מוסר
1/6/1999 9:31
אצטרובל
acorn7@hotmail.com
–
היא עקבה במבט חתום אחר המזלג שנע מהצלחת לכיוון פי הרעב.
פיסת הסטייק העסיסית רפרפה על שפתי ועדיין היה לה את המבט הזה, שיותר מכל דבר אחר
הזכיר לי את הפרצוף של אימא שלי ביום שהודעתי לה שאני לא מתכוון להתחתן עם הבת של
זילברשלץ. משהו שנע בין ייאוש עמוק לסלידה תהומית. אין ספק שהבליינד-דייט הזה
התקדם רע מהמצופה, מה שהיה מפתיע למדי משום שבדרך כלל הן מתחילות לשנוא אותי רק
לקראת הקינוח. לא נורא, ניחמתי את עצמי, לפחות נהיה בבית בזמן כדי לראות את
הסימפסונס.
"מה?", שאלתי לבסוף אחרי שהבשר החליק בגרוני.
הייתי גם מעיר לה על כך שזה לא מנומס לבהות באדם אוכל, אבל רציתי לפחות לטעום את
היין החצי-יבש שהזמנו. "אני פשוט חושבת מה היא הייתה אומרת על זה".
הסתובבתי במהירות כדי לגלות מי העלמה שדעתה כה נחשבת בעיני בת-זוגתי הזמנית.
"לא, אני מתכוונת אליה", היא הטעימה והצביעה ישירות אל פרוסת האומצה
הבאה שכבר החלה לעשות את דרכה לעבר בטני המקרקרת.
עצרתי את תנועת המזלג והסתכלתי עליה, על החסה שבצלחתה, על
המזלג, על הצלחת שלי, שוב על החסה ובחזרה עליה. "היא?", תמהתי. נכון, זה
סטייק, ואפילו סטייק טוב, אבל לא צריך לקחת אותו אישי. "איך היית מרגיש לו
מישהו היה אוכל אותך?", היא תקפה בעיניים רושפות. "הייתי מרגיש… הייתי
מרגיש… אני חושב שהייתי מרגיש אכול".
"אין לך רגשות", היא קבעה בפסקנות תוך כדי לעיסת
מלפפון חיוור. אני דווקא הרגשתי רגש חזק מאד אל הסטייק. דומני שקוראים לרגש הזה
תאווה והוא אפילו אנושי למדי. מצד שני, אחרי שהיא הכריזה שאני "דוחה
ומגעיל" לא העזתי לומר לה, למשל, שהדבר המגעיל היחיד שעל השולחן הזה הוא
הארטישוק שבצלחתה.
"לא שמעת על שרשרת המזון?", ניסיתי להיחלץ
בטיעון ההיסטורי של כל אוכלי הבשר. "לא שמעת על מוסר?", היא החזירה.
"אבל זו המציאות", התגוננתי, "בכל חברה יש חזק וחלש, מי שאוכל ומי
שנאכל, מי שעוקץ ומי שנעקץ. מוסר זו המצאה, אין מוסר בטבע".
הארוחה תפסה כיוון מבטיח לאחר ששתקנו איש איש בעמדתו.
בניגוד למה שהיה ניתן אולי לצפות, טעמו של הבשר רק השתבח בעקבות ההתגוששות. למעשה,
זו הייתה חתיכת הסטייק הטובה ביותר שאכלתי בחיי וכמובן שטרחתי להדגים עובדה זו
בפני הצדקנית שמולי באמצעות השמעת קולות מציצה וחדווה רמים במיוחד. אין מה להגיד,
נכון לנו עתיד מזהיר.
את החשבון היא לא הסכימה לתת לי לשלם. היא הסבירה שהיא לא
מוכנה להשתתף ב"תשלום על רצח", כך היא קראה לזה. הוצאנו איש איש את
ארנקו, שילמנו עבור חלקנו בארוחת-הקרב הזו והבטחנו לא להיפגש עוד באלף הנוכחי. אם
לא יהיו פקקים, ציינתי לעצמי, יש עוד סיכוי לתפוס את הסוף של הסימפסונס.
