"שניצל"
– הסיפור…
26/5/1999 2:50
schnitzel
–
זה הכל התחיל מירון בלומברג שהחליט לקרוא לשניצל שניצל.
שניצל שנא שקראו לו שניצל, אבל לאף אחד זה לא שינה. לשניצל בכלל היה שם. קראו לו
עופר פריד, אבל לאף אחד זה לא הזיז. שניצל היה בנזונה אמיתי, מסוג האנשים שבא לך
לזרוק אותם לחבית של זפת רותחת, ולראות אותם צועקים בעוד שהם גוועים לאיטם. אני
יודע שזה די סדיסטי, אבל לא היה לכם ממש אכפת אם הייתם מכירים אותו כמוני. אך בכל
זאת, כמה שעופר היה חרא של בנאדם, ירון הכפיל אותו פי שבע בכל מה שנוגע לרשעות,
אפילו אם הוא, או למעשה אף אחד אחר, לא היה מודע לדבר. אחרי הכל, הוא זה שדפק
לעופר את חיי החברה ואת החיים בכלל וכל מה שכרוך בכך. הוא מירר ואמלל אותו במשך
שנים מכיתה ב', או לפחות גרם לכך באופן ישיר למדי.
אני ושניצל היינו רבים המון בשכונה כשהיינו משחקים סטנגה
או שוער נייטרלי. אני הייתי תמיד מנצח, והוא היה תמיד מרביץ לי. אני תמיד הייתי
קורא לו שניצל, והוא מצידו היה תמיד לופת את זרועותי וקורא לאחיו הקטן שירביץ לי.
חרא של בנאדם היה השניצל הזה.
אותו היום היה נקודת מפנה ולאף אחד לא היה אפילו חצי מושג
כמה קריטי היה. אף אחד לא תאר לעצמו שזה יקרה, אבל משום מה, כשאני חושב על זה, זה
היה צפוי לחלוטין. "היית צריך לראות את זה", אמר עופר תוך כדי שחזור
ויזואלי של מהלך הנצחון שלו במשחק הכדורסל של בית-ספרו נגד איזו קבוצה מכרמיאל.
"זה היה פשוט ענק, ריחפתי באויר איזה עשר שניות", הוסיף עם חיוך מתלהב
של אדם שמרוצה מיכולתו לנצל את מעט המזל שנשאר לו בחיים, "ולא, אני לא
מגזים!", השלים כתגובה לפרצוף העקום שתקעתי בו. "שניצל!", נשמעה
צעקה מרחוק. זה נראה לי באותו הרגע די מוזר, מאחר והפסיקו לקרוא לעופר שניצל כבר
לפני שנה, כשהיינו בכיתה ח'. "שניצל, יא מאניאק, למה אתה לא עונה?",
הוסיף הקול שהלך ונהיה לי מוכר איכשהו ככל שהתקרב. אני ועופר התעלמנו והוא נראה
מרוכז בעצמו כמנסה להיעלם, עם הראש בבלטות הצבעוניות של המדרכה שליד השק"ם.
הסתובבתי בסופו של דבר, וראיתי את ירון מתקרב. הוא נתן לי צ'פחה בכתף. "שניצל
מה קורה?", אמר לעופר בצורה מעצבנת כרגיל ומיד הפנה את מבטו אלי. עופר נראה
אומלל מתמיד. "דורון, מה שלומך?", פנה אלי בטון חברי למדי, "אתה
עדיין לומד ב'שרת' המנוקנק הזה?", הוסיף עם חיוך זדוני. הוא למד בפנימיה.
חבטה נשמעה, אפילו לא הספקתי לעבד את מה שראיתי למחשבות, וירון היה שרוע על הרצפה.
עופר שתק. התבוננתי בירון החבול ושתקתי גם אני.
עופר נשלח למחרת למוסד לעבריינים צעירים עם חצי שנה
מבוזבזת וירון עוד באותו היום לבית-חולים עם פצעים בינוניים וזעזוע מוח מדרגה
שנייה. במשך השבוע שירון היה בבית-החולים הוא לא אכל שניצל. אני לא בטוח אם זה
בגלל שהוא סרב, או אם הם לא מגישים שם בכלל אוכל טעים. אבל זה לא חשוב, כי מה שהלך
בכיתה שלנו לאורך אותן השנים הפך את המושג 'שניצל' למיתוס, ולא בגלל הפרורי לחם.
