שיר חדש שכתבתי היום
28/5/1999 19:41
וינטי
–
סע בזהירות!
שדיים זרוקים
בצדי הדרך
אל תבהה כך
בשמיים
אל תדרוך
על השוליים
אל תסיר
את העיניים
הלו, איש!
סע במהירות.
שדיים זקורים
בצדי הדרך
נפלטו הן
לשוליים
הן עושות..
וגם עיניים
אל תסיר את
העינים
מן הכביש
–
ומי יודע…
28/5/1999 19:57
וינטי
–
אולי גם לי יגיד מישהו תודה
(גם קללות תתקבלנה)
–
אגב, הסרבר באתר הזה מגיב כמו דינוזאור צולע
28/5/1999 19:59
וינטי
–
עם רגליים קשורות
אחרי הצולנט בשבת
–
**************************************************
לשיר (בעצם עוד שיר מהיום)
28/5/1999 19:55
וינטי
–
לשיר
זה כמו להיות
ירדנה ארזי
אתה מתחיל למעלה בצפון
וגומר בסוף
במקרה הטוב
כמוה
מחובק עם פריג'ידר
בפירסומת
בטלויזיה
או
גומר בחוץ
במקרה הרע
עם הזין ביד
כשהפריג'ידר הרעשני שלידך
נאנח
ממלמל משהו
ומסתובב בעצלתיים נתעבים
אל הצד השני
–
אין לי שום דבר שנון (לא שאי פעם היה לי)
28/5/1999 22:50
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
לומר על השיר, אז כנראה זה אומר משהו. אני לא יודע מה, אבל
משהו זה חייב להגיד. לא?
–
***********************************************
חיי המותה של נירוסטה-כהן
28/5/1999 21:39
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
מותה בחיי של נירוסטה כהן
אנה נירוסטה
אולריקה קרולינה רוס-כהן חיה והיא מתה בכפר לונברג שבשבדיה. היא מתה בערב השנה
החדשה, כשהיא מחזיקה בזרועותיה את בנה בן שלושת החודשים, פיליפ. במותה היא הייתה
חודש לפני יום הולדתה העשרים ושלישי. זה היה פחות משנה מאז שראיתיה בפעם
האחרונה.
הכפר לונברג
הוא מקום הולדתה של סופרת הילדים השבדית הנודעת, וזוכת פרס הנובל, אסטריד
לינדגרן. בוודאי קראתם את ספרה על אמיל ועל הכובע והרובה שלו, ואיך הוא הניף פעם
את אחותו על ראש המוט של הדגל, ובילה אחר כך כמה שעות במחסן העצים כדי שיחשוב טוב
על מעשיו, ויבטיח שלא יעשה את זה להבא. את השם אמיל בחרה הסופרת לגיבור הספר על
שם בנה של ידידה שבדית טובה של ההורים שלי, אנט רוס-כהן. אחרי שהתגרשה מאביו של
אמיל התחתנה אנט פעם נוספת ומהנישואים האלו נולדו לה נירוסטה ואחותה הצעירה ממנה
בשנה סיסי , או בשמה המלא, יוספינה מאריה הלנה רוס. האחות שאותה הניף אמיל על מוט
הדגל היא בת דמותה של נירוסטה. לא פעם שאלתי את אמיל (שהוא בן גילי והפך לאחד
מידידי הטובים) מה באמת קרה באותו יום, אך הוא טוען שאינו זוכר, הוא היה אז בקושי
בן 5 ונירוסטה בת פחות משלוש שנים. בכל מקרה הוא גדל עם אביו וראה את אימו רק
בחופשות ובחגים ולא הכיר את נירוסטה כיון שהוא גר בצפון המדינה. אנט עצמה עברה
תהליך של חזרה לדת, שהתגבר מאז מותה של נירוסטה, והיא לא מוכנה לדבר על העבר.
ואסטריד לינגרן עצמה נפטרה לפני שנתיים, בגיל 88 ,כך שלא זכיתי לקבל תשובה
לשאלתי.
