נכתב ביום חם
27/5/1999 23:55
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
סיוטי
קיץ – מאת נמרוד צפנת
עוצם
את העיניים, מנסה לחשוב מחשבות טובות, מרגיעות, מרדימות.
המוח
נרגע, אבל הגוף לא מח לרגע, מנסה לחשוב על דרך כלשהי להתקרר.
קם
והולך למקרר, שותה מים קרים, זה לא עוזר.
שוב
במיטה, אני מליח כמעט להרדם, ואז שומע קול מוכר. יתושה החליטה לנסות ולהתנקש בי
ובחתול.
אחרי
מאבק ממושך אני מנצח, צוהל ומגלה שלוש עקיצות על גופי וליטר דם על הקיר, במקום שבו
מעכתי את היצור המעצבן.
החתול
מחליט לענות אותי. מתרפק לי על הפרצוף, מחמם אותו; אני כמעט מתעלף.
גם
לחתול חם, אבל לו אין צו מחר בבוקר. שוב אני מנסה להרדם, עוצם את העיניים, מאבד את
תחושת הזמן..
מתעורר
מרעש טריקת דלת. "זו רק הרוח" אני אומר לעצמי, נזכר במאות סרטי האימה
שהתחילו כך.
הזיעה
מהחום מתחלפת בזיעה קרה, פחד טהור מרוצח שמסתובב לו בבית שלי.
קפוא
לגמרי, אני עוצם את העיניים, מתפלל למיכל אור שאראה את אור היום בבוקר.
מתעורר
בבהלה בבוקר, מרגיש משהו נוגע בי. אמא שלי העירה אותי, ואני מתאושש מהתקף לב קל.
אני
מסתכל סביבי, מחייך, כמעט צועק "יש! אני חי!", ואז פוגע בי השרב.
אני
מתחיל לקלל את מיכל אור, את העולם, ואת הרוצח שלא הרג אותי.
חם
לי.
–
אז זהו? ויתרנו בזאת על הרצון לחיות בימים שרביים?
28/5/1999 0:23
schnitzel
–
יה בה יה!
שונאי החום התאחדו!
–
רואים שאתה גר בחור. מה זה "יה בה יה"?!
28/5/1999 0:26
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
כבר התאגדנו, ועוד מעט אנחנו מכריזים על שביתה
–
🙂 🙂 🙂
28/5/1999 0:26
המסכה
danoosh@netvision.net.il
–
נו,אז איך היה בסוף בצו?
🙂
–
זה היה קב"ן
28/5/1999 0:37
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
טוב. אבל לאכזבתי, אני כנראה משוגע מדי בשביל קרבי.
–
בכל אופן…
28/5/1999 0:43
המסכה
danoosh@netvision.net.il
–
איפה שלא תפול…שיהיה בהצלחה!
ואגב
קרבי זה לא תמיד הכי,
אחי.
🙂
–
זה לא עניין של הכי, אחי.
28/5/1999 1:15
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
זה עניין של רצון לא ברור להגן על המדינה שלי ולהלחם למען
השלום.
אבל כנראה שאפשר לעשות את זה גם מהשק"ם…
–
28/5/1999 1:39
המסכה
danoosh@netvision.net.il
–
ידידי היקר…
להלחם למען השלום זו לא לחימה בכלי זין כלל וכלל,
אלא לחימה עיקשת של מילים…
נכון שזה קצת מתסכל להיות קלב"ניק או לשבת בעורף,
אבל גם שם צריך אנשים…
מעריכה אותך על הרצון
להגן ולשמור על המדינה.
לצערי,
בעידן המשתמטים,
חסרים אנשים כאלה בימנו…
–
אני חולק עליך
28/5/1999 2:4
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
להלחם למען המלחמה זה המלחמה בלבנון.
להלחם למען השלום זה להגן על גבולות המדינה בזמן תהליך
שלום.
אני מאמין בשלום וביטחון
ולא, אני לא ימני.
