שירים
1/6/1999 22:45
שירי
levishir@netvision.net.il
–
שיר שכתבתי
you are my soul
you are my life
you are my everything
and i love you so much
you are my soul
and i'm loosing control
you are my angel
you are the one i love
i love you so much
אם גם אתה כותבת שירים צורי קשר
ביי
שירי
–
***************************************************************
(ללא
נשוא)
2/6/1999 1:47
אודין
guytag@isdn.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
**************************************************
לדינורה: אורלי בולמת בקסטל כשאת בסביבה
1/6/1999 23:24
ג'וליה
–
ותודה.
ותמיהה: פירגון
בין נשים?
אז גם ממני אליך. למרות שמשתדלת שלא להגיב בדרך כלל על
כתבי אחרים, רק לשתוק או לבהות במסך בלאות אברים ובקינאה יוקדת…
לפעמים אין ספק שבריא להיות פסיכופאט ובכלל….בריא להיות
בריא. נקודה.
ואגב, אחי מפסיכולוגיה שנה שניה, לא במעונות ג' אמנם, אבל
יש לך מעריצים חביבתי, גם בין הגובים העתידיים של 200 השקלים לשעה.
אחותי, את ממש בסיידר.
–
**************************************************
הסו
1/6/1999 23:25
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
הסו,
ואספר לכם
את המעשיה הנוראה בכרוב-רעל
ובשני שפנים
–
איך זה שאין פה תגובות? אני למשל קורא רק אינדיגו
3/6/1999 9:20
אורחגג
–
ואת דינורה, ואת כל השאר
–
אני מחכה בהס מתוח
3/6/1999 11:51
דינורה
dinura@hotmail.com
–
נו אינדיגו הכנתי שיעורים והייתי בשקט כבר יומיים (סתם, זה
לא מציאותי)
–
***********************************************
התקפה של חוסר שפיות…
1/6/1999 23:49
ציידת תנינים
arielne@inter.net.il
–
אני בהתקפה, לפנות את הסביבה.
אנשים מה יהיה מה יהיה מה
יהיה איתנווווווו????
אולי נתאבד באופן פורמלי (פורום…שימו לב לשנינות…תודה) התאבדות קבוצתית בפורום זה
נשמע לי מצוין…..
הנה קחו…לא יודעת מאיפה בא, ממילא אף אחד לא יקרא….
…………………………..
קניתי בניין דיי עלוב
בגינה היה כלב עזוב
על ראשו חרבן זבוב
אז אימצתי אותו
וקראתי לו – לא
הוא התעקש על לצוד תנינים שאינם
ירוקים מבפנים
ובכך שבר את דרכי לחיים
לא מצאתי את התרופות
אז נדבקתי בטריפות (נפש מסוג b כמובן)
התפשרנו על חיפוש
אוניות טרופות.
לא – היה לא רע בכלל
הוא היה מריח אותן ממרחקים
ושולח אותי אליהן
ואני, צייתנית, הייתי מביאה אותן
לפעמים הייתי מוסיפה לשלל תנינים
ירוקים גם מבפנים
לא
לא היה
מרוצה מזה
הוא טען
שירוקים מביאים
רק צרות
ומבפנים על אחת כמה וכמה
ולכן נאלצתי לשחררם.
עד שיום אחד
כשחיפשתי את לא
איבדתי את עצמי
מסתבר שלא הריח ספינה טרופה
ורדף אחריה לחוף
ולכן
את לא
מצאתי מייד
את עצמי אחפש לעד.
–
וואו איזה תנין…מישהו רוצה חתיכה? (אבל רק מהזנב!)
–
צתיג"מ
(ציידת תנינים ירוקים גם מבפנים)
–
כן כן, "לא לכתוב כל מה שאתה חושב"
2/6/1999 1:14
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אבל רק כדי שלא תרגישי רע, או סתם בשביל לעשות דווקא
לאנשים ששונאים אותי, אז ככה:
קראתי,
נהנתי
כבשתי
או משהו כזה
–
לא אמרתי את זה. לא הבנת. נשבר לי
2/6/1999 1:55
ציידת תנינים
arielne@inter.net.il
–
והכי כמה שזה מפתיע – לא ממך.