בכלל הרבה
מהדברים הקשורים לנירוסטה ישארו לנצח בגדר תעלומה לגביי. אביה היה נסיך אמיתי,
מאחת ממדינות מזרח אירופה, שהתגלגל בדרך-לא-דרך לשבדיה אחרי המהפכה שהביאה לקץ
המלוכה באותה ארץ. הוא היה בן למעלה משישים כשהיא נולדה וצריך להיות קרוב למאה
כיום, באם הוא עדיין חי. בדרך כלשהי הוא הצליח להעביר איתו חלק נכבד מרכושו והם
חיו ברמה כלכלית גבוהה, שבאה לידי ביטוי במגוריהם בכפר לונברג. הכפר עצמו ננטש
כמעט לחלוטין בעקבות ההצלחה של לינדגרן כסופרת. במקום הכפריים החקלאים הגיעו אנשי
ספרות ובוהמה ואלפי תיירים שבאו לראות את בית ילדותה של לינדגרן שנהפך למוזיאון.
קו מיוחד של רכבת, שעוצבה כמו הרכבות של תחילת המאה, אך הייתה בעלת מנוע מודרני
לחלוטין, הוביל את התיירים מהעיר הסמוכה לביתה של הסופרת, שעמד בשכנות לביתה של
נירוסטה. הכפר כולו שומר כמוזיאון והיה
חיקוי מדויק של הכפר השבדי הטפוסי ובמרכזו הביית שבו נהגה, נולד וגדל אמיל.
כמובן שלמשפחה היו גם בתים אחרים, כמה טירות באירופה ובית בעיר שבו גדלה נירוסטה.
הביית בכפר שימש למגורים רק בחופשות ובחגים.
נירוסטה עצמה
הופיעה על סף דלת ביתם של הורי במושב בשבת שטופת שמש אחת בנובמבר 1994. היא הייתה
לבושה כמו בת 22 טיפוסית והחזירה בידה כלבה. היא סיפרה שאחרי שבילתה את כל שנות
ילדותה ונעוריה בפנימיות ובתי ספר יוקרתיים, היא חיפשה פסק זמן לעצמה, כדי שתוכל
לחיות בפשטות, דבר שהיה בלתי אפשרי עבורה בשבדיה. אנט המליצה לה על ישראל ונתנה
לה את כתובתם של הורי לכל מקרה, למרות שנירוסטה העדיפה אנונימיות מוחלטת ולכן
בחרה להתנדב בקיבוץ השכן. שם היא השתלבה בחיי המתנדבים, עבדה עם העגלים ברפת
ואמצה לה את הכלבה, דוק. אחרי כמה חודשים בקיבוץ היא מאסה בריקנות שבחיי
המתנדבים, שהיו מבוססים בעיקר על בטלה ושתיה עד אובדן חושים. בנוסף על כך היא
הייתה חסרת פרוטה, והיות שהייתה גאה מכדי לבקש כסף מהוריה, באה אלינו למושב, גם
כדי למסור דרישת שלום מאמה וגם כדי לברר לאיזה משק יש רפת שם תוכל לעבוד לפרנסתה
במשך מספר חודשים כדי לממן טיול בארץ ובמצריים לפני שתחזור הבייתה ל-ריל לייף,
לפי הגדרתה. את הכלבה היא אימצה במהלך עבודתה ברפת. הכלבה הייתה בהריון, והיות
והאחראי על הרפת בקיבוץ, מתוך הראיה הרציונאלית שנפוצה בקרבחקלאים נהג להיפטר
מהגורים עם ההמלטה, הביאה אותה נירוסטה איתה למושב, מתוך מחשבה למצוא בתים לגורים
במושב.
באותה תקופה לא
היה לנו צורך בידים עובדות. אני סיימתי את שירותי הצבאי ולאחי הצעיר נותרה עוד
חצי שנה עד לגיוס כיון שקיבל דחית שירות, אך מצאנו משק אחר במושב שהיה זקוק לעזרה
ברפת. נירוסטה ודוק עברו לגור ולעבוד שם. נירוסטה חלבה את הפרות, טיפלה בעגלים
ונסעה עם בעל המשק לשוק בעיר הקרובה, פעם בשבועיים, כדי למכור את התוצרת
החקלאית. בדצמבר המליטה דוק שבעה גורים. שישה מהם נמסרו לאנשים במושב ואחד נשאר
עם דוק ונירוסטה וזכה לשם קרלוס דלה רנטה דוס סנטוס ריבר פניקס ג'וניור, או
ג'וניור בקיצור.