אני שמאלני גא!!!
but it's a dirty job
(lifting Bamba cases inthe Shekem) but someone has 2 do it
–
טוב,נו… 🙂
28/5/1999 11:36
המסכה
danoos@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
להגנתה של מיכל אומר רק זאת
28/5/1999 4:33
LoneStar
–
לא הוגנת הכנסתה במיקשה אחת עם יתוש זב דם, חתול מרגש ושרב
כבד לא כל שכן האנלוגיה המתבקשת מאליה בין הצו אליו הלכת (קב"ן) – נציג מערכת
הבירוקרטיה הצהלית המשומנת ומיכל אור – נציגת הדור החדש של הבירוקרטיה האינטרנטית
השולטת בחיינו בחוסר רחמים משווע – תוך שאינה נותנת לפורום לקרוס למרות השטויות
הנאמרות בו ע"י טובי מוחותינו בשעות קשות והרות האסון של הלילה.
–
מיכל אור מושווה פה, כמובן,
28/5/1999 4:54
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
לאלוהים. אותו אלוהים שאנחנו (החילוניים) מקללים אותו
כשמשהו רע קורה ומברכים אותו כשמשהו טוב קורה.
מיכל: אם פגעתי בך, אני מצטער.
–
********************************************
חסר כל סיכוי
28/5/1999 0:37
ROSE
–
פשוט לכו מפה, תארזו מזוודות תאספו חפצים
חשובים
הכל בשקיות ניילון קטנות, הייתי מעדיפה אפילו שנישכח את
נושא המזוודות פשוט תפסו מה שאתם רואים קחו ולכו, אני חייבת לשים דגש על הפועל פה,
כל העיניין שאתם וללכת, אני מדגישה.
קולות רועמים נשמעו בחדר הישיבות, שלוש נקישות, אני מבקשת
את כולם להיכנס לסדר.
רוזי, את חייבת להבין, זה לא הולך ככה,,אנחנו לא יכולים
פשוט לעזוב,,זה עיניין מורכב, הכל נורא מסובך פה למעלה,,אני פשוט לא חושבת, תיראי
אני לא חושבת שכל העיניין הזה
את חושבת יותר מידי וזה לא הצד החזק שלך מותק
מיסיז אנטיפתית הרימה את קולה בקצה שולחן הישיבות, וקול
ציחקוקם של טירוף, ציניות וחוש הומור התלוו לחיוך השטני שלה.
היגיון העיפה בה מבט עוקצני הרימה את משקפיה מקצה אפה,
בתנועה שהיתה אופיינית לה כל כך, והמשיכה לדבר
כמו שהתחלתי להגיד לפני שמישהיא
מבט צורם לעבר קצה השולחן שגרם לאנטי' לחייך.
קטעה אותי בגסות, המילה האחרונה חולקה להברות והודגשה
באופן רועם.
תיראי, רוזי, אנחנו חלק ממך, זה צריך להיות ברור, אז נכון
שמידי פעם אנחנו מתחלקים באופן לא שווה ונוצרת איזושהי אישיות קצת מיותרת, לפעמים
עושה קצת שטויות, אבל העיקר פה..
אני אגיד לך מה העיקר פה, העיקר פה
קר קר למי קר, חם לי חם לי מאוד, תפעילו מזגןןןןן!!!!!
שערוריה,,קנונית ענק
סתום כבר חתיכת מוגבל!
צעקה ציניות לעבר חוש הומור, אני לא יודעת איך אני חיה
איתך בכלל!
זאת בדיוק הנקודה שלי, אני חיה איתו לא את,,
אמרתי בשקט מלא בנחישות.
עזבי רוזי,,הוא גבר, הייתי ממשיכה לאיזה משפט שנון אבל אני
חושבת שזה כבר מדבר בשם עצמו.
חי חי! לא מצחיק…אמר חוש הומור בכעס שילב ידיים על חזהו
וצנח לכיסא , עד סוף הישיבה הוא לא השמיע צליל, וכולנו בירכנו על כך.
תיראו, אם כולכם תישבו בשקט לשם שינוי אני אציג את טענותי
לפניכם, קראתי בקול ופרשתי את רשימותי לפני,
הנאשמים!
כאשר מילה זאת יצאה מפי יושבי השולחן החליפו מבטים מאשימים
ואולי מלאי חרטה.