תשאר.
תמשיך להעיר אל תשים אל אף אחד.
נמאס לי.
ממש.
על סף…
תיהיה בריא.
ציידת עצובה – ותזדיינו כולכם. (חוץ ממך)
–
אני מצטער על הצער שאני גורם לך
2/6/1999 1:59
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
לא כיוונתי את הנושא כלפיך
–
**********************************************
נמרוד!
1/6/1999 23:51
ROSE
–
אני לא יודעת מה הולך פה, ואני לא באה להתחנף, להתחבב,
לחפש צומת לב, בזמן האחרון כולם הפכו למלאכים, וכולם כל כך נהנים להעיר הערות
מחוכמות ולאהוב את המילים הגדולות שהם כתבו, כולם חיפשו נושא, התמקדו עלייך,
מעניין.
אנשים, תתעוררו, בבקשה, אני לא אמורה לדעת את זה, אני לא
אמורה להגיד את זה, אני לא אמורה להבין את זה, אני רק ילדה, ניסיון חיים מצומצם
בהשוואה אליכם, או שכך הטבע אמר?
נמרוד מגיב, אומר מה שהוא חושב ובפתיחות, אף אחד לא אוהב
ביקורת גרועה, אפילו כשהיא כנה, כי בסך הכל כולנו מעדיפים לא לדעת, לעצום עיניים
ולהמשיך לחיות עיוורים באפלה.
כולנו חוטאים, חטא הגאווה, לא כך?
חטא ההיבריס.
נמרוד, נכון שהיו כמה דברים שאמרת שלא מצאו חן גם בעיני, אבל זה גם נכון להגיד
שהיו כמה דברים שכתבת שנגעו בי כמו שאף אחד במקום המזוין הזה לא עשה, כי אתה תמיד
כותב את הכאב שלך,,,ומי שלא רואה את זה, בעיה, לא שלך שלו.
אנשים עברנו על הנושא הזה יותר מידי, נהייה פה דביק, זה לא
רציונלי כבר, תסיימו את זה, נימאס!
תיראו אותי מתדרדרת לכתיבה של שנה שעברה.
–
******************************************
2/6/1999 0:4
דינורה
dinura@hotmail.com
–
דראמה
כשאני עצובה נורא
ואוכלת מרור
אנא
אל תאמר
פטרוזיליה
–
(ללא
נושא)
2/6/1999 1:44
אודין
guytag@isdn.net.il
–
טרגדיה
כשאני מחורמן נורא
ואוכל דודאי
אנא
אל תאמרי
יש לי כאב ראש
–
(ללא
אודין)
2/6/1999 2:32
Meh
–
http://www.iol.co.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=77&mess=502467&paint_str=Ha+%E0%EC%EC
–
זה בדיוק אבל בדיוק מה שזה. רק ש..
2/6/1999 12:23
צ"ת
arielne@inter.net.il
–
עדר כבשים מפגרות (רק שלכבשים יש ייתרון, יש להן סיבה
קיומית!!!)
–
זה לא אותו דבר. ניחא
2/6/1999 8:9
דינורה
dinura@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
****************************************************************
חופשח על הבר…
2/6/1999 0:18
גילי – עוד אחד ממאוכזבי הפורום
hanzoom@hotmail.com
–
אני ממש לא יודע איך להסביר את זה, אבל בכל פעם שאני מגיע
לפאב הזה אני פשוט מרגיש טוב.
אולי זה בגלל המוזיקה שמושמעת בדיוק בווליום שמאפשר לך גם לדבר
עם מי שיושב איתך וגם להבין את מה שהזמר מנסה להגיד.
אולי זה בגלל שבעל המקום יודע לבחור את המלצריות שנראות
ממש ממש טוב וגם יודעות למלצר כמו שצריך.