שיחות ארוכות
ניהלתי עם נירוסטה. היו לה חכמת חיים, אינטליגנציה טבעית,כישרון שיחה וראש ייחודי
ביותר. באותם ימים הייתי במצב נפשי עדין אחרי פרידה מחברתי מאז ימי התיכון, יעל.
היחסים איתה שרדו את שנות שירותי הצבאי אבל גוועו להם לאט ובייסורים מרובים
בשנתיים שעברו מאז השחרור. כנראה שלא הייתי בשל אז לחיי יום-יום של זוגיות. בכל
מקרה יחסיי עם נירוסטה היו מופלאים מכדי לקלקל אותם על ידי סקס מזדמן. אני חייב
לציין שזו הייתה תקופה די פרועה בחיי, שהסתיימה לה למזלי כשהתחלתי ללמוד
באוניברסיטה. באותה תקופה חיברתי תסריט לסרט קצר, ובלי כל ידע או ניסיון קודם,
וללא שחוסר הידע יטריד אותי כהוא זה התחלתי בעבודת ההפקה. שכן שהיה בעל מצלמת
וידאו שוכנע להיות הצלם, אחי, אחת מבנות כיתתו, נירוסטה ודוק שיחקו בתפקידים הראשיים ואני ביימתי והפקתי.
באחד מימי
ראשית חודש פברואר, כשבערך חצי מהסצנות בסרט היו מצולמות, באה אלי נירוסטה וסיפרה
לי שדוק נעלמה. באותו היום הגיע למשק סוחר בקר שהיה לו טנדר דומה לזה של בעל המשק
שבו עבדה נירוסטה. כיון שדוק נהגה לקפוץ לארגז של הטנדר בכל פעם שהם היו נוסעים
לעיר להביא ירקות לשוק, הנחנו שהיא קפצה בטעות על הטנדר של סוחר הבקר ושהיא תחזור
בקרוב. על כל מקרה נסענו, נירוסטה ואני אל מקום השוק, שם חיפשנו את דוק במשך
שעות, אך לשוא. בימים הבאים עשיתי מאמץ לסיים את צילומי הסרט, כיון שעמדתי להתחיל
ללמוד ולעבור לירושליים עם פתיחת הסמסטר. היות ומרבית הסצנות שבהם השתתפה דוק
צולמו כבר, נדרשו שינויים מועטים בלבד בתסריט בעקבות העלמותה. בנוסף על כך,
עשיתי מאמצים לעודד את רוחה של נירוסטה שנראתה מדוכדכת וחסרת מנוחה. הנחתי
שהעלמותה של דוק וכן הגעגועים לביתה ולאחותה הם שמכבידים עליה. ממילא הגיע הזמן
שתשוב, כך אמרה, היו לה הרבה רעיונות וחלומות להגשים. בכל אופן עשיתי את השינוים
ההכרחיים בתסריט, ואז נעלמה נירוסטה, ללא כל הודעה או סימן מוקדם. איש לא ידע
לאן נסעה. בעל המשק שאצלו עבדה היה מופתע כמונו. היא לא נטלה את שכר השבוע
האחרון לעבודתה ולא נטלה דבר מהבית פרט לחפציה המועטים. זה היה בסוף פברואר, במרץ
התחלתי ללמוד ועברתי לירושליים. לא שמעתי מנירוסטה ולו מילה. הקלטת שעליה צילמנו
את הסרט הסתובבה בבית הוריי כמה חודשים עד שאחי הקליט עליה בטעות פרק של החמישיה
הקאמרית.
לקראת ראש השנה
(שלנו), קיבלנו כמדי שנה כרטיס ברכה מאנט. ביקשתי מאמי שבמכתב התשובה תבקש מאנט
למסור ד"ש לנירוסטה ממני. יום לפני ראש השנה האזרחית הגיע עבורי מכתב
משבדיה. בתוך המעטפה הייתה תמונה של נירוסטה עם תינוק. על גב התמונה היה כתוב:
" שלום ….
מה שלומך ואיך המושב?