נאשם מספר אחד- חוש הומור.
הוא לא אמר דבר, כמו שכבר ציינתי, נישאר שקט עד לרגע
האחרון, גזר הדין שלו.
חוש הומור, דבר ראשון שהייתי רוצה להגיד, אתה מוצלח רק
כשאתה שיכור, וכשאני מעולפת.
אתה הכנסת אותי לכל כך הרבה צרות במהלך השנים האלו,
של מי היה המשפט השנון- " דלגי לי בשלשות" שכוון
לעבר מנהלת בית הספר , בעיקבותו הועפנו לאיזה יום ככה הביתה, לא שהחופש הפריע לי
כל כך, אבל זכור לי שאמא לא אהבה את העיניין.
ואת אנטי יקרה, ואני לא מדברת אלייך אנטיפתית,,את יכולה
לסגור את הפה. אני מדברת אלייך אנטי ממסדית,,גברת לי אף אחד לא יגיד מה לעשות מצידי
שהעולם ייחרב מאחוריי.
עצרת אי פעם לחשוב מה את עושה לי עם כל המישפטים השנונים
בטירוף שלך?
ציניות שבי בשקט, לך אין חלק פה.
את לא אמורה להגיד למורה ללכת להיזדיין..לא משנה מה הגיברת
חושבת על ה " דבר הכסוף הזה שתקוע באף שלך" שמו בישראל נזם, אבל אחרי
הכל, זאת היתה מורה.
ואת..אוו…את!
את תמיד כל כך הרגזת אותי, זעם יקרה שלי, חסרת שליטה
עצמית,,כמה שזה לא טוב,כמה שזה לא יעיל,,וכמה שזה חסר תקדים.
עכשיו היתה עמולה בחדר, כל אחד ואחת פתח את פיו והכריז על
זיוני שכל כאלה ואחרים.
אני חושבת שהיחידה שישבה בשקט , חוץ מחוש הומור שישב עדיין
מרוגז ומשועשע בו זמנית כשידיו על חזו, היתה אהבה.
ידעתי שהיא לא תוכל לדבר, כי אין לה מילים, ואין לה פה
מקום. היא ישבה בפינה האפלה של האולם, בעבר תמיד היתה מרכז השולחן עם חיוך מבויש
ומבט מהפנט, לאט לאט נעלמת, מיום ליום היא מתפרקת, כשאני מסתכלת אליה מבטה העצוב
חותך את ליבי לשניים וכמה שזה כואב, ואם זאת…כמה שזה נכון, ידעתי מבפנים שככה זה
צריך להיות.
טוב , רוזי, אנחנו החלטנו שטירוף תהייה הדוברת שלנו, זה
בסדר מצידך הגיונית-מעשית נכון?..
כן,,שיהייה,,בטח
אמרה בשלווה אבל הזעם ניראה בעינייה בניצוצות קטנטנים של
אש.
תיראי, רוזי, איפה היית היום בלעדינו?
מי יודע..
איך תחחחחחיייייייי בלעדינווווווווו?!
חוש הומור השמיע את קולו לבסוף, כשהוא זוחל על ארבע לפני
ומושיט את ידיו לנגד עיניי הצוחקות.
וכשהו על הריצפה ממולי, ההמולה החלה בשנית.
צעקות וציחקוקים, ריכילויות..טירוף נישא באויר ועיניה של
טירוף היקרה היו מהופנטות ליצירה החדשה שלה. את מבינה עכשיו רוזי? היא לחשה לי ..
ואני הבנתי, כמו שלא הבנתי מעולם.
או כמה שאני צריכה אותם בתוכי
כמה שאני לא אוכל לחיות בלי כל השטויות שלהם,,המישחקים,
המריבות.
כמה שאני אוהבת..
אוהבת מחדש.
הבנתי עכשיו למה קרה מה שקרה, למה תקף אותי השיגעון פשוט
להעיף את כולם, זה היה מחסור במרכיב אחד, חייתי בלעדייך מספיק זמן לחשתי מולה,
חייכתי אליה והיא בעיניים קפואות הביטה אליי, אולי מתוך חוסר אמונה ואני העמדתי
אותה על רגליה, רועדות, שבורות, מלאות רסיסי קינאה.