עופר יצא מהמוסד הזה בנאדם שונה לגמרי. לא יודע, אולי זה
בגלל שדפקו אותו שם בתחת יותר מדי או משהו. אני, בכל אופן, כבר לא אוכל יותר
שניצל. לא יודע, אני פשוט לא אוהב. אבל אני תוהה לפעמים, אולי זה מעין מחסום
פסיכולוגי. אולי זה בגלל שאני מפחד שעופר יבוא ויזרוק גם עלי סלע.
–
בבקשה תענה לי !!!
26/5/1999 3:9
נער
–
הסיפור אמיתי?
ואם כן, מתי זה קרה?
והאם אתה דורון?
ושאלה אחרונה, אתה מנתניה?
אם לא בא לך לענות לי פה, כתוב ב-
icq.
בתודה מראש.
–
הנה, אני עונה…
26/5/1999 3:19
schnitzel
–
תשיג אותי ב ICQ
ונדבר כבר…
אין לי כוח לפורום הזה כבר, הוא מתחיל
להעיק
המס' שלי הוא 15379365
–
רק שכחת לציין שאת הסיפור הזהז כתב אתגר קרת
26/5/1999 9:20
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מתוך ¢צינורות¢ מאת אתגר קרת¬ למי שלא זיהה®
26/5/1999 9:30
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מה?!
26/5/1999 15:16
schnitzel
–
על מה את/ה מדבר/ת???
איזו חוצפה, להאשים אותי בגניבה ספרותית…
הסיפור הזה הינו מקורי ונכתב על ידי…
וכל האחרים שפרסמתי עד עכשיו כך כמוהו.
אתם (האנשים בפורום) מוזמנים
לבחון את העניין. פעמיים אם בא לכם.
אז יאללה ביי, כי אני לא
יצור לא מקורי!
חסכו ממני להבא את
הטרחה לכתוב הודעת תגובה מעצבנת
כזו. חבל שהגענו לכך.
שלום וביי
–
נסחפתי..טעות, טעינו, טועים. ויש גם הסבר:
26/5/1999 23:36
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
נו טוב, אז ידעתי שכבר קראתי את סיפוריך, וממש לאחרונה.
ומכיוון שצינורות היה האינפוט היחיד שלי בעברית לאחרונה, קפצתי ממש לתוך המסקנות
הפזיזות.
אלף התנצלויות.
ובפעם הבאה אולי לא תמחזר את סיפוריך בטווח כה קצר.. זה
מבלבל
נון בית, אם מישהו היה מתבלבל ביני לבין אתגר קרת, הייתי
ממש מוחמאת מזה.
נו הארד פילינגס?
(-:
–
נון וואט סו אוור! 🙂
26/5/1999 23:43
schnitzel
–
וכפי שציינתי לאחרונה, זו אחת
המחמאות הכי גדולות שקיבלתי
בנוגע לכתיבתי 🙂
–
26/5/1999 22:27
אני
SHOSHICH@MOFET.MACAM98.AC.IL
–
מאד אהבתי את הסיפור…רגיש , אמיתי ובאמת נוגע ללב…
–
אני מודה לך על תגובתך הנלהבת 🙂
26/5/1999 22:36
schnitzel
–
המס' שלי ב ICQ
הוא 15379365
צור איתי קשר
–
משהו
26/5/1999 8:17
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
"יחס
גורר יחס, ולא להפך". (המ"כית בטירונות בנות מדגימה לנו את מידת
האינטליגנציה
הדרושה כדי להתקבל לקורס מפקדים בצה"ל)
–
*******************************************************
חיי כגבר
26/5/1999 8:29
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
ואז הם אמרו לי:
"אתה חי",
והייתי שם כנראה,
ולא הרגשתי משהו מיוחד,
או משהו בכלל,
סתם הייתי,
ולא היה לי שמץ,
מה אני צריך לעשות, או להרגיש.
ואז הם אמרו לי,
הם אמרו:
"אתה גדל,
אתה אוכל,
אתה ישן,
אתה לומד,
אתה אוהב,
אתה מתאכזב".
וניסיתי, בחיי שניסיתי
להרגיש כפי שהם ציפו שארגיש,
וכפי שהיה כתוב בכל ספרי פסיכולוגית הילדים
שכמובן קראתי,
כשהם לא הרגישו,
ומהם למדתי
איך לזייף בן אדם.
והם היו גאים בי,
איך שאני, למרות מה שאני,
הגעתי למצב שבו יכולתי להגיב כפי שהם
ידעו (מהספרים שלהם) שאני צריך.
(וככה היה להם נוח לשים אותי בתוך קופסא עם תווית)
וככה זה נמשך, כמעט 20 שנה,
ואחסוך מכם את הפרטים.
