TOTAL LOSS
2/6/1999 14:3
nyrosta_k
nyrosta_kaf@newmail.net
–
The night was hot and so
were people,
and they all behaved like
dogs.
Alone they stood as if it
was a friendless era,
and no one was enough
determent or secure
to count it on one self. And
they all prefered the easy ways out
so that they won't have to
deal with reality.
Just as if they kept chewing
the sane gum, long after it lost
its taste, for they were too
affraid to be left without.
They looked up to the stars,
which seemed to have come closer
down to earth. And people
couldn't look at one another
in the eyes, they could go
blind.
They all seemed to be
paralized by anticipation.
And they were all aware, to
something in the air
and all alerts had sound.
And they could hear, a
senceless fear
all over and around.
And they all seemed to be,
as if they thought they'd be
guided by someone, some
force. They all looked for track.
But all that they could hear
was loss and pain and fear
The evil forces trying hard
to not let go, to pull them back.
But just as they lost hope
they've heard a voice from deep inside.
A voice that said: "in
vain you try.
Get rid of all that you
don't need,
free yourselves from bonds
and go alone,
and only then you'll feel
you can. And then you'll fly".
And so they did…
And then each one, alone, had
ridden up into the sunset.
Only one thing they've left
behund.
Themselves…
–
********************************************************
מוגש מטעם קופת חולים 'נער' בע"מ
2/6/1999 15:23
נער
doronb@barak-online.net
–
9.50 – הגעתי.
9.53 – 9.51 – מברר מספרים אצל כולם.
9.59 – 9.57 – מכיר את כולם, אחלה אנשים יש פה.
10.00 – מתרגש, תיכף יגיע תורי.
12.34 – 10.01 – עדיין מתרגש, תיכף, תיכף, יגיע תורי.
13.30 – 12.40 – הולך לשיעור נהיגה.
13.31 – חוזר משיעור נהיגה. והופ, נחשו מה? אני מתרגש שוב,
כי תיכף יגיע תורי
14.05 – הדלת נסגרת.
מהנקה תולה שלט
בחוץ:
המרכז לתיקון שריטות במוח, אנא, זיכרו להזמין תורות מראש.
–
**************************************************
נמרוד צפנת אתה מתבכיין כל הזמן
2/6/1999 17:43
דרוסילה
drusilla21@walla.co.il
–
או שמא מנסה לעמוד ולעבור דרך גשם החיצים שכולם
מורעלים בביקורות על דברייך, אם אתה לא שם זין
תפסיק להגיב עליהן, אבל נמרוד, שמת לב כמה ירידות יש עליך?
כמה אנשים טובים ואף מצויינים עזבו מאז שבאת?
עזוב איקארוס, ככל שאתה מתמיד נמסה השעווה שמצמידה את
הכנפיים.
והשמש הרבה יותר חזקה ממך למרות שבסוף 80% מההודעות מתנוסס
בגאון "נמרוד צפנת".
–
מי שלא מתנפל על נמרוד פעם ביום לא יכול להתקיים????
2/6/1999 18:53
צ"ת
arielne@inter.net.il
–
אתם לא חושבים
שנסחפתם?
בכולה הבן אדם אומר מה שמתחשק לא, ולא חשובות הסיבות.
נכון שלפעמים נדמה שהן "דווקא" , בכדי להרגיז,
אבל קיבינימט, חלס, כמה אפשר?
למה ולמה הייתה ההודעה הזאת טובה?
סתם כדי לפתח את אותו ויכוח ישן ומעלה עובש על כלום?
ובכך למנוע מה"יצירות" האמיתיות בפורום להעלם ??
(גם בגלל ש"יש דם" אז מה משנה אם מישהו ניסה
להביע את עצמו פה. וגם באופן הכי פיזי שיש – הכל עובר אחורה ואף אחד לא רואה.)
אני לא נגד התבטאות -ההפך, אבל סתם כך בשביל לומר משהו
שנאמר ע"י כולם פה?
ברצינות.