ביציאה מהחניון שמתי לב שהארנק שלי נעלם, עם כל המזומן,
פנקסי ההמחאות וכרטיסי האשראי שבו. בכיס האחורי, שם הוא מונח דרך-קבע, מצאתי פתק
ורוד קטן. "זו המציאות", נאמר בו בכתב-יד נשי, "בכל חברה יש חזק
וחלש, מי שאוכל ומי שנאכל, מי שעוקץ ומי שנעקץ. מוסר זו המצאה, אין מוסר
בטבע".
הייתי צריך להתחתן עם הבת של זילברשלץ.
–
משעשע ו…..
1/6/1999 13:12
ציידת תנינים(ירוקים גם מבפנים)
arielne@inter.net.il
–
בא לי סטייק בגללך יא חסר מוסר… 😉
–
🙂 🙂 🙂
1/6/1999 13:47
המסכה
danoos@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
גדול!!! פשוט גדול!!!
1/6/1999 21:6
זקן
olditai@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
"תדע לך שיש לך מזל גדול
2/6/1999 2:36
LoneStar
–
היא בדרך כלל גם מחביאה דוקרן קרח בתחתוניה.
הסתכם בכמה כרטיסים וכסף – בירוקרטיה. לורנה אישתי, לעומת
זאת, לא אכפת לה מכלום השרמוטה. שמעתי יש ויאגרה עכשיו בעולם – מה אמרת עושים עם
זה???"
תגובתו של ג'ון בוביט למציאות העוקצים – נעקצים שצוירה לה
לעיל.
מבדח, סיפורך, מביא את השעשוע לכדי עצב עצמי תפל ויאה שכך!
–
***********************************************
למה הכל את לוקחת באופן אישי?
1/6/1999 12:6
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
לשמש,
לא אכפת,
שעל גוש סלע כחול במרחק 8 וחצי דקות אור
גדלים עצים.
וגם לא שתמי נשרפה כשהייתם בים בשבת האחרונה.
היא פשוט הופכת מימן להליום
וככה זה.
–
אהבתי
1/6/1999 18:11
schnitzel
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מה שנכון – נכון.
1/6/1999 19:35
ציידת תנינים.
arielne@inter.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
**************************************************
1/6/1999 12:28
דינורה
–
כשאתה כבר רדום
אני
עוקבת אחרי: אני- מתאדה ממך
נשאר עליך קו מיתאר
אז אני
מפרישה לך התאהבות
–
************************************
כמה נקודות למחשבה
1/6/1999 15:3
מונדו-קאני
–
אני עוקב אחרי הפורום הזה כבר כמה שבועות. פרסמתי כאן כמה
דברים אבל עד עכשיו העדפתי לצפות מהצד ולשתוק. אבל מה לעשות שהגועל נפש הגיע לרמה
מסוימת שמחייבת אותי להגיב.
כמו שזה נראה כרגע, להרבה אנשים נמאס לקבל ביקורת מנמרוד
והם החליטו להוציא את הכל אתמול בערב בגירסה וירטואלית של לינץ' המוני. באופן אישי
אני בטוח שנמרוד יכול להסתדר לבד בלי העזרה שלי. אבל העניין פה זה לא נמרוד אלא
צורת הביטוי והחשיבה של הרבה אנשים בפורום הזה ולאיזה מקומות הדיבורים האלה לוקחים
אותנו. ציטוטים נבחרים:
"נודניק בלתי נלאה"
"ילד קטן"
"פשוט סתום"
"תגאל אותנו מייסוריך"
וכו' וכו'. אני אחסוך מכם את ההמשך, כל מה שאני יכול לומר
לכם זה שראיתי רמה גבוהה יותר של שיחה בצ'ט של אנפה. ואת כל זה כתבו, להזכירכם,
משוררים גבוהי מצח ועדיני נפש. נו טוב…
אז הנה כמה נקודות למחשבה:
א. להתנשאות על אדם אחר על סמך נתונים חיצוניים כמו גיל,
מין, מוצא, צבע עור וכו' יש שם פשוט: קוראים לזה גזענות. לא מסכימים איתי? הרי
דוגמא – נניח שהייתי כותב על שיר שמישהי פרסמה כאן שהוא "סובל מרגשנות יתר,
דבר שאופייני מאד לכתיבה נשית" – מה הייתם אומרים אז.