אני מאושרת בימים אלו; נולד לי בן- קארל-איבור
פיליפ לודוויג רוס. הייתי צריכה לעזוב
את ישראל בחיפזון בגלל שהאקס שלי איים עלי
שיכריח אותי לעשות הפלה. יותר טוב בלעדיו,
עבור פיליפ אמצא אבא אחר. התחלתי ללמוד כתיבה
וקולנוע, ומחכה שתבוא לבקר, כשתוכל. אכתוב לך
בפירוט עוד כמה ימים, ושנה טובה, אוהבת, נירוסטה"
זו הייתה הפעם
האחרונה בה שמעתי מנירוסטה. כמה ימים לאחר מכן ראיתי ידיעה בעמודים הפנימיים של
העיתון, במדור הזוטות מהעולם, בה נכתב שבית הילדות של הסופרת השבדית הנודעת
אסטריד לינדגרן, ששימש גם כמוזיאון, נהרס כליל בעת שרכבת שירדה מהפסים התנגשה בו.
לסופרת הקשישה, שהייתה אז בכנסיה לא אירע דבר, אולם הביית נהרס כליל. מה שלא
נכתב בעיתון היה ששני נהגים של רכבת התיירים שהובילה למוזיאון קיבלו הוראה להעביר
את הרכבת לעיר בערב השנה החדשה, לקראת בואם הצפוי של אלפי תיירים. הנהגים היו
שיכורים כלוט ורצו לחזור לחגוג עם משפחותיהם בעיר. היות והרכבת הייתה ריקה
מנוסעים הם הפעילו את המנועים במלוא העוצמה. כיון שמסילת הרכבת הייתה מהסוג שהיה
נהוג בתחילת המאה הרכבת לא הצליחה לקחת את הסיבוב ליד המוזיאון והתרסקה אל תוך
הביית במהירות של 130
קמ"ש. בנוסף על כך איש מעורכי העיתון לא ראה לנכון
להדפיס את העובדה שפרט לביתה של הסופרת נהרס בתאונה גם הביית השכן. כיון שפיליפ
לא הרגיש טוב באותו ערב נירוסטה נשארה איתו בעת ששאר בני המשפחה יצאו לכנסיה. הם
נהרגו במקום.
יותר משלוש שנים
עברו מאז. ג'וניור עדיין אצלי. ואני עדיין מחזיק ליד מיטתי את התמונה של נירוסטה
ופיליפ. לפעמים, כמו אמיל בילדותו, אני מכניס את עצמי אל מחסן העצים (המטאפורי)
כדי לחשוב על מה עשיתי, ולהבטיח שלא אעשה זאת שוב. ביליתי ימים רבים במחסן העצים
מאז שנירוסטה מתה. פעמים רבות חשבתי על כל מה שלא אמרתי לה. הבטחתי לעצמי שיותר
לא אשאיר דברים בלתי אמורים, או אכתוב סיפורים מסובכים במקום להגיד את הדברים
באופן פשוט וישיר ולאדם שאליו מכוונים הדברים.
(מאי, 1999)
–
תנסה להעיף את סימנים המעצבנים האלה
28/5/1999 22:53
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
כי אני לא מצליח להתרכז בקריאה.
–
אמר נמרוד בשם כולנו
29/5/1999 14:18
LoneStar
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
************************************************
A short winter story
28/5/1999 21:40
אוזן-המן
–
SOLITUDE
There was a rabbi showing on
the TV screen, praying, crying, moving his lips as if compelled by a force much
stronger then his. I moved my eyes from the TV screen back to the book on my
lap and started reading the same page for the fifth time. Still as hard as
tried I could not concentrate on the written words; my mind was totally blank,
and so I let the book from my hands to the floor like an object of no use.
"I'll go for
a short walk" I thought to myself "The fresh air might do me good".
I put on my coat and walked
out to the street, not bothering to lock the door behind me.
Jerusalem on a cold, April night feels like a ghost town, there
was no body around. I walked down Jaffo road, advancing slowly, ignoring that
my cloths were getting soaking wet. Occasionally a lone car would pass by, with
glowing light reflecting on the building walls, then vanishing into the fog and
rain. A solitary cat was crying from one of the side alleys. The windows were
all dark at such a late hour of the night. No sign of life came from the old
stones. I walked for some 15 minutes then turned around and started walking
back. I felt cold and miserable, my whole body felt numb, the fresh air was not
doing me any good.