מה יהיה?
ציידת תנינים תוהה.
(זה לא אישי לכותבת את רק הקש!)
–
רק שמונים אחוז? אני חייב לנסות להשתפר
2/6/1999 23:27
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אני אנסה להגיע לתשעים.
ולתוכן העניין:
1. אני מתבכיין כל היום. שיהיה. אבל כל האנשים פה
שמתאוננים על כך שחבר/ה עזב/ה אותם/ן לא מתבכיינים? וכל ההתקפות עלי, ועל הביקורת
שאני כותב הם לא באיזושהי מידה התבכיינות?
2) לא שמתי לב כמה אנשים עזבו בגללי. מישהו מוכן לומר לי
כמה אנשים עזבו בגללי?
מישהו בכלל שם לב במה מאשימים אותי? בעזיבה של אנשים. זה
מגוחך. מצד אחד, אומרים שאני חרק קטן, תינוק מתבכיין, ומצד שני מייחסים לי כל כך
הרבה כוח – כוח שגורם לעזיבה של אנשים..
תחליטו!!! אני גמד או ענק? יצחק שמיר או יצחק רבין (סליחה
על ההשוואה)?!
–
אתה מגלומן חמוד. זה מה.
2/6/1999 23:44
דינורה
dinura@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
לא משנה איזה יצחק אתה כל זמן שאתה משעשע
3/6/1999 0:9
מולי
–
(הודעה ללא תוכן)
–
***************************************************
לשנות את הגורל
2/6/1999 19:41
אף אחד
–
לשנות את הגורל
זה היה חדר אפלולי וחשוך. הם ישבו לאור נר אחד בודד, שהיה
במטרתו להאיר את כל החדר.
הזקנה התבוננה בו במבטים חודרים שהפחידו אותו קמעה, כאילו
ניסתה לחדור דרכו. הוא נזהר שמבטו לא הצטלב עם מבטה. מתמיד לא אהב את הקטע הזה,
מגדות עתידות. "שטויות", הוא אמר לעצמו, כאילו שזה באמת פועל. הוא השתדל
להתרכז בקולות ששמע מבחוץ, כדי להתעודד- קולות פארק השעשועים הגדול. האווירה בחוץ
ובפנים הייתה שונה לגמרי.
בינו לבין הזקנה הפריד רק שולחן עץ בודד. הוא השיר את מבטו
אליה. זקנה בלה, עטופה בבגדים שחורים, מטפחות מוזרות, עורה היה מקומט מאוד, ואת ידיה כיסו טבעות וצמידים רבים, הדבר היחיד
שהקרין ולו קצת חיות בפניה, היו עיניה הכחולות, שבערו.
הוא היה כגבר צעיר, כבן 25, לבוש במיטב בגדיו.
"ובכן, מה רצונן?" שאלה הזקנה בקול מסתורי.
" מה את חושבת? למה בדרך כלל באים אנשים לקוראת
עתידות שכמותך?" הוא שאל בנימה מזלזלת.
" יש הרבה סיבות.." היא לא נבהלה מטון דיבורו
המזלזל." בדרך כלל, יש שלוש סיבות עיקריות." אנשים שרוצים לשמוע את
עתידם, כך, מתוך עניין וסקרנות, אנשים
שרוצים לשמוע את עתידם בגלל שעברו טראומה בעבר, הוא ראו חזון והם רוצים
לבדוק האם הוא יתממש, ואנשים שרוצים לשמוע את גורלם, במטרה למנוע אותו בהמשך."
היא נשמה והמשיכה. "את הסוג האחרון של האנשים, אני מזהירה מיד, שאין שום דרך
לשנות את הגורל. ואת זה כדי שתדע גם אתה. לשנות את הגורל- אין שום דרך."
" נתחיל?" אמר הבחור. עדיין היה ניתן להבחין
באותה נימה מזלזלת בדבריו.
"כרצונך, רק זכור את אשר אמרתי".