הכנסתי אותה בחזרה אל חיי וכשהיא חוזרת, מביטים אליה, חסרי
נשימה, היא יפה יותר מתמיד ויותר מתמיד מלאת עוצמה.
ואני רק יכולה לחשוב,,שאחרי כל זה, גם לי מגיע.
הוויכוח ,הצעקות, הצחוק נימשכו בתוך ראשי, כששכבתי לצידו
וחשבתי שעכשיו אני רוצה לאהוב אותו יותר מתמיד, כי אצלי זה תמיד נעלם כל כך מהר
או אהבה יקרה שלי, את מובילה אותי שוב מהאפלה אל האור, אבל
מה יקרה כשתעזבי את ידי ?
–
אז אולי בסופו של דבר תגיעו כולכן לפשרה??
28/5/1999 0:57
schnitzel
–
ממממ, לא נראה לי ממש, כי אחרת
לא היית בדיוק אנושית…אבל מצד שני,
זהו המצב האולטימטיבי, ככה לא משעמם 🙂
בכל מקרה, סיפור אחלה. אהבתי,
מזכיר לי זמנים של אי-ודאות…
–
רוזי את גדולה!
28/5/1999 4:41
LoneStar
–
זה היה פשוט מרתק! עקבתי אחר ההתרחשויות והדרמות הקטנות
שהצלחת להציל מבפנים, מחדר הישיבות הסודי, שיתפת אותנו, שיתפת את עצמך ותראי מה
זה!
כתוב משכנע. הזכיר לי נשכחות – חלקן הגדול בלתי כתובות.
הצורך הזה לעשות סדר בבלאגן שבחדר הישיבות…
אחלה 🙂
–
רוזי, רוזי, רוזי……. (:
28/5/1999 11:55
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
את נהדרת.
פשוט וואוו!!!
איזה יופי של דבר.
אפשר לאמץ אןתך???????
תכתבי לי לאיי סי, 22721459, טוב?
–
**************************************************
נעליים ישנות
28/5/1999 0:37
schnitzel
–
חיי הופכים אט אט
לנעל ישנה
נעלמים בים של נעליים
נוצצות
משוחות בלכה מבריקה.
חיי הופכים אט אט
לקנה סוף שדוף
בים הרדופים בריאים,
מלאי חיים.
חיי הם חיים איטיים,
חוף מבטחים
של רגיעה
בים תעתועים.
עייפים ימי
יגיעות כפיהם
מחפירת בורות בחופים
אך בנבכי נשמות
מכוסות בחול
אליך, הכחול הגדול,
אשובה.
–
*********************************************
חולם על גרמלינים
28/5/1999 0:40
schnitzel
–
בשעות הקטנות,
כשהנשימה כבדה
והעיניים עצומות,
יוצאים הם
לשדות
וגוררים אבק
של כוכבים
בסלסלות קש
נצורות.
משתובבים הם
בשדות
וגוררים אבק.
והכוכבים שותקים.
–
***************************************************************
"הגברת
עם השוקיים, את לפני האדון עם החזה?"
28/5/1999 1:48
טורוס וקונוס (חברה שיתופית בע"מ-אמק)
contour@newmail.co.il
–
(הקצב
החדש בסופרמרקט, שעדיין לא מזהה
אותנו כמשק-בית אחד)
–
כמה טוב שבאתם הבייתה…
28/5/1999 2:2
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
מתי תפרסמו (עם כל הכבוד ליצירה הנ"ל) משהו קצת יותר
רציני?
–
את הרצינות אנו משאירים לכינויינו האחרים
28/5/1999 19:1
טורוס וקונוס (חברה שיתופית בע"מ-אמק)
contour@newmail.co.il
–
ולך, נמרוד צפנת היקר (והרציני).
–
**********************************************************
עד גיל 21 תגיע לירח ועד החתונה זה יעבור.
28/5/1999 2:3
אודי
–
"עד גיל 21 תגיע לירח" ועד החתונה זה יעבור.