אולי זה בגלל הבוטנים המלוחים האלה, שמגישים פה חינם עם
השתייה החריפה.
אני לא ממש בטוח, אבל אני יודע שאני פשוט מרגיש כאן טוב…
השעה עכשיו היא אחת וחצי בלילה. אני פותח את דלת העץ הכבדה
ונכנס לפאב.
בדרך כלל אני לא יוצא לפאבים לבדי, אבל אתמול נפרדתי
מהחברה שלי ומשום מה ממש ממש בא לי להיות קצת לבד.
עוד קצת לבד.
נורא אהבתי אותה, וגם היא אותי, כנראה שהיא החליטה שאחרי
שלוש וחצי שנים, שבהם עבדתי אותה כאילו שהיא אלה, שנמאס לה ממני והגיע הזמן שהיא
תמצא לה מישהו אחר שיעריץ אותה ויעשה כל מה שהיא רוצה ממנו.
אין יותר מדי אנשים היום. יש חמישה חבר'ה שיכורים שיושבים
בשולחן הגדול, בטח הם חיילים שיחזרו מחר לצבא, השולחן שלהם עמוס בבקבוקים ריקים,
אחד מהם צובט את התחת של המלצרית והיא לא אומרת מילה.
באלגנטיות של ממש היא מסתובבת אליו, פותחת את עיניה במבט
בכעס ורק זוקרת אצבע בתנועה של נו נו נו.
בשולחן הפינתי יושב זוג, הבחורה יושבת בגבה אלי ככה שאין
לי דרך לדעת איך היא נראת, אבל הגבר נראה כמישהו ממש לא שייך למקום. כאילו שתלשו
אותו מאיזה תמונה והדביקו אותו בתוך הפאב.
אני עושה את דרכי אל הבר. אף פעם לא יצאתי לפאב והתיישבתי
על הבר. זה תמיד נראה לי משהו שעושים רק בסרטים.
על הבר יושבים שלושה אנשים לבדם. הם לא מדברים אחד עם
השני. אחד מהם בוהה בכוס שלו במבט מלנכולי, והשניים האחרים בוהים בטלויזייה שמשדרת
משחקי כדור-רגל מאיזה ערוץ לויין כלשהו.
אני מתיישב על הכיסא הגבוה ומזמין לי בקבוק בירה.
אני לא יודע למה אני מזמין את הבירה. אני לא סובל את הטעם.
זה מר ומגעיל. אף פעם לא הבנתי את כל האנשים האלה שיושבים אחר הצהריים ושותים בירה
בשביל הכיף.
למה היא היתה חייבת לעזוב אותי דווקא עכשיו. כוס אמא שלה,
מה קרה, היא לא יכלה לחכות עוד איזה חודשיים.
כל השירות שלי בצבא היא נשארה איתי, ועכשיו, חודשיים אחרי
השחרור היא חייבת פתאום לשנות את הכל.
אני לא סובל שינויים.
כשטוב לי איכשהו, ומישהו בא ועושה שינוי גדול, אני נהיה
עצוב.
אני לא אוהב להיות עצוב.
הברמן מביא לי את הבירה ואומר לי שיהיה טוב.
אני מקווה שאני לא נראה כמו המסכן הזה שעל הבר שבוהה בכוס
שלו.
אחד מהשיכורים שבשולחן המרכזי מפיל את הכוס שלו על הרצפה.
כל החברים שלו צועקים לו מזל טוב בבהמתיות.
המלצרית מגיעה ומתחילה לאסוף את השברים. כל החבורה משתוללת
מצחוק.
הברמן אומר, ספק לי, ספק לעצמו שאין לו כוח לכל הילדים
האלה.
אני מהנהן בראשי לאות הסכמה אבל הוא לא מגיב. כנראה שדיבר
אל עצמו.
מה אני אעשה עכשיו? מכל החברים שלי התרחקתי אחרי שנועה
אמרה לי שהם סתם מפגרים ושהיא רוצה להיות איתי כל הזמן.