הזקנה אחזה בחפיסת הקלפים, והחלה מערבבת אותה. היא שלפה
קלף אחד, אחריו עוד מספר, וליחששה:" אני רואה אותך.. אני רואה אותך בעוד 20
שנה מהיום.."
* * *
לילה. שום קול אינו נשמע. שני אנשים בודדים עולים על
הרכבת. הרכבת ריקה מאדם. אבל משהו מושך את שני האנשים האלה להתיישב ביחד. האחד-
גבר כבן חמישים, מראהו נאה למדי, והשני- נער כבן 20.
שניהם בוחנים אחד את השני, כשם ששני אנשים שלא מכירים
יבחנו אחד את השני בידיעה שעליהם לעבור לילה שלם יחד, אך אולי היה בכך אפילו מעט
יותר מזה.
אולי זה היה גל הבדידות שחלף על שניהם, אולי זאת הייתה
המשיכה הבלתי מוסברת שחשו בה שניהם. לא נדע. אך היה זה הגבר שפתח בשיחה.
" מה ילד צעיר שכמותך עושה על הרכבת בשעת לילה מאוחרת
שכזאת?" הוא שאל בפליאה מוסוות.
" אני? נוסע לעיר לידתי." הוא אמר, ולא הראה שום
רצון בולט לפתוח בשיחה עם הגבר הזר שניצב לפניו.
אך הגבר לא וויתר,
הוא המשיך וניסה: " ומה יש לך לחפש שם?".
הנער הביט בו במבט שקוף, שלא אמר כלום, ואמר:" אני
נוסע לחפש את שורשי, משפחתי, זה סיפור ארוך.".
הזקנה שלפה עוד קלף מחפיסת הקלפים שאחזה בידה, המספר שש,
והמשיכה בסיפורה:
" את שורשיך? את משפחתך? בעיירה קטנה זו? למה דווקא
שם? הרי כולם מכירים שם את כולם, קשה לתאר מצב בו אדם יצא לחפש את משפחתו או
שורשיו, ודווקא שם." אמר הגבר.
הנער הרגיש דחף בלתי נשלט לדבר. אולי זה היה מפני שהרגיש
לבד, אולי זה היה מפני שרצה לפרוק מעליו את המטען הכבד. " זה סיפור ארוך, אני
יוצא לחפש את אמי. היא ילדה אותי בעיירה זו, זה כל שידוע לי עליה. היא מסרה אותי
למשפחה אומנת שהייתי בן חצי שנה, ועכשיו אני רוצה לחזור ולמצוא אותה, הגעגועים
אוכלים אותי מבפנים, אפשר לומר."
הזקנה עצרה לרגע בסיפורה, הביטה באיש שניצב לפניה במבט
חודר. שלפה עוד קלף אחרון מחפיסת הקלפים, וחזרה לסיפור.
בום. האיש הרגיש שמשא כבד נופל על כתפיו. זה הכל עלה,
הזיכרון. בבת אחת. כמו דפדוף באלבום תמונות ישן, כשלפתע מבחינים בתמונה מסיימת
שמעלה זיכרון חזק, טעם מהעבר.
הוא הרגיש שהוא מתמוטט.
שקט השתורר ברכבת.
הזקנה הסתכלה על הבחור, במבט מלא משמעות, שלפה עוד קלף,
והמשיכה.
" ולאישה?..
לא קראו במקרה.." הוא אמר בקול רועד ומגמגם, "בריגיטה?"
הנער הסתובב
בפליאה גמורה לעבר האיש. החשד עלה בליבו, התמונה השבורה החלה להתחבר לרסיסים..
"כן, זה היה שמה. איך ידעת?" שאל בקול שקט,
למרות שכבר ידע את התשובה.
השניות שבהן חיכה הנער לתשובה עברו מהר כמו מספר שנים.
והוא החליט להמשיך:
" ואתה?.. שמך במקרה וילאם?" אמר הנער, והמשיך
בקול מהסס: "אבא?".
אך הוא לא קיבל תשובה. הגבר היה מוטל, מת, על רצפת הרכבת
הקרה. ליבו לא עמד בחדשות.
