1-6-99 עד 1-6-99 חלק ד'

שיר לנתי (:

1/6/1999 16:30

דפנה"לה

 

–

הוא הגיח כאילו משום מקום

על סוסו המנומר

הוא החליט שאני שלו פתאום

וכך גם חזר ואמר.

 

אבל בחורה חסודה כמוני

מתקשה את חגורת הצניעות לנפץ

לכן אוכל להציע רק פלירט וירטואלי

או לחילופין פתרון משותף של תשבץ.

 

ואל יטעוך החרוזים הנ"ל –

אני לא ניחנחית בכלל!

וגם לא גדלתי במפד"ל

רק שמה לעשות,

יש לי חבר מגודל!

 

–

 

*******************************************************

 

גנן אחד בכל העיר המזויינת

1/6/1999 18:27

דינורה

dinura@hotmail.com

–

איך יכול להיות שבכל העיר המזויינת הזאת, אתה הגנן?

איך יכול להיות שאתה תמיד זקן וגמד וחום בדיוק באותה
מידה?  כמה שנים כבר? מבחינתי לפחות ארבע
עשרה. היית הגנן בבית הספר היסודי שלי, בחוגים של המתנ"ס- היית. בבית כנסת של
הבר מצווה של גידי- היית (אגב, איך זה שגם בשבת עבדת?), בגינות הציבוריות ששיחקתי
בהם -גם היית. אני ראיתי אותך בחצר של מד"א ובחצר של הסיפריה העירונית. איך
אתה יכול להיות בכל כך הרבה מקומות? זאת עיר מזויינת אבל היא די גדולה. אני יודעת
מה קורה עם אנשים כמותך. או שתקבל פרס מראש העיר באיזה טקס מגוחך ליקירי העיר או
שתמות (תמות כבר) ואז  בטח ישתלו לכבודך
איזה עץ דקל.

 

פעם הלכנו כולנו לטייל בשבת וראינו אותך הולך לייד המדרכה.
אז  אחותי אמרה לאמא שלי שהשעון שאתה
עונד  הוא שלי. היא הסתכלה וראתה שהיא לא
משקרת לשם שינוי. ניגשנו אליך ואמא שלי 
שאלה אותך מאיפה יש לך את השעון הורוד הזה. מה ענית? אני כבר לא כל כך זוכרת.
נורא התביישתי. היית הגנן ביסודי ולי תמיד נפלו כל הדברים אז  בטח מצאת אותו בחצר או בין השיחים. לא?. לא
חשוב הוא כבר נשאר אצלך.

איך זה יכול להיות שכל כך הרבה שנים ואתה עוד מתהלך ביננו
ככה. עם המדי צבא המטונפים שלך והכובע הקטן שמכסה לך בקושי רבע קרחת, עם השפם
ההיטלרי שלך והשיניים הענקיות עם רווחים האלו.

 

אתה יודע. אני לא מאמינה לך שאתה באמת עבדת בגן חיות. אתה
בטח סתם שיקרת לי. אתה איש רע. אני לעסתי מסטיק בזוקה ועשיתי בלונים ואחד מהם
התפוצץ לי על הפרצוף. עזרת לי לקלף אותו עם האצבעות השמנות והשחורות שלך
והציפורניים המטונפות שלך. נורא ניגעלתי ממך אתה יודע. אבל אתה אמרת שאתה עבדת בגן
חיות. אני רציתי שתעזור לי להרים את הקיפוד שמצאתי. איך אני התרגשתי. הרגשתי כמו
חוקרת חיות בג'ונגלים של אפריקה. הבאת קרטון מהשיחים ואמרת לי איך צריך לשבת כדי
להרים קיפוד מהאדמה. ככה עושים בגן חיות הסברת. בגללך החלטתי ללמוד וטרינריה.

 שמתי את הקיפוד
בחצר. אתה לא היית הגנן של החצר הזאת. אבל אחרי כמה ימים מצאנו את החתול הגור של
אחי הקטן אכול ועל הגופה הקטנה שלו סימנים של טלפיים קטנות של קיפוד מרושע. ידעת
שקיפודים אוכלים חתולים? אני לא ידעתי. אבל זה היה קיפוד מרושע. פעם הבאה שאני
מוצאת קיפודים אני משאירה אותם שם. לא צריכה קיפודים. 