מחר אני צריך לקום מוקדם וללכת לראיון עבודה בחברת פרסום.
אולי שם אני אפגוש מישהי?
אלוהים… מה אני יעשה…
קוראים לי יניב, יניב רז.
סמל יניב רז.
אני מפקד בגבעתי, יש לי 14 חיילים צעירים ונודניקים שלא
מבינים מהחיים שלהם.
יש מעלי קצין נודניק שלא נותן לי לישון בלילות.
יש לי משהו כמו מאה חמישים שקל בארנק.
יש לי שלוש ליטר בירה בבטן, ויש לי הרגשה שאני הולך לקום
עם הנגאובר עצבני מחר בבוקר.
אני לא יודע איך שתיתי כל כך הרבה. עם כל הבדיחות של החבר'ה
וכל ההרמות לחיים שתיתי כבר שמונה בקבוקים והשתנתי פעמיים.
רק שלא יכנס לפה איזה חייל שלי ויראה אותי שפוך על הרצפה.
פאב נחמד. אין הרבה אנשים והמלצרית נורא חמודה, חבל שאין
פה בנות, כי אם הייתי תופס היום איזה זיון זה היה יכול להיות בכלל לא רע.
מה אני מדבר. אני אף פעם לא תופס זיון.
יש לי בעיה. לא מהסוג שלא עומד לי או משהו כזה, רק כשאני
ליד בחורות אני פשוט מאד לא מסוגל לדבר.
כשאני עם החבר'ה אז הכל סבבא וצחוקים, אבל עם יושבת איתנו
איזה שהיא בחורה אז אני לא מסוגל להוציא מילה.
המלצרית מגישה צלחת של צ'יפס לשוחן של הזוג. היא נראת ממש
ממש טוב, המלצרית.
יש לה שדיים גדולים שנראים מוצקים למדי, והגופיה הפצפונת
הזאת שהיא לובשת פשוט עושה איתה חסד. וגם איתי.
יוני הדפוק הזה חושב שילך לא איתה משהו.
הוא לא קולט שמלצריות לא משתינות על לקוחות. בחיים הן לא
יצאו עם מישהו שהן שירתו אותו.
הנה הדלת נפתחת. מה הסיכויים שעכשיו יכנסו לכאן עשר בנות
שיכורות, שכל מה שהן רוצות זה שחייל יקח אותן הביתה ויראה להן איך באמת עושים
חיים.
לא, ידעתי שזה לא יקרה. סתם עוד מישהו. גבוה, רזה, שיער
שחור ומפוזר, זקן צרפתי מתוחכם ומעיל עור של אופנוענים.
אני לא מאמין שהוא צבט לה את התחת, מה הוא מטומטם? עכשיו
יעיפו אותנו מפה על בטוח.
יוני חיכה עד שהמלצרית תעבור לידו וצבט אותה.
היא ממש מעוצבנת, רואים עליה.
היא רק פותחת את העיניים ויוני מאבד את החיוך שלו.
יוני שתה בערך פי שלוש ממני.
אני לא יודע איפה הוא מכניס את כל זה, כי הוא אחד האנשים
היותר רזים שאני מכיר.
אני מת עליו, על יוני. הכרנו בטירונות ויצאנו ביחד לקורס
מכי"ם. מההתחלה הסתדרנו ביחד, סוחבים אחד את השני במסעות, משלימים ציוד
כשצריך.
עכשיו השיכור הזה מפיל את הכוס שלו. איזה טמבל. לפחות
עכשיו אני אוכל לזרוק מבט לתוך המחשוף של המלצרית…
כןן… אחלה ציצים יש לה למלצרית הזאת.
אני עובד כבר חודשיים במקום המסריח הזה, מתי הבוס המחורבן
יעלה לי את המשכורת…
המאה חמישים שקל לערב לא מספיקים לי אפילו עד חצי החודש.
שלשום עברתי לגור בדירה של רוני והחברה שלו.