ובאמת שהרגשתי שזה יכול להמשך,
ואפילו נהניתי, באמת.
ואז יום אחד הם באו,
ואמרו לי:
"אתה מת".
ושוב חזרה לי אותה הרגשה ראשונית,
של בלבול, חוסר ידע,
אי נוחות, אותה תלישות איומה
שהיתה לי בפעם הראשונה.
אתם מבינים,
באף אחד מהספרים שלהם
לא היה כתוב מה אתה צריך לעשות
או להרגיש.
כשאתה מת.
–
יופי של דבר. אהבתי מאוד.
26/5/1999 19:50
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
******************************************************
אתם מכירים את זה
26/5/1999 13:58
מאיר
–
אותי
את אחותי
את סבתא שלי
כולם מכירים
–
26/5/1999 14:14
טושפ
–
(הודעה ללא תוכן)
–
לא, אני לא מכיר. אנא הבהר!
26/5/1999 22:20
schnitzel
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
**********************************************************
i dont belong here
26/5/1999 14:56
ROSE
–
" i wanna have control
i want a perfect body
i want a perfect soal
i want you to notice
when i'm not around you
so fucking special, i wish i
was special
but im a
creep, i'm a wirdow
what the
hell am i doing here?
i dont
belong here…."
הקשבתי למילים הללו מתנגנות לנגד אוזני, מביטה ישר דרך
קירות החדר, מנסה לדמיין את השמיים , את הכוכבים
את הסוף, המוות, החיים.
צילצול הטלפון נעלם בדממה, ישיבה סהרורית , נשימה איטית,
שילוב של שלווה ניצחית וזעם מדהים.
הרגשה שהמוות אורב בצללים, השקט נימתח באויר ויתנפץ
כשהרדיו יחדל מלשיר לי.
בלי משים לב שפתי נעות בקצב אחיד עם התווים.
משמעות המילים הדהדה בראשי, מחשבות נעות במהירות, מציפות
אותי בריגוש חסר היגיון ובטירוף חסר מעצורים.
זו היתה המחשבה על השוני, זה שמתחבא בתוכי, אותו שוני
מסתתר מתחת לחזות מרשימה, חזות מאושרת, ילדותית, עם מילים ארוכות, וצחוק.
וכשאני צוחקת אני שייכת לעולם, כשהצחוק פוסק,בדקות הבודדות
האלו בהן אני נותנת לעצמי לחשוב, אני שוב שייכת לעצמי.
וכמה שאני אוהבת לחיות בצילי
כמה שאני שונאת לדעת מה באמת טוב בשבילי.
לשבת ולכתוב, על הכל ולא כלום בבת אחת.
להקיף עולם שלם בכף היד בשביל לתהות מהו פחד.
לומר שאני אוהבת רק בכדי להרגיש אנושית
מיהו האדם חסר הרגשות?
כל המחשבות האלו התחברו ויצרו בראשי שרשרת ארוכה של תהיות,
שאלות שיענו בעתיד, או שכלל לא.
but i'm a creep…i'm a
wirdow
what the hell am i doing
here?
i dont belong here….
וכמה שזה תמיד יהיה נכון.
–
הייתי חייב להגיב
27/5/1999 2:10
נער
–
מילותייך כמו יצאו מגרוני.
אבל לא עכשיו, בתקופה מוקדמת יותר של חיי.
בתקופה בה הייתי במשבר עמוק.
אני מניח שגם את בכזה עכשיו וכל מה שאני להגיד זה
hold on
ו – you always belong
–
*************************************************************
אקליפטוס
26/5/1999 15:50
עופר
ofer@onyx.co.il
–
כשם שנולדה בין עצי האקליפטוס, כך ידעה שתמות שם. כך היא
הרהרה תוך שהיא פוסעת ברגליים כבדות בחורשה המוכרת לה כל כך.
למען האמת, כל חייה נראו לה פתאום כרצף של עצי אקליפטוס,
כל כאביה נראו פתאום כרעש קליפות העצים תחת רגליה. היא הפנתה את רגליה הזקנות חזרה
אל הבית, בשביל העפר בו צעדה כל יום בשבעים ושלוש השנים האחרונות.