חוץ מזה, אני לא ראיתי איזשהו סלקטור בכניסה לפורום שבודק
תעודות זהות.
אתם רוצים לדבר עם מישהו בגיל שלכם – יש פורומים שמחולקים
לפי גילאים. אני בטוח שתהנו שם. אחד הדברים הבאמת יפים בפורומים בכלל, זה שהם
מפגישים בין אנשים שלא היו נפגשים בנסיבות אחרות. אם יש לכם בעיה שמישהו שצעיר
ממכם ב – 10 שנים ימתח עליכם ביקורת אז יש לכם בעיה של דעות קדומות – וזה כבר
עניין לפסיכולוג.
והערה אחרונה בנושא: רוב האנשים בפורום הזה מספקים אפס
נתונים לגבי עצמם. לצחוק על מישהו שמעיז לחשוף פרטים על עצמו יותר מכם – זו כבר
פחדנות לשמה.
ב. יש טענה שהופנתה לגבי כותבים מסויימים שהם מעדיפים
פואנטות משעשעות ושנינות על חשיפה רגשית. מה לעשות חברים, וכמעט כל מה שפורסם
בפורום הזה הוא כתיבה בינונית פלוס או מינוס. מדי פעם יש איזה יהלום (אני מסוגל
לספור את היהלומים הנ"ל על יד אחת) אבל רוב הזמן מדובר בבוסר – שורה או דימוי
מבריקים והרבה שורות ודימויים שלא, רעיון שלא מוצה עד תום, וכו' וכו'. ככלל,
הפורום הזה הוא בית ספר לאיך לא לכתוב – ואני לא מתכוון לזה בצורה רעה. להפך: אני
כל הזמן רואה את הטעויות שאחרים עושים ואחר כך מנסה לתקן אותן במה שאני כותב (ומה
שאני כותב, כולל רוב מה שפרסמתי כאן, זה שירים מחורבנים למדי). מה שאני רוצה לומר
כאן זה שרוב השנינויות וההתחכמויות שמתפרסמות כאן הן הצד השני של המטבע של כל אותם
כותבים (והחתום מעלה הוא אחד מהם) שמתבוססים בקיא הרגשי של עצמם. זה בוסר וזה
בוסר, מי אתם שתקבעו איזה מהם נעלה על האחר?
ג. תמחקו את
הביטוי "תגובה לא לגיטימית" מהלקסיקון שלכם. אין דבר כזה תגובה לא
לגיטימית. אם מישהו כותב לי שהשיר שלי גורם לו לרצות להקיא, זו זכותו. אם הוא באמת
מתכוון לכך, אני מוריד בפניו את הכובע. כמו שכתבו כבר, פה זו לא קבוצת תמיכה, ואם
אתם לא יכולים לקבל ביקורת אל תפרסמו, נקודה. תלמדו לקבל דעות אחרות גם אם זה לא
נעים. זה שיעור חשוב בחיים.
(וכן, נמרוד
הספיק לקטול גם אותי. זו זכותו. חופש הדיבור, זוכרים?).
ד. ואם כבר חופש הדיבור – אני חושב שזה שורש הבעיה. אנשים
פשוט לא מסוגלים לקבל את החופש הזה. ברגע שמישהו חושב אחרת מאתנו – הוא "ילד
קטן", "נודניק", "אידיוט" וכו'. תודה לאל שאף אחד
מהאנשים הנ"ל לא מנהל את הפורום הזה. הוא היה זורק מכאן כל שיר, סיפור או
הערה שלא היתה נראית לו. בשתי מילים: תתבגרו כבר.