די נוח שם אם מצליחים להתעלם מהרעש שהם עושים כשהם
מזדיינים.
החברה הזאת שלו עושה קולות כמו של חמור כשמזיינים
אותה… אפשר לחשוב שלרוני יש איזה ארבעים סנטימטרים מרוב הרעש.
אני מגיש לישראל השיכור עוד חצי ליטר…
ונותן לו חיוך מכל הלב. באמת שהוא מסכן הבן אדם. אשתו עזבה
אותו, לקחה את האוטו ואת הילדים, והלכה לחפש משהו יותר טוב.
הוא היה פעם מהנדס, זאת אומרת לפני שהוא התחיל לשתות. בן
ארבעים וחמש יושב כמו איזה הומלס עם הפועלים הרומנים ושותה איתם כוהל 95.
עוד איזה שתי בירות ואני אשמע שוב את הסיפור.
בסך הכל הוא די בסדר, אף פעם לא מציק למלצריות, מדי פעם גם
משאיר איזה טיפ טוב, אם יש לו מספיק.
רק רגע, את הבחור הזה אני מכיר, למה הוא בא לבד?
חברה שלו נראת טוב, אבל יש לה פרצוף כזה של, אתה יודע, אחת
שחייבת שיעשו הכל לפי איך שהיא רוצה.
כנראה שהם נפרדו או משהו, אף אחד שיש לו חברה לו יוצא לבד
לפאב ועוד מתיישב על הבר.
הוא רוצה בירה.
איזה מקוריות.
למה אנשים לא יודעים לשתות אלכוהול, אני לא מבין. תמיד
בירה, בירה, בירה…
סתם עשיתי את הקורס ברמנים הזה, כל מה שצריך בשביל לעבוד
פה זה תואר שלישי בבקבוקולוגיה או משהו.
-"קח גבר. יהיה טוב, אל תדאג."
אפילו תודה לא אמר לי. איזה חארות האנשים. כל מה שאני מנסה
לעשות זה לתת להם הרגשה טובה, ומה אני מקבל בחזרה, אפצלוחס, כמו שאבא שלי היה
אומר.
החיילים מהשולחן הגדול מתחילים להציק ליאנה, המלצרית.
היא בכלל לא נראת רוסיה, נכון?
יניב, שזה הבוס המסריח שלי, מספר לי בכל הזדמנות שיש לו
שהיא שלו ורק שלו, ושאני לא ינסה לעשות איתה שום דבר כי אם כן הוא יקרע לי את
הצורה.
פעם הוא סיפר לי שביום הראשון שהיא באה לעבודה, הם הזדיינו
על הבר.
מאותו יום אני לא מניח ידיים על הבר בכלל, ואם כבר כן אז
ישר הולך לשטוף אותם בסבון. אני גם אף פעם לא נוגע בלמטה של הכוסות,
איכסה…
קוראים לי יאנה, אפילו שנולדתי בארץ ההורים שלי החליטו שהם
רוצים שיהיה לי שם רוסי.
כנראה שהם ממש לא אוהבים אותי, כי להיות רוסיה בגיל
ההתבגרות זה לא הדבר הכי קל לעבור.
כל הישראלים חשבו שאני זונה, כאילו הילדות שלהם לא לובשות
טייטסים וגופיות.
הקטע האירוני שכל הרוסים שבגילי גם חשבו שאני זונה והתנהגו
אלי כאל כזאת.
עכשיו סיימתי תיכון. לצבא אני לא הולכת, אז בשביל שיהיה לי
כסף ללמוד באוניברסיטה אני צריכה לעבוד פה.
לפעמים אני יושבת וחושבת שלהיות מלצרית זה פחות או יותר
אותו דבר כמו להיות זונה.
אני חייבת למצוא חן בעיני הלקוחות כמה שיותר בשביל לקבל
כסף. רוב הלקוחות שמגיעים לכאן הם בנים, בני 17 ומעלה. הדבר היחיד שמוצא חן בעיני
בני 17 ומעלה זה חזה ותחת. וני צריכה להראות כמה שיותר בשביל לקבל כמה שיותר.