אפילו שזה היה כתוב על פתקים של בזוקה, כולנו האמנו שאם לא נגיע לירח אז לפחות
נעשה משהו אחר ,לא פחות מרשים ,ונזכה לחמש דקות של תהילה . כל אחד מאיתנו בשלב זה או אחר של חייו מצא עצמו מול מראה מנהל
שיחות ודופק חיוכים. כולנו לפעמים מחפשים את עצמנו בתוך אחרים. אם מישהו מצטט שורה
מתוך שיר שאתה אוהב רוכש אהבה לאותם הדברים, הוא אוטומטית רוכש סימפאטיה כי אתה
הקנה מידה של עצמך.
כולנו חיכינו לשלב בו יכתבו עלינו ,יספרו או יצטטו את מה
שאמרנו, יפתחו כת שתלך בדרכנו. אנחנו הרי גיבורים בעלילות , משפיעים על קווי
עלילות אחרות שמצטלבות. אך הייתה זו התמימות הילדותית ולא האגוצנטריות היהירה
שגרמה לכמיהה. ספרות היומנים עוררה את הרעיון שאם אכתוב יומן הוא יתפרסם. מהר מאוד
גיליתי שחיי משעממים אז החלטתי שבבוא היום
אהפוך לאיל עסקים מהולל אפצח קוד או אפתח פטנט, כי כשאתה ילד אתה שומע רק על המפורסמים. אף פעם לא סיפרו לך
למשל על יהודית השכנה ממול שבעלה נפטר
ומאז היא לבד. או על יעקוב שפעם מזמן היה גיבור שהציל חיים ועכשיו צריך לדחוף אותו במדרגות כשהוא רוצה
לעלות. אף אחד לא יודע למשל שאם יש מישהו
שמגיעה לו מעלית זה יעקוב. אנחנו תמיד שומעים על אלו שהצליחו ו" עשו את זה
בגדול" על כוכבים או על בעלי ממון .
כשאתה גדל בהתחלה אתה חושב שאולי משהו לא בסדר אם נשארת אלמוני, ואז אתה מבין,
שהגיבורים האמיתיים משקיפים מהצד , מזכירים לאנשים שמשחקים את השורות הנשכחות. אלו
האנשים שנוהגים לדבר עליהם בנימה נוסטלגית ובזמן עבר כמו היו זן נכחד. היום כולם
רמאים מושחתים חסרי נימוס ותרבות. האנשים הפשוטים עוברים אידיאליזציה הם אלו
שמזכירים אותם אבל לא שומעים עליהם. רואים אותם ברקע אבל הם לא התמונה המרכזית.
ספסל צדדי במקום מרכזי יכול לשמש נקודת תצפית נוחה על
החיים. אתה יכול לשבת שם עם המשקפיים החדשים שקנית, שמסננים מעט קרינה והרבה
מציאות , ולהביט על העוברים ושבים. הדמיון מושיט לי עט ודף ואני הופך מקהל סביל
לסופר פעיל. קווי עלילה מצטלבים והמציאות הוודאית היחידה היא זו אשר אני כותב .
הזקנה שמקלפת תפוח
על ספסל ומותירה טבעת מסולסלת המשתלשלת מסכין , אינה יודעת שבעברה הרחוק הייתה
רקדנית מפורסמת , היא רקדה עצמה לתשישות ורפיון עד שנשכחה והחיים עברו גם בה. כעת
כל שנותר "נר לרגליה" הם נעליה המרופטות שרקדו בהרבה רחובות וסמטאות זכר
להערצה זמנית ותהילה המונית שנכחדו וחלפו.
זוג האהבים השעון על מעקה מלחשש , מזמוטים לאור יום בפארק
הלוחש , בציר העלילה שפיתחתי הם לא בעל ואישה ומיד אף נכנס גורם הקנאה של האישה
הזנוחה.
ילדה צעירה שרכסי
ירכיה טרם הזדקפו גורמת לי לחשוב על איך שיהיו…
יש אנשים שעוד מדברים אל מראות, אחרים עוד מחפשים באחרים
את עצמם, יש כאלו שמנהלים יומן ומחביאים כדי שמישהו ימצא ויפרסם… אני לא רוצה
במה גם לא מודעה עלי בעיתון. את עצמי אני מכיר ויודע , יכול לצטט את עצמי ולנהל
יומנים חבויים על חיים שגרתיים. לא מחפש את עצמי באחרים גם לא רוצה להשמיע את עצמי
אלא לשמוע אותם.