I got back
to the house and locked the door behind me. I lay on the dirty sheets that
covered my bed, not even bothering to take my muddy boots of my feet. The TV
was still on, but the crying rabbi disappeared. Instead a new program started
which showed some poor family from Africa, and
their daily problems.
I wanted to
watch a movie, preferably a light comedy or a thriller, anything that I could
simply sit and glare at the moving pictures without having to use my mind.
Outside the wind was getting stronger and stronger, the rain continuously
pounded from all directions.
Slowly,
almost without noticing, my hand went down my trousers. I undid my belt, then
my zipper. I started masturbating mechanically, using my imagination to
visualize my flat mate, the girl from next door, the girl working at the
cookies shop, all naked, all doing exactly as I was asking them to do.
In a few
moments I ejaculated, letting the white, warm s of sperm soak into the
sheet leaving a new, small stain like the many around it. Then out of a habit I
reached my hand and grubbed the packet of cigarettes lying by the side of the
bed. I lit one and laid on my back watching the smoke as it curled and vanished
in the room space on its way to the room ceiling.
I felt
empty, so empty that I feared I could shrink and vanish, leaving no mark behind
me proving I ever existed.
It was then
I realized I must find a girlfriend.
–
קצת קשה לעכל
28/5/1999 22:59
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
This could be a great start
of a light-porno book.
no offence…
–
***********************************************
אולי תקללי
28/5/1999 21:54
דינורה
dinura@hotmail.com
–
בין העיפות והעצב נמצאת חוסר היכולת. יש לך את כל הזמן שאת
צריכה וזה לא עניין של כסף. זה לא שאת לא רוצה, את פשוט לא יכולה. לא יכולה.
בינתיים את -כן- יכולה להכין לך נס קפה או לקחת כוס מים קרים מהמקרר. פתרונות
אוראליים. אפשר אולי להעיר את הילד שנרדם על הריצפה מול הוידאו. זה יכול לפתור מעט
מהמועקה של רגשות האשמה בנוגע אליו. אולי לקחת אותו סוף סוף לרופא השיניים. אז מול
פניה השמנמנות, המאיימות של מלכת הלבבות נעצמות גם לך העיניים…העייפות והתוגה,
חוסר היכולת, והנה גם את נירדמת.
אחרי עשר דקות הילד מושך לך במכנסיים, המוצץ בפיו
-קומי קומי. את פוקחת עליו חצי עין.
-למה? את שואלת אותו
-משעמם לי הוא מטעין לך את הטיעון האוניברסלי של ילדים
מעצבנים ומחזיר מייד את המוצץ לפיו.
-יאללה בוא אני אקח אותך לרופא שיניים.
מתרגש. שה תמים.
מעמיסה אותו על כתף אחת למרות שהוא כבר כמעט בן ארבע. את
התיק הגדול הפרחוני של העגלה שהייתה לו עד לפני שנה על הכתף השניה. מטליות לחות,
שקית במבה פתוחה מעוכה, שלושה מוצצים, מכונית צעצוע, כרטיס ילד של טיפת חלב (עם
הילד הזה, את חושבת בגל של רחמים עצמיים, באמת צריך כרטיס שיורה שהמחזיק בה הוא
רישמית ילד),בגדים להחלפה,ארנק, סגריות ומצית.
מחליקה את רגלייך לתוך כפכפי טבע מחוקות. צועדת איתו עד
לצומת, לא נעצרת בדרך, נושאת את הילד כאילו כלום, הולכת ישרה וזקופה עד לתחנה
המושחתת בה את מחכה לאוטובוס של אגד שיקח אתכם לעיר הקרובה. את והילד חמושים
במשקפי שמש. שני קשוחים שכאלה.
-אנחנו נוסעים באוטובוס שואל- קובע הילד נרגש.
-זה היום שלך את עונה לו, לא מחייכת.
את האוטו השארת שם. לקחת את הילדה מוקדם בבוקר לבקר אותו.