בקיצור, תפסיקו להיות מנייקים מתנשאים ששולפים נבוט מילולי
בכל פעם שמישהו מאיים על האגו השברירי שלהם ותתחילו להביט עמוק יותר בראי.
התבוננות פנימית ללא שום אשליות – זו אחת מהתכונות היותר חשובות של סופר או משורר.
וטיפ קטן לסיום – אם אתם לא מסוגלים לסבול מישהו מסויים –
פשוט אל תקראו מה שהוא כותב (אלא אם כן יש לכם נטייה למזוכיזם ובמקרה כזה, כמו
שאמרתי קודם, זה כבר עניין לפסיכולוג).
–
יש לך EMAIL
או ICQ ? (הפומביות
בעוכרי)
1/6/1999 16:51
–
(הודעה ללא תוכן)
–
SORRY
1/6/1999 21:50
מונדו-קאני
–
אני לא חושף ICQ
או E-MAIL בפורומים
(פרנויה שכזו).
אם אתה רוצה להגיד משהו פשוט תכתוב, כולנו חברים (או שלא?)…
–
לדגנרטים שבינינו
1/6/1999 18:32
schnitzel
–
אם עדיין לא הבנתם, כדאי שתקשיבו
לידידי מונדו-קאני כאן.
הסכתו ולמדו, יש לבנאדם הרבה אמת
באמתחתו.
–
הצעה
1/6/1999 20:42
משה והרפורמים
משועשעים ביותר
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
לכו, תנברו
קצת בארכיון הפורום
תגלו שאת הויכוחים
האלא ניהלנו פה
כבר מזמן
באמת משעשע
שתו מיץ
משה והרפורמים.
–
גם אני מיץ
2/6/1999 2:42
LoneStar
–
משה ורפורמיו,
מי ייתן ומעט ממיץ הנעורים יפליא פלא באמתחתנו המזיעה ימי
עצבים ומחנק לילי עמוס יתושים וכולירע.
רק מעט מהפרשותיך – זה כל שאבקש בעת שרב קשה זו.
–
"גם
אני מיץ" <- ???
2/6/1999 2:44
LoneStar
–
ובכן פליטה פרוידאנית מעין זו אולי היא מעידה ואולי לא על
קריסת המערכות הכללית בה אני שרוי.
קצת ממיציך והפרשותיך – זה כל שאבקש כעת.
–
*****************************************************
סיפור חדש
1/6/1999 15:34
דני@דורי
ha_dori6@isdn.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
להודעה זו מצורף הקובץ flashbacks_from_heart.doc
–
לכל נטולי וורד97
1/6/1999 22:1
דני@דורי
ha_dori6@isdn.net.il
–
Flashbacks from the heart
Danny Dori
Last water s were still
streaming in dripping from the tap while Dr. Barabash was waiting for his wife,
May, to return home from her work as a superior nurse at the district hospital.
It was their 20th wedding
anniversary and excitement wreathed all his body.
"God", he thought to himself, glancing at her
picture locating on the bedside table, "how much I love this woman".
He remembered the first time
he saw her, 23 years a go, he was lying in bed, in the intensive care
department in the hospital, still muzzy from the drugs , not fully
consciousness.
It was two days after day
brought him there.
He could'nt remember
anything, just horrible voices shouting for help and a huge noises of
explosions which spin his head.
He remembered her, as she
entered his room, approaching his bed.
Her angelic face, her sweet
and tender voice, the warm atmosphere she inspire all over the room, were as a
sole silver lining in that dusky place full of pain and stolidity.
She was about one hundred
sixty meters tall, brown her trilling till her gentle shoulders. Her soft blue
eyes, like the color of the ocean, containing so much deepness, compassion and
softness. Her body ,the fragile figure relaying so much tenderness.
She came to examine his
wounded arm. She was'nt like all the others, cold with lousy attitude, she was
different. That day he knew she will be his woman, the one to fill his missing
part, to fill his life with the intoxicant feeling of love.