אני משקיף מהצד ורושם רשמים . לעיתים לא ברור לי אם זו העלילה שיוצרת את המילים או שמא המילים
שטווות עלילה. כך או כך תפקיד המשקיף נובע מכך שאתה מתחיל להבין שאם לא יכתבו עליך
הגיע הזמן שאתה תתחיל לכתוב עליהם. והאמת היא שהם הרבה יותר מעניינים ממך………
–
נו באמת, איזה חירטוש שכל
28/5/1999 2:19
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אם אתה לא מחפש פרסום, שאף אחד לא ידבר עליך, אז למה
לעזאזל אתה נחשף? כדי להיות גיבור גדול שאומר "אני לא רוצה להחשף!"? זה
פרדוקס של ילד בן 13.
יום טוב
–
נמרוד כשתגדל אולי תבין..
28/5/1999 2:31
אודי
–
ובמחשבה שניה אולי לא..
קרא שנית כולי תקווה שתצמיח תובנה..
–
שאלה
28/5/1999 4:49
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
האם אתה שכרת שכירי חרב שיאימו עלי ברצח? כי אם כן, זה חבל
מאוד.
מה גם, ואני לא מאיים, שאני מסוגל למחוק לאנשים הרד
דיסקים, אז בבקשה לא להתעסק איתי.
אבל אם אתה לא, אז בתגובה לתגובתך על תגובתי (מישהו
הבין?), קראתי "חירטוש שכל" לא לאופן הכתיבה, אלא לרעיון שמובע במה
שכתבת.
אתה כתבת שאתה לא מעוניין בפירסום, אבל מצד שני, כאמור,
אתה מפרסם את זה בפורום די מצליח. כלומר, או שיש לך אישיות מפוצלת, או שאתה לא
מבין שאי אפשר לסתור את עצמך במאמר.
או שאתה מפגר, אבל אני לא מאמין שאתה מפגר. כי בסך הכל
הכתיבה הייתה די אינטיליגנטית. חוץ מהקטע של הסתירה.
ולסיום, אי אפשר, בזמנים מודרנים אלו, לפתור את עצמל
באמירה כל כך מטומטמת כמו "כשתגדל תבין". הנוער של היום בהרבה יותר
אינטיליגנטי מהנוער של פעם (ופעם זה לא רק 30 שנה, זה גם 5 ו-10 שנים), ולדעתי אמירה
כזו מעידה אך ורק על בורות.
–
יותר עדיף שתשתוק
28/5/1999 12:1
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
פשוט ככה.
למה אתה חייב להיות כזה מגעיל.
אם אין לך משהו טוב להגיד,
פשוט עדיף שתשתוק.
אני חושבת, שבאמת שכשתהיה גדול-תבין.
כשהייתי בת 17 גם אני חשבתי שאני יודעת הכל,
אבל רק שתדע שזה לא נכון.
תשתוק, נמרוד בלי י', תשתוק מול הפורום הזה ותקרא, ותבין.
ואם אתה לא מבין, תקרא שוב פעם ושוב פעם.
אולי בסוף יפול לך האסימון. או הטלכרד, או מה שיבוא קודם.
ועדיף שעה אחת קודם וכו' וכו' וכו'.