 

בכל מקום אני רואה אותך. אתה מעביר עלי מבט עם העיניים
המתרוצצות האלו שלך. אני תמיד מתעלמת ממך. אתה זוכר אותי? אתמול עשיתי לך פרצוף
כזה. הכי נגעל שיש. אתה עדרת בגינה שלייד המגרש חניה, רק חרא של כלבים יש בגינה
הזאת. אני יצאתי עם האוטו ברוורס. הייתי עם משקפי שמש כתומות. שוב העברת עלי את
המבט המכוער שלך ואני פעם ראשונה שהעזתי ועשיתי לך פרצוף. אה.מגיע לך! יכולתי
לדרוס אותך אתה יודע.

 

תדע לך גנן מעוות, שכל העיר הזאת אפורה ומאובקת בגללך. אתה
גנן  מחורבן נורא.  

 

 

 

–

 

סיפור נחמד,

1/6/1999 18:37

schnitzel

 

–

אבל הוא יכול להיות ממש טוב,

אם רק תשבי עליו עוד קצת ותלטשי.

 

(הפעם זו באמת ביקורת בונה. שמחתי

להיות לך לעזר)

 

–

 

******************************************

 

שיכחה

1/6/1999 18:55

גיא

 

–

שיכחה

 

שיכחה הרשי לי

הרשי לי נא

שיכחה קרירה נעימה

 

הרשי לעצור

לעצור את הקידמה

לוהטת מסעירה

סערה של שנאה

רק את שיכחה

 

רק את לבדך

מתהומות של תקוה

שוטפת מרגיעה

את פצעי התשוקה

 

שיכחה הרשי לי

הרשי לי נא

ללגום דומיה

נעימה וקרירה

 

–

 

לגיא – זיכרון!

3/6/1999 10:21

ענת

 

–

זיכרון אחד

כמו אלפי צבעים בתוך מישבר זכוכית

מתנגנים לי בראש בשיכשוך פלגים

אהבה אחת…

כמו אלפי רגעים אבודים

כמו אלפי מאווים לא ממומשים

כמו שיכחה אחת

האם תדע?

האם תזכור?

זו אני..

 

ורציתי לדעת …

?

האם ?

 

–

 

 

**************************************************

 

ועוד משהו קטן

1/6/1999 19:37

דינורה

dinura@hotmail.com

–

הסקה לוגית

 

מה אתה הכי אוהב?

להגיד לי שאני אגוצנטרית.

מה אני הכי אוהבת?

את עצמי.

 

מי גאון שלי?

 

 

–

 

קטן וחכם

1/6/1999 19:39

ציידת תנינים.

arielne@inter.net.il

–

אין מה לומר.

 

–

 

אחרי מילים כאלה

1/6/1999 22:22

nos

 

–

לא יכולתי שלא ללכת אחורה ולבדק אם יש עוד

את חכמה בצורה משגעת

וכמה שאת יותר מקצרת החכמה הרבה יותר חדה ועמוקה

 

כל זה לפי דעתי הצנועה כמובן

 

 

–

 

נפלא. קצר וקלוע

2/6/1999 2:49

LoneStar

 

–

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

****************************************************

 

CHECKMATE

1/6/1999 19:50

nyrosta

nyrosta_kaf@newmail.net

–

 Here, there,
everywhere. Checkmating season.

As in The game,

they check, they mate, and
bang,

she kissed him right between
the eyes.

And bang. Checkmate.

And they're all trapped by
full moon light that took

away their brains and left
them with spaghetti sauce instead,

sauceful of well known
secrets.

(Act of the night- talk of the day).

And they're all thrown to
form well known,

starvation, vibration,
desperation.

They try to call it love.
Pathetic.

Just as Judith told me once:

"It's true they can not live without it,

it's a blow they don't know
how to live with…"

For they all feel the
emptyness inside,

they got to fill it up with
something,

and they really don't care
what with.

Beneath the skin they dig
for comfort,

so forth they come, 1 minute
47 seconds (in Average),

good guys come last.