ביקשה שתשאירי את האוטו שם…השארת. זה לא הגיוני אבל את מבינה אותה. היא ילדה,
כמה קשה כבר להבין אותה. אז השארת. את מעבירה יד מלטפת בהיסח הדעת על גבו של הילד,
אצבעותייך רופפות על עורפו. הוא מחזיר לך טפיחות עידוד קטנות. בתוך ענן של אבק
עוצר לידכם אוטובוס גדול.
האוטובוס קריר ושקט. עוד הילד עליך כמו צרור, את משלמת
ומתיישבת. מניחה את הילד לצידך על המושב לייד החלון. אנשים מחייכים אליכם. כוחו של
הילד במוצץ ובמשקפי שמש. את מחזירה להם בדל חיוך עקום. בדרך את מנסה להסביר לילד
על רופא השיניים, הוא אומר לך להיות בשקט ואת -בהחלט- שותקת בהקלה.
במרפאה הפקידות מהנהנות בעצב. את מברכת אותן באיפוק הראוי
לאישה במצבך. כזאת שחרב עליה עליה עולמה או כל מליצה מתאימה אחרת. הרופא יוצא מחדר
הטיפולים ולוחץ את ידך. מלטף את ראש הילד שנצמד לך לרגל.
-ובכן איש צעיר הוא אומר בקול רם ומתנגן. הילד מרים אליו
מבט. את שולחת יד אל משקפי השמש של הילד והוא מסית את ראשו ממך בחדות. מרימה כתף
מצטדקת אל הרופא.
על כיסא הטיפולים הילד מתנהג למופת, יושב על מקומו כמשותק.
את מבליעה חיוך מהיר. (כמה טוב שעולם האסוציאציות שלך- שלך הוא; אך בעצם מי יודע
מה עובר לרופא הזה בראש למראה ילדך הקטן יושב קפוא עם משקפי השמש לעיניו והמוצץ
הדוק בחוזקה בכף ידו הקטנה). הרופא מדבר אל הילד בטון השמור לילדים ולמפגרים.
-תלטרכי לגרום לו להפסיק עם המוצץ הוא מרים אלייך מבט
רציני. את מהנהנת, לא מתערבת; עומדת לצד הילד, אוחזת בידו. בסיום הבדיקה הילד על
כתפך, הרופא מספר לך שלילד יש צורך בחמש סתימות. את נדהמת, ממהרת לקחת משם את בנך.
-אתקשר מאוחר יותר לקבוע תור את ממלמלת, ויצאת מהמרפאה
כאילו רודפים אחרייך אוכלי אדם לשלוח ידם בילד, לקחתו לטקס הוכחת בגרות שבטית.
במרחק כמה רחובות משם יש בית קפה קטן. את מכוונת עצמך
אליו.
-בוא נקנה לך קולה את מאלצת חיוך אל הילד. בבית הקפה, את
מתיישבת לשולחן פינתי. מחליקה את הילד לתוך כיסא פלסטיק לבן. מוציאה את חפיסת
הסיגריות ואת המצית ומסדרת אותם על השולחן לפנייך. הקופסא במאוזן המצית במאונך ואז
מנסה שלל קומבינציות, חסרת סבלנות, מטופפת באצבעותייך על שולחן הפורמייקה. הילד
הסתובב בכסאו. בטנו מעוכה אל משענת הכיסא מתבונן דרך החלון. פרט לכם, בית הקפה ריק
מיושבים. מאחורי הדלפק יושב בעל המקום, קורא את מדור הספורט בעיתון היומי, ברקע
תחנת רדיו משדרת קריין מתלהם הקורא להמוני עם ישראל לחזור בתשובה שלמה במהרה
בימינו.
-כן גיברת מה בשבילך? הוא שואל ממקומו, לא מרים את עיניו
מהעיתון. את מזמינה קפה הפוך קולה לילד ומאפרה.
-עוד משהו? הוא שואל בחביבות מעושה ממשיך לקרוא בעיתון
כאילו חייו תלויים בכך. את מניעה ראשך לשלילה בפיזור נפש. שולפת סיגריה מהחפיסה
ומציתה אותה. הילד מסתובב ומתיישב במקומו.
-איפה הקולה הוא שואל.