–
נמרוד צפנת- תקרא זה חשוב
28/5/1999 15:3
אודי
–
אולי אתה לא אשם. ואלי זה גילך. אולי זו השעה או דמיונך
המפותח. בכל אופן רצח לא יהיה גם לא איום, אני כותב ונשקי הוא מוחי .כל דעה מכובדת
באשר היא. ואולי האשמה תלויה בי על כך שלא הסברתי לך עוד אתמול
שאין מדובר בטקסט בתלונה על חוסר פרסום אלא פשוט על
התפתחות הדרגתית בתפיסה. כשאתה ילד אתה המרכז, חושב שהכל נוצר עבורך , אתה מניח
שקל להיות מפורסם ולהצליח . אתה גדל ולמד להבין שאתה כמו כולם, לא שזה רע, בכל אחד
יש משהו שהוא יכול להיות מפורסם בגינו. מתחיל להבין שכולם כוכבים גם אתה. ואם
במקרה הדרך שלך להנציח זאת היא ע"י כתיבה, זה מה שאתה עושה. נמרוד לא כולם
מתלוננים על מר גורלם, לא כולם צמאים לתשומת לב. ( דווקא זכור לי טקסט שגם אתה
דיברת על שתי דקות התהילה שלך ומה יקרה אם הרגע עבר ולא שמת לב(: …..)
אני כותב כי אני
נהנה מהניתוח הדקדקני והפירוק לגורמים של סיטואציות ואנשים. נהנה לראות את הנצחתם
על הדף. אתה שלילי מידי בגישתך התקיפה. קבל את הכתוב מתוך אווירה נינוחה. אני עוקב
אחר תפתחות כתיבתך ונהנה לראות ניצוצות של דמיון מפותח. אל תיתן לו להפוך אותך
לפרנואידי השתמש בו לכיוון החיובי.
אני חושב שזה מה שהיה לי להגיד נמרוד צפנת. בלי איומים ועם
הרבה ידידות והערכה, למרות הגישה התקיפה. ….
שלך, אודי.
–
אתה בסדר, אני בסדר….
28/5/1999 15:26
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
ברוכים הבאים לפינה לשיפוטכם.
אודי, כרגיל-יצאת גדול, זה בטח הגיל, אני מתארת לעצמי.
אני אהבתי, כבר כתבתי.
תמשיך.
טוב שאתה כאן.
–
נמרוד יקר..
28/5/1999 18:4
אני
SHOSHICH@MOFET.MACAM98.AC.IL
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מילה במילה. בסלע.
28/5/1999 4:47
LoneStar
–
אין לי מה להוסיף וזכית לסימפטיה כשציטטת כבר בהתחלה. שמח
שאתה פה.
–
כוכב בודד….
28/5/1999 14:46
אודי
–
תודה(:
–
לא הספקתי מקודם, כי נמרוד עצבן אותי
28/5/1999 15:21
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
אבל עכשיו, אחרי סיגריה וכוס מיץ פטל(עוד לא עבר לי, אני
מודה), התיישבתי לכתוב לך.
אז ככה, אודי:
אני מסכימה איתך. ואהבתי את הקטע הזה ואת הדקויות האלה של
שיש אנשים שאנחנו מפספסים אותם רק בגלל שהם לא מופיעים בפאנל של דן שילון.
אני הכי אוהבת בעולם את האנשים האלה שיש להם מלא סיפורים
לספר, כמו החברות של סבתא שלי, או הנכה שיושב תמיד בפיצוציה ליד הבית שלי, זה
שנפצע פעם באיזו מלחמה, והיתה לו אהבה גדולה שנסעה לאמריקה, והשכן שלי שלפעמים
עוצר אותי במדרגות להגיד שלום.
את האנשים האלה אני הכי אוהבת בעולם, ואני תמיד מוצאת זמן
לפטפט איתם ולהחליף דעות.
ולא כולם מגיעים לירח בסופו של דבר, ולא תמיד זה עובר עד
החתונה, את זה כבר למדתי בעצמי.
אז לא נגיע לירח, סו וואט? אבל נגיע למקומות אחרים, יפים
לא פחות ונאהב שם, ונהיה הכי אנחנו שאפשר, ובלילה, נחזיק ידיים ונביט על הירח,
ואולי גם נתחתן.
בינתיים אנחנו פה, עם החלומות הקטנים שלנו, והאנשים שעושים
לנו טוב. ולפעמים זה מספיק.
–
מטורפת קטנה…(:
28/5/1999 16:27
אודי
–
הטירוף שלך הופך אותנו לדומים. ברוכה הנמצאת.
–
מטורפת..
28/5/1999 18:10
אני
SHOSHICH@MOFET.MACAM98.AC.IL
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 