And Maibritt said:

"If people used what they have between their ears as
often

as they use what they have
between their legs,

things might be better. But
she's long gone,

and any way, if people
thought, or didn't,

wouldn't make a difference.

For after all Checkmate is
just a game they play,

meaning nothing what so ever.

 

 

–

 

***********************************************

 

הטיעון האולטימטיבי

1/6/1999 19:58

נירו

nyrosta_kaf@newmail.net

–

אפילו בדיונים שאני עורך ביני ובין עצמי

לצד שלך יש טיעונים הרבה יותר משכנעים

וגם אני לא אוהב להפסיד בויכוח,

אבל מצד שני,

לא חבל לך על הזמן שיקח

ללמד מישהו אחר

להגיש לך את הקפה

בדיוק בטמפרטורה שאת אוהבת?

 

 

–

 

לנירו ידידי

1/6/1999 20:17

דינורה

dinura@hotmail.com

–

אתה יודע נירו

אני נורא נהנית לקרוא את מה שאתה משאיר פה

זה לא נשאר איתי אח"כ

למה?

היה אחד שכן נשאר ואני כל הזמן משחזרת

זה ההוא על חייה של נירוסטה

בכל מקרה

אני קוראת הכל

 

 

–

 

*******************************************************

 

כרומוזום .

1/6/1999 20:39

ליאור הרשקוביץ

nepet@yahoo.com

–

אם יש למשהו את התקליט של כרומוזום א ש מ ח אם יצור איתי
קשר כדי להקליט .

 nepet@yahoo.com

 

–

 

תמצא  אותו  באוזן.

1/6/1999 20:43

משה והרפורמים

moshe_reformim@thedoghousemail.com

–

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

***********************************************

 

החבר שלי החדש

1/6/1999 20:54

ציפי

zipi_434@yahoo.com

–

החבר שלי החדש, הנחמד

כשאני קוראת לו הוא 
בא  ומיד

את כל רצונותי הוא מיד ממלא

מוציא אותי לעיר, עושה לי כבוד, קונה לי קפה

כי החבר שלי  החדש,
הוא ארס אמיתי

ומאוד אני צוחקת כשהוא בסביבתי…

 

–

 

*****************************************************************

 

 

1/6/1999 21:38

דיוניסוס

 

–

No Vacancy היא
אומרת לי בקולה הנמוך, ולוטשת בי  תמיהה
ירוקה, ואולי היתה זו רק ציפיה קהה, ואולי היתה זו רק רפיסות מוחין של רגע, ואולי
היתה זו רק עוד אחת מאותן הבעות חוסר האונים שלה שעושות לי עכשיו חשק לצאת  מהרכב ולחבק אותה, ואולי  היתה זו סתם עייפות ? אולי. ואולי הכל מהכל.
ואולי כלל לא היו כך הם פני הדברים ? שהרי מאד ייתכן  שזה אני שהשליך את כל תמיהותיי בפניה, את  כל ציפיותיי אליה, את כל חולשותיי לידיה, את
חוסר האונים הגדול שלי  עדיה, ושמא רק עייף
הייתי ותו לא ?  אולי. ואולי העייפות
הכרונית שאני חש באחרונה וכעת בפרט כשאני משכתב את שהיה, היא ש"מדריכה"
את זכרונותיי ? כך ממש. ועבר, הווה  ויחסי
הגוף גועשים ומתערבלים, נדלים, נגולים ומקציפים בי אל תהומות מישפטיי ושיפוטיי.

 