-יוגב, את נועצת בו מבט מאשים, אתה מצחצח שיניים לפעמים?
את נושפת את העשן הצידה ומחזירה מבטך אל הילד. -אה?
הילד מביט בך, חוכך בדעתו מהי הטקטיקה הראויה למצב. את
מבלבלת אותו, הוא לא יודע למה לצפות ממך. (אף אחד כבר לא יודע). לבסוף הוא מחזיר
לך-
-ואת אמא?
את משתנקת בהפתעה, מחייכת בעל כורחך. מה היית עושה ללא
הילדים? וכבר את שוב שקועה במחשבותייך. מתעלמת מהילד המשועמם. עם הילדים וללא
הילדים. תרחישים אין סופיים לחיים אחרי התאונה.
אחרי שתי לגימות מהקולה- משימה בלתי אפשרית בהפרשי הגובה
בין הכיסא, השולחן, כוס המשקה, הקשית והפנים של הילד- המשקה נשפך עליו. הוא פורץ
בבכי מר. עוד טקטיקה שהילדים אימצו לעצמם כדרך התמודדות עם חוסר היציבות שלה. בכל
פעם שקורה משהו שהם עלולים לחטוף צעקות בגינו הם פורצים מייד בבכי מעורר רחמים.
כאילו העוול נגרם להם, להם ולא לך. את לא מתרגשת.
-יוגב, את מפטירה, תשתה את מה שנשאר. נייבש אותך כשתסיים.
-מתי ליהי חוזרת? הוא שואל אותך בקול בכי מעושה.
את מועכת את בדל הסיגריה במאפרה.
– הלילה אני אלך להביא אותה. נאווה תבוא לשמור עליך.
כעבור דקה את מזרזת אותו,
-בוא נוריד לך את החולצה הזאת. מעמידה אותו על הכיסא
ומפשיטה ממנו את החולצה הרטובה, הדביקה והוא- גוזל עירום, לבן וזקור צלעות עומד על
כיסא הפלסטיק, ממתין. מהתיק הגדול את מחלצת חולצת טריקו אדומה שכתוב עליה
"שלשה דובונים אוכלים גלידה" ובהתאם גם מצויר.
לרגע אחד בזיק של זכרון; ליהי לפני שנתיים באותה חולצה על
כתפיו של אורי בפיקניק יום העצמאות. את מנערת את ראשך בניע תוקפני ומסלקת את
הדימוי.
כשהוא לבוש, את מעבירה מטלית לחה על פניו, תוקעת את המוצץ לפיו
ומעמיסה אותו שוב על כתפך.
– אמא לא שתית את הקפה.
-חרא של קפה את מסננת והוא צוחק את צחוק הפלאים שלו.
לפעמים נדמה לך, שאם תקללי כל היום, הילדים לא יפסיקו
לצחוק; ואת גם, תרגישי הרבה יותר טוב.
(מוקדש לרעות, שאני מעריצה)
–
שמחה שהצטרפת, דנורה, וולקאם!
28/5/1999 22:53
לימו
–
לאות ההורים כשילדים מגיעים. חיוך שמסתמן על השפתיים, עייף
כזה, רצוץ. להקדיש לילד תשומת לב מרובה, לטלטל אותו כשהוא בוכה, ללטפו כשהוא כואב,
להרגיע אותו כשהוא מבוהל משדים ומפלצות שמסתתרות אצלו בארון ואחרי כל זה גם לחיות
את החיים שלך, כי עצם העובדה שאת אמא לא סותרת את עובדת היותך בראש ובראשונה אשה
עם צרכים, חלומות ועולם משלך. ואותו ילד זב חוטם, שיודע היטב שהמשחק משחק לטובתו,
הוא כבר למד את כל השיטות של לגעת בנקודות הרגישות, ללחוץ בדיוק בעקב אכילס שלך
ובכל זאת להצטייר בעיני הסובב כמלאך קטן. עולם כמנהגו נוהג.
דינורה, הפלאת לגעת ביומה של אם לאה. יופי. המשיכי כך.
–
יופי! שמח להצטרפותך אל בין שורותינו חסרות המנוחה
29/5/1999 14:23
LoneStar
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 