לא יהיה זה מדוייק לומר שנולדה בין עצי האקליפטוס, שהרי
נולדה בצריף המרפאה בקיבוץ עין שמר. אך תמיד אהבה לחשוב שהורתה היתה שם, בין עצי
האקליפטוס, ואף חיזוק היה לדבריה, שהרי אמה טיילה בין אותם עצים ממש עת נשאה אותה
ברחמה, ועד היום היא מוכנה להישבע שכבר בהיותה ברחם, ידעה כי הרחש המוזר הנדרך תחת
רגלי אמה הוא רחש הקליפות המתנפצות, וכי הריח המתוק אשר חדר אל עמקי הבטן הוא ריחם
של אותם עצי אקליפטוס אדירים. ולאחר מכן, מיד אחרי לידתה, היא נזכרת איך אמה היתה
רק ממתינה לשעת הכושר בה אביה היה הולך לעבודתו בין פרדסי חדרה, ומיד חומקת עם
עגלת התינוקים הבלויה אל החורשה. מוזר היה לה להיזכר עכשיו כי רחש הקליפות תחת
גלגלי העגלה היה כל כך דומה לרחש דריכת הרגליים.
דווקא עכשיו, שבעים ושלוש שנים לאחר מכן, היא נזכרה בכל
אותם ימים. תמיד נדמתה לה חורשת האקליפטוס כדבר המובן ביותר מאליו, תמיד הלכה
אליה, כאילו היתה זו פעולה טבעית של גופה המזדקן. מעולם לא שאלה מה מצאה אמה באותה
חורשה, שהרי בתימן, מקום לידת אמה, לא היו חורשות דומות. באותה מידה לא הבינה
מעולם מה הביא את אביה לרגוז כל כך על שיטוטיה של אמה באותה חורשה. מבין נבכי
זכרונה המתכלה נשלפו לה פתאום לחישות אביה בלילות החורף, לחישות ארסיות, נוטפות
פציעות ורעד. את דמעותיה של אמה והייפחות הקטנטנות מזמן הדחיקה. לא נעמו לה
הדקירות המלוות בכך.
עתה, בגיל שבעים ושלוש, זה זמן שהיא כבר חשה את נקיפות
הזמן פוצעות את עורה, את לילות החורף הקורעים בבשרה כמו היה זה מלמלה דקה. הימים
נדמו לה כשנים, עת החלה להריח את ריחו של המלאך ההוא נושף בעורפה, ומיד ברחה אל
חורשה, להמיר את ריחו בריחם של העצים המוכרים לה כל כך.
עצמה עיניה, לא חששה להיתקל שהרי הכירה כל פסיעה, ופתאום
נשמעו לה צעדיה כאילמים, כאותם צעדים בהם צעדה אמה עת נמלטה מפני אביה, לבל ישמע
שהיא שוב בחורשה.
ושוב בכתה, ולא ידעה מדוע, רק הבינה שבמקום הזה היא גם
תמות.
–
סיפור טוב, רק חבל…
26/5/1999 18:17
schnitzel
–
שאין ממש פואנטה
או שלא קלטתי משהו… 🙂
–
אתה צודק
26/5/1999 21:58
ROSE
–
הסיפור טוב, כתוב היטב, משהו שכיף לקרא, מישפטים עם עוצמה
המון מילים יפות..
אבל, חסר פה משהו, נקודה, מרכז העיניין, זה עושה את הסיפור
פחות טוב, ורק בגלל סיבה אחת, זה נורא מפריע לקרא משהו שאין בו נקודה מרכזית.
או שאולי יש וזה מעבר לבינתי?
–
הסבר
27/5/1999 8:14
עופר
ofer@onyx.co.il
–
אין כאן איזו פואנטה נסתרת. פשוט, זה הסיפור הראשון שאני
כותב אחרי
שנים של כתיבת שירים…..אנא נסו להבין
–
********************************************************
אין מילים לתאר את האושר הזה..
26/5/1999 18:22
ענת
–
בקרוב אצלכם
(או סתם על מסכי הקולנוע)
🙂
🙂
🙂
–
HAPPY HAPPY JOY JOY 🙂
26/5/1999 18:24
schnitzel
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*****************************************
אני אוהב אותך
26/5/1999 18:34
schnitzel
–
שלוש מילים בודדות
שלוש מילים עייפות
שלוש מילים ריקניות
פריכות
שלוש דקות השתיקה
הקדימו לבוא
מיד אחרי הטעות
שבלומר לך
שלוש מילים
הייתי צריך להגיד יותר
צריך הייתי לומר פחות
אבל לא מצאתי דברים
ולא מצאתי שירים
ולא מצאתי את עצמי
מצאתי אותך
שותקת
זועפת
לא מצאת מילים
אני חיפשתי
–
מקווה שתמצא מה שאתה מחפש 🙂 שיר יפה
27/5/1999 13:28
נער
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 