ומבטה, כמבטה עת לראשונה ראיתיה בכניסה לבית הקפה שאת שמו
כבר איני זוכר, כמה שאשתדל, ובאמת ששם בית הקפה הזה לא מעלה ולא מוריד מהסך הכל
שהיה בינינו מאז, אז מדוע לי ? ובכל זאת, בית הקפה היה לא הרחק מהתחנה המרכזית
בירושלים, בערך מאה מאתיים מטר. מג"בניק עמד בפתח התחנה לוטש מבטיו בכל הנכנס
והיוצא. וכעת כאז, לא ידעתי אל נכון כיצד לפענח את המבט הזה שלה בי כשהבחנו אחד
בשניה לראשונה. עדיין לא מזוהים. עדיין כוזבים. היא היססה לרגע, ואמרה "בוא".
הסתובבה והשתרכתי אחריה, ועד לרגע שהתיישבנו לשולחן הרגשתי מאד לא בנוח, לחוץ  וחרד שכל ציפיותיי בעקבות שיחת הטלפון שהיתה לי
איתה  אך שעתיים קודם, שהוטענו ולובו ביתר
שאת כשישבתי בקומה השניה באוטובוס הדו קומתי ששירך דרכו מעלה, והבטתי אל החשיכה
שבחוץ לספור את הפסים הלבנים על האספלט השחור, בוהה בקרחות היערות, שער הגיא, קצר
רוח לראותה כבר, ורגעים לא מעטים  לא
יכולתי לזכרון  יללות חתולתה מבעד לאפרכסת
הטלפון, והיא בצחוקה המתגלגל שהתאהבתי בו מייד, הסבירה לי שהחתולה שלה מיוחמת וזה
למה היא… " והכי חשוב לי שתהיה בנאדם…" – לא אנחנו לא חיות, רק
בניאדם… – ומחוייך נזכר כיצד ישבתי לצידה בבית הקפה, צמוד אליה, ברך נוגעת בברך,
לוגם כמותה כוס חלב חם הפוך – וכמתוך הנחה סמויה, בלתי מודעת, פרה, קדם מודעת, ענא
עראף, מה זה משנה כבר ?! שבמבט הראשון הזה שלה בי, נחתך גורלי לשבטה או לחסדה, כך
גם כעת חיה – בעיניה הירוקות עמומות ודהויות המבע מבעד לעדשות משקפיה הכמעט
עגולות, דקות המסגרת, הנכספות, היא מביטה בי כאותה חתולה, והן כולן אותה חתולה, כל
חתולות העולם הן אותה חתולה אחת ויחידה, ובאמת שכבר לא משנה לי מה צורה לה, מה צבע
לה,  חתולות כל העולם התאחדנה ! הן כולן
אותה חתולה אחת שלא פעם ולא פעמים נקריתי לה בלי די, אם שהלכתי להשליך זבל כשאז
הייתי נרתע להרף בבהלה כשחשתי את ניתורה מעלי, לצידי,  או כשעברתי במדרכה בסמוך לה בדרכי לאנשהו,  וקול פעמיי 
פעימותיי – נוכחותי הקרובה מדי אליה, וזה היה יותר מדי עבורה כנראה, בדיוק
כשהיא נוברת בזבל להשביע את רעבונה, אולי כדי להביא אוכל למחמדיה, לגיגולו שקרוב
לודאי שלא ימלא את מחסוריה, ובו זמנית היא גם קשובה לכל רחש בחש, חוששת ושוקקת,
דרוכה וכרוכה, אך כמתוך אילוץ ולמרות, עדיין היא ממשיכה להתקיים בנבירותיה עד לרגע
ש…- אז הבעיתו אותה נשיפותיי והיא נחפזה להתרחק ממני מטרים ספורים, תפסה לה מן
'רצועת בטחון שכזאת' ממני – לא מאד רצוי להשתמש במונחים עכשויים לנוחיות הקוראים,
שלאו דווקא לא נטולי הקשר – ולתדהמתי, כנגד כל הגיון בריא, היא נעצרה לרגע
ממנוסתה, סובבה אלי ענוגות את ראשה לירוק בי את מבטה, אולי רק בכדי לחכך בלשונה
הורודה את שפמה הצחור בהתרסה, מין מבט ירוק שכזה, לכאורה כלום, שווה נפש, אבל לי,
כאז כן עתה, זהו מבט שמביע  מן ייאוש שכזה,
אולי סתם תמיהה שכזאת, אולי עוד שאלה 
טורדנית שטרודה אלי פשר מיידי וחד : "מדוע זה טרדת את מנוחתי ? הלא גם
לי זכות להתקיים כמיטב יכולתי ורצוני, אפילו לדידך רק ע-ו-ד חתולת אשפתות בל-ב-ד
אנוכי…" ע-ו-ד ! אחת, שתיים, שלוש… כולנו בגדר ע-ו-ד. כולנו גם ב-ד-ד
יושבים. כן ! גם לה מן מבט שכזה כעת חיה, 
מבטה של  חתולה אשר נעצרה לרגע
ממנוסתה מפני, מושהית רוחות  ותוהה שמא,
ואולי… ומדוע לא אניח לעצמי להתנחם במחשבה שהיה זה רק מבט של סקרנות לדעת בי ?
אולי. אויש ! איזה דימוי, איזו השוואה, כמה אולי, כמה הכל שביר, חבל שלא היו לה
עיניים כחולות דווקא, להכעיס. אדרבא, הניחו קערת חלב לפניהן, חייכו עושקתכן, היו
כעלה נידף ברוח לנשיפותיהן, ושיהיה. מה שודאי לי עתה, שכעת אני הוא זה שנובר בפח
הזבל של זכרונותיי, ומשלים.