* * *
הזקנה הפכה את הקלף האחרון בחפיסה והביטה בגבר החיוור שישב
לפניה במבט חודר.
הוא הביט בה, מבטיהם נפרדים, ומצטלבים, נפרדים ומצטלבים.
קל היה להבחין בפחד הגדול ששרר בעיניו. הן היו חלולות, חסרות הבעה.
הוא קם, ובא לצאת מן הביתן הקטן.
" שכחתי להגיד לך עוד דבר אחד" אמרה הזקנה בקול
דראמטי.
הוא לא ענה, רק הסית את מבטו במבט מתחנן, תוהה מה עוד תפיל
עליו.
" שכחת לשלם" היא אמרה.
אך את התשלום, לא זכתה לקבל.
הוא היה מוטל על רצפת החדר האפלולי, ליבו שהיה חלש, לא עמד
בכך.
הזקנה הביטה בבחור, וחשבה:" אירוני ככל שזה יהיה.
גורלו אכן, השתנה."
–
יש מתח מסוים
3/6/1999 19:33
LoneStar
–
וגם הנקודות הכחולות באמצע שימחו אותי – אבל זה לא עשה לי
את זה. לא יודע למה. למרות הכתיבה הטובה – משהו נתקע וגם הסוף – קצת… לא עד כדי
קח מפתיע – אולי כי יש יותר מדי התפתחויות בסוף בבת אחת, פתאום?
לא יודע…
בכל מקרה, זה מסתורי כיאה לתוכן וטוב שכך.
–
*************************************************
חלום
2/6/1999 20:54
ROSE
–
כמה פעמים כבר ניסיתי להעביר לפה חלומות, ניסיתי להסביר את
התחושות, את המראות, את ההרגשה?
כמה פעמים כתבתי ומחקתי מחדש, רציתי הבנה וחששתי שלא אקבל
אותה כאן.
כתבתי ולא הרגשתי שלמה, תמיד יכולתי למחוק את המילים לעולם
לא את ההרגשה.
קחו את המילים האלו ותשחקו בהן, תהפכו אותן, תקללו אותן,
תרגישו אותן ותהיו אני למשך חמש דקות, חמש דקות של מילים כתובות שניפרשו על גבי
לילה שלם, ובסופו דמעות.
קח ולך.
מציאות נפרדת, של שלווה, טירוף והיגיון אפפה אותי באותו
לילה , והירח מביט אליי כל כך קסום, שלבי השינה המוקדמים התהלכו לעברי באיטיות,
מציצים אליי בחשכה ומישתלטים על גופי בצרחות אימה, המוזיקה ליוותה אותי מקשיבה
לזעקות גופי ומשווה לאוזני צלילים עד הרגע הסופי,ואני נודדת מעולם אחד לעולם שני,
מתבוננת בדרך הנופים, וחשכה מתבארת אל מולי.
עוצמת הפגיעה בקרקע המוצקה גרמה לי לפקוח את עיני בזעקה
חרישית שנאבדה בתוך הלא כלום שהילך סביבי.
באיטיות הקרקע הפכה לחמימה ועד מהרה שקעתי בחמימות החול
המידברית והלא כלום השחור האדים, הצהיב, התגבש, לאחת מאותן שקיעות מושלמות.
החול שלרגלי הזהיב בקרני השמש מניח לזוהרו להשקות את גופי
, ליצור בשבילי פנטזיה, ואני בחלומות שברירית מידי וכמעט נאיבית, מביטה בשקיעה
ונותנת לה להרים אותי ולחצות גבולות חדשים, מאמינה בשלמות, חוזרת לימים רחוקים,
חוזרת לרגש, נחלשת מבפנים.
הרגשתי את עצמי שוקעת , מתהפנטת לכדור הבוהק בשמיים, כמו
ילד שמביט בפעם הראושנה במעוף הציפורים.