He wanted to surprise her,
make that evening so unique. He reserved a table in the famous japanese
restaurant down George St.,
knowing how much she like japanese food.
He was dressed there with
his best formal Armani suit, wreathing with refreshing fragrance of the new
perfume Lancaster
just draw out to the markets, holding the small velvet box containing the
expensive chain made of gold, textured with pearls and amber diamonds.
The clock seems like slowly
creepering, he walked towards the small bedroom's window to watch the sunset.
Staring at the fading sun,
he started filling heavier, his head start spinning.
He felt as like a thin jet
of water start floating his head. The stream start flowing and floating all his
upper body, it went down, through his neck, filling up his shoulders, first the
right one and then the left.
The water continue flowing
through his chest and stomach down to his legs, he felt so dizzy and muzzy. His
eyelids were flickering, alpha waves pass through his brain, he collapsed.
Looking around himself, he
couldn't recognize anything, it all was so strange, so horrible and scary.
From somewhere behind him he
heard weakly weeping of small babies.
He looked at him, he was
wounded, his leg was bleeding. "Were are all the others? Where are my
soldiers?", he thought to himself while ripping straps from his uniform
shirt to bandage his injury.
He look around, it was
horrible and staggering, the place was full of seriously injured soldiers, some
scorched bodies and huge ruination. Some structures were still burning.
He could still hear the
threatening sounds of the jet plains and helicopters.
Thoughts of his home, in Michigan, the medical
studies he was about to start the following year, his friends crossed his mind.
He looked at the
crying-babies with an expression full of compassion. He saw there skinny and
acrid mothers trying breastfeed them with their last s of milk.
Suddenly he heard feeble
groan next to him. He crawled there, it was Tommy, his first lieutenant, blood
all over him, he noticed lot of bulky injuries all over him, his left arm was
scorch, and so his ankles. The groan stopped, He covered his friend with
blanket he found and continue searching for some survivals.
Sounds of helicopters approaching from the sky made him
so terrified, panic all over him, he quickly pursed introspective.
From nowhere he heard a
huge, threatening noise.
Wraf, Wraf, he woke up
hasty, sweaty, by his little corgy, Rocky, barks.
He was so confused, he took
a moment to balance and calm him-self.
Glancing his watch, he
notice May is now waiting by one hour, he started worrying for her. He decided
to call her office to check the time she left there.
While walking towards the
phone he heard the expected sound of the doorbell.
He wiped the last sweat
beads from his forehead, spray some perfume on his body and went to the door.
While opening the door ,
happiness started flooding him. It was like magic. He looked at May, the woman
he loved so much, He wrapped her with
his arms, hugging her, and gave her a soft kiss.
Her beauty, her charm, the
simplicity in her customs, he knew he won a gift, a precious one.
He took her hand, walking
down the stairs right towards the street. As he opened the car's door, guided
her in, smile start spread in his mouth. He started the engine and drive. All
his thoughts were leaded by his decision to make this night the sweetest, most
pleasing, and exciting night he could. He wanted to make her so happy, to make
her now how precious she is to him.
Feeling so warm and happy,
he continue driving towards George
St. for a night they won't forget for a
long time.
–
********************************************************
למען ההגינות.
1/6/1999 15:39
ציידת תנינים.
arielne@inter.net.il
–
למען ההגינות.
ולמען ההגינות
שתקתי.
למען ההגינות
לא אמרתי מילה
למען ההגינות
לא הוצאתי הגה
למענה
לא הברחתי צליל
בשבילה
אפילו לא
שיקרתי שקרים לבנים
כי רצתה
חדלתי להיות.
צ"ת
–
למענה גם אני אשתוק.
2/6/1999 2:46
LoneStar
–
מתוך רגש סוידריות עמוק של שתיקות הגונות.
אך ההדחקה שמתפוצצת כשהיא הולכת, מה אז לעשות?
–
מהמגירה לדיסק 