 

והיא מתקרבת, ומתכופפת להגיש את פניה  החיוורות צוננות מהרוח החזקה שבחוץ להתקרב יותר
מבעד לרווח שבין החלון הפתוח למסגרת דלת הרכב ששכרנו, ושערותיה השחורות מתבדרות על
פניה, והיא מושכת אחור קווצת שיער שחור, ותמיד היא תישאר לי  סתורת שיער שחור להרף כאז, ותופסת באצבעות כף
ידה את קצות החלון כמבקשת לפתוח אלי עוד מעט צוהר, הלוואי, וכף ידה השניה משעינה
אותה קמעה על ברכה השמאלית, "משעינה אותה על ברכה השמאלית ?" תמוה – אני
מצטט את עצמי לתמוה. "מה ?!" רוגז קל נשמע לי בקולה. "תיארתי לעצמי
שגם פה לא יהיה פנוי…" אני מחייך אליה קלושות לרצות. "יהיה בסדר, נמצא
כבר איזה מקום בסוף". ולאיזו שניה ארוכה היא מוסיפה להביט בעיני כמצפה, אולי…  "תיכנסי ונחשוב מה הלאה…". אני
חותך בה את השניה הזאת. 

 

זה כבר ה-B&B החמישי
שאין בו מקום לאורחים. שנינו עייפים מדי לאחר יום ראשון וארוך של טיול באיזור DEVON המזרחי
בבריטניה. זה היה יום בהיר להפליא בממלכה המאוחדת תחת שרביטה של נכדת זו אשר בימי
מלכותה השמש לעולם לא שקעה, ויקי שמנה וסלתה של הממלכה הכחולה,  אך גם היה קר. אבל, באמת שנהנינו. אך גם באמת
שהיינו מאד מאוכזבים. כי דווקא את האטרקציה המרכזית שתיכננו ליום הטיול הראשון
שלנו מתוך עשרים הימים הנותרים שיבואו אולי לטובה ואולי לא, פארק דארטמור, לא
ראינו במלואה – עלינו ברכב לאיזור הגבעות בדרך ליער עבות שם נאמר לנו שאפשר לראות
איילות חן אצות רצות ומשתובבות גם כן  בחן,
ולא ממש לפתע, שהרי היו סימנים מוקדמים, טיפות גשם, ערפל קל, ולמרות זאת טחו
עינינו מלראות, ואז טיפסנו מעלה ברכב ונתקלנו בערפל כבד כל כך עד כי כשלו עלינו
גלגלינו, התערפלו עינינו עדי קוצר לראות מטר אחד לפנינו,  ומבט קצר בראי הצד שמימיני אל השתקפות הילוכה
האיטי סביב האוטו  לשמאלי – דומה לי כולה
כשוקעת אט אל האספלט המבהית בנו ערבית – מעורר בי תחושה עמומה משהו שצפוי לנו לילה
שקט משהו, לילה ערפילי משהו, ואולי, וגם זה משהו… ושיהיה.