ההרגשה השלמה הזאת גרמה לי לתגובה טיבעית מידי, התחושה
שמשהו שונה, שמהו לא בסדר, שמשהו הולך להתרחש והרצון לצאת מהחלום הזה, עכשיו יותר
מודעת, פחות מאמינה, והכדור ממולי החל להשחיר.
האדמה רעדה , רקדה ריקוד מטורף תחת רגלי, מזעזת אותי,
מפילה אותי בחזרה לחול המידברי רק בשביל לשים לב שהחמימות נטשה אותו, הוא הכחיל
והשמיים אפורים.
הרגשתי את התקווה שלי מתנפצת, פעם אחר פעם , לעומת כל כך
הרבה פעמים בעבר, הפעם בחלום, וזה כל כך סימלי. והאדמה הקשה התרוממה מתחתי.
גורמת לי לתפוס בעצמי, גורמת לי לצעוק יחד עם הרעד שלה,
ככל שהוא עולה , מאיים לפגוע בלא כלום, יוצר משטח מתחת רגלי, עיני נעצמות ומשב
הרוח הקפיא אותי.
לא פתחתי את עיני אלא רק לאחר שהאדמה הפסיקה לרעוד, ולא
נישמעו יותר רחשים, והשקט נותן הקלה מסוימת, זה היה אותו השקט שלפני השינה, ואותו
השקט שחווה המתים.
מה שניראה לראשונה לנגד עיני הקפיץ את ליבי וגרם לי לרעוד,
עוצמה מעוררת איימה, מולי ניפרשת הריקנות , צובעת את עצמה בכחול,שחור מעיק, ואני
נישאת , מרחק שלא ניתן למדידה, אם אתבונן למטה יתגלו לעיני עננים, כך ידעתי , כך
עשיתי.
זחלתי לקצה הצוק, כביכול, אותו המשטח הקר, הכחול, אותו
המישטח שעד לפני דקות חלום ספורות היה זהוב וחמים , אותו המשטח שריתק אותי והרג
אותי במפנים.
זחלתי כאשר ידי צמודות לקרקע, מאיימות לאבד שליטה ,
מאיימות לאבד אחיזה בגופי, ועם משב הרוח הקל ניראה כאילו גופי כנוצה, ואני מחפשת
אחיזה, מוצאת רק את עצמי, וכך ניסחפת אל הלא כלום , ובמקום לפחוד, אני עפתי וצחקתי
לפחד בפנים.
הרגשתי את הפחד מסביבי, בתוך השחור , עף לצידי, נוצר אל
מולי בדמויות עברי, יורה לעברי שדים, זורק לעברי זיכרונות, מציג אל מולי תמונות,
סיפורים מחיי, מנסה לגרום לי לפול, פוגע שוב ושוב ומשבית את מעופי. וכשאני נופלת
אל תוך האפלה הזאת אני מחפשת את חול המידבר , את הזוהר האדמדם, מחפשת שוב להיות
לרגע אחד נאיבית, להאמין שוב בשלמות, מחפשת את החולשה הזאת, להיות חלשה לעוד רגע
אחד ולהאמין.
את מקומו של החול החם תפסו גלי הים סגולים לאורו של הירח,
ואני פגעתי במעמקים האלו וצללתי, מחפשת את יצורי הים, והימים שוממים , כמו שהיה
המידבר, כמו שהיה הלא כלום והייאוש נוגע בי, צובע אותי , מכביד עליי , מפיל אותי.
עצמתי עיניים מוכנה לשקוע לעולמים בבדידות מעשית, מוכנה
להשתגע לבד, מתכוננת למוות, לובשת שחורים.
עצמתי עיניים וחיכיתי ,שלמה עם עצמי, חיכיתי ללבד של הנצח,
ידעתי שלעולם אשאר בגופי אני, הפחד והייאוש היו חברתי.