את ההרצאה הזאת קיבלתי מהבוס המסריח שלי, יניב. לא סתם
אנחנו קוראים לו מסריח.
הוא פשוט לא מתקלח. הוא מחליף בגדים ושם טונה של בושם על
הגוף.
הוא חושב שלא מרגישים.
אחרי שקיבלתי ממנו את ההרצאה הזאת הוא אמר לי שהוא יעשה לי
סיור בפאב אחרי הסגירה.
חיכיתי עד הסגירה שם ודיברתי עם הברמן שהיה אז.
אחרי הסגירה נשארנו רק אני והוא שם, הוא הראה לי את המטבח
ואת החצר ששם שופכים את הזבל.
כשנכנסו חזרה לפאב הוא הראה לי את הבר.
בזמן שהסתכלתי מעבר לבר, הוא נצמד אלי בכוח מאחורה, תופס
ביד אחת את החזה שלי ובשנייה מנסה להוריד לי את הטייטס והתחתונים בבת אחת.
תפסתי את הבקבוק הראשון שהיה לידי והורדתי לו בראש.
הוא נפל לרצפה ואני ברחתי משם הכי מהר שיכולתי.
אז למה אני פה אתה שואל.
טוב, מסתבר ששכחתי את התיק שלי בזמן שברחתי.
יניב מצא את הטלפון שלי שם, התקשר והתנצל. הוא אמר שהוא לא
יודע מאיפה זה בא לו, שהוא ממש לא בן אדם כזה. שפשוט הוא שתה קצת באותו יום.
הוא גם שלח לי זרים ענקיים של פרחים וכל יום התחנן שאבוא
לעבוד אצלו.
כשלא מצאתי אף מקום אחר לעבוד בו חזרתי ליניב.
הוא לא נגע בי עוד פעם. אבל אני יכולה לראות איך שהוא
מסתכל עלי.
כל חודש הוא נותן לי עוד איזה בונוס קטן. ואני שותקת ולא
אומרת דבר.
הנה, עכשיו אחד מהחיילים המטומטמים האלה צובט לי ת'תחת.
די נמאס לי, כבר עדיף שאני אתפטר או משהו.
אני כבר לא יכולה יותר. עכשיו השיכור הזה שובר את הכוס,
והחבר החרמן שלו חושב שאני לא שמה לב איך שהוא בוהה לי לתוך החולצה.
זהו!!! מחר אני לא חוזרת לכאן יותר….
–
טוב מאוד (-: עוד הרבה כאלה…………
2/6/1999 1:3
הקונסילייר
–
(הודעה ללא תוכן)
–
כמה העקות ("בא' ובע')
2/6/1999 3:14
LoneStar
–
1) נהניתי
מסיפור הגבורה שלך.
2) נהניתי, הזדהיתי איתך מאוד. לא קל להיות ברמן בעיר
המזוינת הזו.
3) כולי אמפטיה למצבך. אבל החזה שלך – כשאני שיכור ומסטול
– זה דבר אלוהי כל כך… תני לי לבהות בו רק עוד שניה – את הרי עושה את זה בשביל
הטיפים. מה אכפת לך?
4) ולמה אין התייחסות אלינו הבוסים המסריחים? יש לך מושג
מה עברתי כדי להגיע למקום המשגשג הזה? כמה מלצריות סירבו לי והייתי צריך לשלוח להם
מליון זרים ולתת מלא בונוסים מכספו של משלם המיסים? ובכלל – כבר מלא זמן שהמקלחת
שלי לא עובדת. אז קניתי אפטר נורא יקר במקום. מה נהיה? חולירות כולכם! מביאים לכם
אותה באחלה מקום שעובד עם מלצריות כוסיות ואוירה אינית וכולם מתלוננים. וואלה כבר
עדיף להיות לקוח.
–
מהמגירה לדיסק 