 

והיא פותחת את דלת הרכב השמאלית, ומתכופפת להכניס חצי
גופה, ושוב מושכת אחור קווצת שיער שחור – ולעולם לא יימאס לי לחזור על המשפט הזה,
שבוי בו-בה, ולוקחת את קופסת הבנסון והמצית מהמדף שליד ידית ההילוכים, ובציפורניה
הלא מטופחות, יש גבול חד וברור גם לגוזמאות, היא שולפת סיגריה  ומכניסה אותה לפיה, ומשליכה את הקופסה לא חזרה
אל, אלא על גבי המושב, וחצי גופה יוצאת החוצה, וחצי גופה מתיישר לגוף שלם על
עומדה, וגוף שלם ענוג לי מדי בחולצת צמר לבנה דקה מנסה להצית סיגריה ברוח שכאילו
לא נוגעת לו, לא לה נוהמת הרוח בערבי העיר, אבל מה לעשות שבכל זאת הרוח חזקה מדי,
והמציאות כמאליה על פניה טופחת, ואז היא שוב מתכופפת להרכין את רצונה למציאות
הנאלחת, ושוב מושכת קווצת שיער שחור אחור 
לגונן על האש בשתי כפות ידיה הענוגות, בחיי,  וגם ארוכות, וסוף סוף מציתה – אחח ! איזה עונג
! איזה יופי  ! כל ניצחון קטן כזה הוא עוד
פסיעה אל אושר בל יתואר, שמחת ענווי הרוח, שמחת קצרי הריאות אל קוצר הנשימה, והיא
שוב מתיישרת בהתרסה של נצחון פירוס שחור וכיח בבקרים, ויונקת ארוכות להביט אל איזו
נקודה אי שם, אם בכלל, שאולי ממשיכה היא את קו מחשבותיה שאין מקום למשיכתו כאן, אם
משום שהכל  החל כאן ב-"NO VACANCY", ואם
מסיבה פרוזאית יותר, שלא ראיתי אותו – לא זכיתי באותם רגעים לצייר את קו מחשבותיה
הנמשך מתארך עד אל קצה הרחוב בו אנו נמצאים כעת.

 

ומרפה את מבטי ממנה, 
ומביס לדחוף פנימה לטייפ את הקסטה של שירי ג'וני מיטשל, ובעוד  השיר "כל שאני רוצה"
מהאלבום "כחול" מתחיל להתנגן, אני מניח ומישר את שתי ידיי על ההגה להשען
חזק אחור אל גב הכסא, כואב לי הגב משעות רבות מדי של נהיגה מתוחה והפוכה, וכמה יפה
לי השיר שמילותיו  דומה  לובשות, מלבישות, מולבשות אל על הירהוריי "I am on a
lonely road and I am traveling, travaeling… looking for something what can it
be…? oh I hate you some, I hate you some I love you some, oh I love you when
I forget about me…"
". רק אני  ? אני
ומירב מטיילים בודדים על כבישים בודדים. מחפשים אחר המשהו שאין לנו מושג מהו,
וכשאזכה לשכוח מעט מעצמי, אולי אז גם אזכה לאהוב מעט.

 

 

–

 

 

2/6/1999 9:59

                                                             
דינורה

חוות דעת

–

דיוני יקר…חשבת פעם לשכור איזה עוזרת עצבנית לעשות לך
סדר בראש?

כמה מחשבות מבולבלות, כמה נושאים זה בתוך זה, כמה מילים
יפות ודימויים

אהבתי במיוחד את הקטע על החתולה בפח האשפה

אבל בעיקר הרגשתי תחושה של כאוס

 

 

–

 

*****************************************************

 

 

1/6/1999 21:52

שייבה

tavit@internet-zahav.net

–

 

בלילה ההוא

התריס נסגר עלי

 בשלוש נקישות

 

משכתי בידי ורגלי

אוזני אטומות

לריאליזם הנורא שמחוץ לחדרי

 

חורף קשה

חושך בעיני

שלושה גזעים כרותים

 

זהות יחידה

בין שתי אחיותיי

 

התראו?

 

 

–

 

************************************

 

שאלה

1/6/1999 22:19

ROSE

 

–

פוסעת בין תקוות

חומות של זכוכית

דרכן משתקפת עצבות

שלמות שאינה מעשית

שוברת דמות מקוללת

מחפשת שלווה

מחפשת תשובה

שואלת

מחכה

אויר הלילה נדם מולי

החשכה שתקה

והיא כמוני

מחפשת

נבוכה

הרוח לוחשת רמז

שואלת

מרחפת

הולכת מכאן

ובידי עוד שאלה

והיא כמוני

אבודה

בין סימן

ונקודה.

 

 

 

 

–