סונוורתי ועיני עצומות, הלובן הבוהק טיפטף מעבר לגלי
הבדידות , זורם מתחתי ומרים אותי, לרגע אחד עפתי בשנית , ולא היה זה מעופי שלי,
לרגע אחד נשא אותי על גבו הניצוץ , לרגע אחד ואז נדם, אני הילכתי על המים, והגלים
שקטים, לרגע אחד לא הייתי לבד, וניקטעה בדידותי, הניצוץ ההוא נגע בי וגרם לי
להרגיש, אושר אין סופי, אמונה שהכל אפשרי, ידיעה שמישהוא אוהב, אוהב ודווקא אותי.
הניצוץ המסנוור התגבש ונהפך אל מולי למלאך וזוג כנפיו
לבנות ופניו קורנים.
הוא ניגש אליי מערב בי פחד לא אנושי ואושר חד פעמי.
ניגש אליי והניח את זרועותיו סביבי, מעביר אליי חום,
תשוקה, תאווה ויותר מהכל אהבה חסרת גבולות, והוא לוחש לי שככה זה יכול להימשך
לנצח, לנצח אהבה, אושר תמידי, לנצח ביחד , ואת תוכלי לעוף איתי, לאן שרק תירצי,
אני אקח אותך, אשא אותך על גבי, מה שתרצי אתן לך ואת תשתייכי לי, לעולמים.
לעולמים, הידהדה בתוכי המילה, ואני חוזרת עליה שוב ושוב
בראשי, אושר, אושר ניצחי
ואתה תשתייכי לי לעולמים.
המישפט האחרון העביר צמרמורת קרירה בגופי, וההרגשה המושלמת
נטשה אותי, הרמתי עיניים להביט במלאכי , לחפש את מגעו החם שירגיע אותי, שילחש לי
שוב, ושהפחד יעזוב אותי.
במקומו של המלאך עמד אל מולי השחור של המוות המעיק, וידיו
של הניצוץ שאחז בי נהפכו ללהבות סביבי.
הרמתי עיני אל דמותו, אשר האפירה והפכה לאויבי, דמותו
עכשיו מייצגת בשבילי את החששות,,ושוב הפחד מילא אותי.
את לא רוצה אושר ניצחי ילדה?, את לא רוצה אהבה, רגיעה
ושלמות, לעולמים, עד אין סוף, את לא רוצה לקטוע את הבדידות, את לא רוצה להיות
שייכת לי?.
את לא רוצה רגשות, אותי?
הניצוץ המלאכי היבהב לנגד עיני, נע בין דמותו המעווטת של
המוות המאפיר ובין דמותו של הלובן המכונף שאחז בי, נע בין חמימות ופחד, בין היגיון
לטירוף, מסובב אותי, מעייף אותי, מפיל אותי.
או לא, לחשתי לעצמי, לעולם לא, צעקתי עכשיו, לא שייכת לאף אחד,
לא לאהבה, לא לאושר, לשלווה , לשלמות, קח את הרגש הזה, קח ולך, לך ממני.
עם מי תעופי ילדה?, מי ישא אותך על גבו ויגרום לך לראות
אושר אמיתי, מי אם לא אני? לחשה לי בקרירות הדמות, עכשיו היתה שילוב מעווט בין
המלאך והמוות המאפיר, עכשיו הציגה לפני את הסיוט שלי.
רק אני, צעקתי לדמות בחזרה, מנסה להתגבר על קול הרוח שנשבה
ואיימה,שוב, לנשוא את גופי למרומים , לתמונות, לזיכרונות ,לפחדים. והפעם גופי לא
כנוצה,הפעם יותר אמיתית.
רק אני…לחשתי לעצמי..
הפנתי את עורפי לדמות , והיא מתנפצת מאחורי לרסיסים,
מקשיבה לרוח לוקחת לתוכה את רעש השבירה, מקשיבה לה נעצרת והופכת לאותו משב חמים
שהיה איתי בבואי, מקשיבה ומחייכת.
רק אני, לחשתי לעצמי שוב, והתעוררתי.
דמעותי עדיין חמות על לחיי, וגופי עדיין קר ממשב הרוח,
שעכשיו נישא אליי מחלוני, ניקמתי לסגור את החלון והסתכלתי לעבר הירח שהשלים אותי, השארתי
את החלון פתוח, וחייכתי..
מבינים?
–
מבינים
3/6/1999 0:59
טוב מאוד
–
נדהמתי מהעוצמה, ממש ניכנסתי לראש שלך,,לחלום שלך, אבל אני
מניחה שההרגשה לעולם לא תהייה מושלמת כמו שהיא היתה פעם הראשונה אצלך.
–
מבינים מה שמבינים
3/6/1999 19:42
LoneStar
–
כפי שכבר נאמר כאן – איש, אישה בדרכו היא.
הסתירות האלה גורמות לך לחשוב על הקונפליקטים שלך.
המלאכים רוצים לגרום לך לעוף איתם.
השחור המנוכר עושה לך קר.
החלום שלך גורם לך לרצות לחלום שוב, למרות. תחי האופטימיות
ומי ייתן ותהא קוסמית…
–
**********************************************
זה בשבילך
2/6/1999 21:32
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
אתה כבר יודע, שמעתי שאתה משתדל לא לפספס שום קטע בפורום
הזה.
אתה יודע שזה אתה,
אז עכשיו תקשיב, ותקשיב לי טוב.
שברתי את הראש שעות בשביל שזה יצא הכי מושלם שאפשר.
זה בשבילך:
לפעמים אנשים יכולים להיות ציניים עד טירוף,
וצחוק-צחוק, אבל לפעמים אפשר לפגוע בלי שממש מתכוונים,
והבנתי שהיא באמת מצטערת, ההיא שהבריחה אחרי כוס פטל מהול
בעשן ריחני.
צער של לילה שלם עברתי לי במחוזות דירתי המהונדסת להפליא,
בסלון ההוא שישבתי והבטתי בפליאה איך לוקחים ממני משהו נהדר, ידידות נהדרת שרקמתי
לי, ואני בכלל לא הייתי שחקנית ראשית, רק ניצבת ששכחה לפתע את המילים וכל שיכלה
לעשות היה לשלוח יד ולהביט בעיניים מזוגגות ולהצטער.
אתה קורא אותי עכשיו, אני יודעת, ואני רוצה להגיד לך דבר
אחד. אני מקווה שזה לא יעיב על מה שכבר יצרנו אנחנו, במילים, במחשבות, בשיחות
הנהדרות,
כי מבחינתי אתה חבר נוסף, ועכשיו גם אמיתי.
וחבל לי שיגמר, שתדע.
רויטל.
–
****************************************************
2/6/1999 22:23
שייבה
tavit@internet-zahav.net
–
אני לא עליזה יותר
השמיים הם רצועת אור כחולה
והעננים קהל דרקונים שמסתיר
פעם, בעולם הקדום יכולה הייתי להסתתר בשריון זהב
ולפצוע אויבים רק
בשתיקה
הם היו נופלים לפגיון שפתי החתומות,
האדומות כמו הפצע שהתרחב בנו
עכשיו, כלום לא נותר
השדה מול ביתי הוא בית קברות
והחללים הטמונים – ידידים.
–
3/6/1999 0:15
ציידת תנינים.
arielne@inter.net.il
–
)-:
עצוב ונוגע . ולדעתי גם חכם. (דעתי הצנועה..)
–
*********************************************************
היום בכיתה
2/6/1999 23:15
ציפי
zipi_434@yahoo.com
–
היום בכיתה, באמצע השעור
המזגן לא עבד, היה חם זה ברור
מצאתי עצמי פתאום קצת חולמת
ידי בחשאי בין רגלי מלטפת
רק כמה דקות, לא משהו ארוך במיוחד
ולפתע הבנתי שאני
לא לבד
כי רועי, שיושב שני שולחנות מימין,
מתבונן בי וידו במכנסיו, באבר המין,
הסמקתי כולי והפסקתי מיד
אבל אני חיבת להודות שזה היה די נחמד.
–
מהמגירה לדיסק 