3/6/1999 0:42
דיוניסוס
–
גם ללא תוכן, מזכיר משהו ?
–
זה מזכיר הרבה מהדברים הנכתבים פה
3/6/1999 0:47
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
************************************************
דברים שראוי שתגיד
3/6/1999 0:52
מולי
–
את עם כל הגברים שלך שהיו משכילים ויפים,עם הפה שלך המושלם
ושדיים זקורים <ביטוי
מפגר זה שדיים זקורים> כל
הגברים הלבנבנים הרופסים והמבריקים שלך,אלה שהכירו את מאטיס כמעט אישית וידעו לצטט
עבורך מיליון מילים משירים של אחרים,ואת מה לך ולאיש הזה הכהה שהעיניים שלו מרות
והחבר הכי טוב שלו זה בקבוק ויסקי ?
את עם כל הטונים שלך העצובים והחיוך המלא הזה מה לך ולאחד
שעזב את הלימודים בגיל חמש עשרה כיח אהב אופנועים וכתובות קעקע ?
ניסית פעם להבין למה האיש שלך לא מאמין לשקרים גם אם רק
לעצמו הוא מדבר לפעמים,את שיודעת יותר מהכל איך יגיב כשיראה אותך בוכה או איך הריח
שלו של הזרע הזיעה העשן הכחול של הפה וטעם הקפה,את שיודעת בדיוק מתי ישבר ואיך
יהפוך הקול שלו לצבאי.
פעם שמעת באיזה מקום שמדברים על האיש שלך ואומרים שלהתאהב
בו זה לא משהו שמתכננים זה קורה בלי שמבינים,את שידעת תמיד שחיים רק פעם אחת ואיש
חכם אחד אמר לך שיש רק כמה הזדמנויות ספורות בחיים,את שיודעת לצחוק כמו מטורפת
ולבכות,את עם כל הפגמים הקטנים והחיוכים הענקיים
את
איך לעזאזל את מעזה לשתוק ???
–
3/6/1999 1:12
מוזה
–
שותקת…
זה בהמשך לגיהנום של דאנטה, זיגמונד ושלך?
–
3/6/1999 1:17
מולי
–
התמכרות היא מחלה
ואדם מכור אין לו התמכרות ספיציפית זו הוויה
ואני עכשיו מכור לגיהנום שלי האישי
שאין בו להבות ואין בו מלחמה
בגיהנום שלי יש כלום
אין משמעויות
ואני מסתבר כבר לא מסוגל לנצח
–
3/6/1999 1:31
מוזה
–
כן, זו גם דרך לראות את החיים
תמיד מפסידים, ואי אפשר לעזור לזה
זה נכון לגבי כולם
או לפחות כל מי שרוצה
אבל ממתי אתה כזה כמו כולם?
אל תרשה לעצמך לחשוב ככה, זה לא הפסד, אין פה קנה מידה כזה
בכלל. אלה החיים, ואל תתלונן לי על זה עכשיו כי זה מה שרצית, היו לך מספיק
הזדמנויות לוותר.
–
3/6/1999 1:51
מולי
–
אם אני מפסיד זה מחייב לחימה
ואם יש משהו שאני טוב בו זו הלחימה הזו
אני מעולם לא ויתרתי לעצמי או לאחרים
אני לא מתחרט על כלום גם לא על הצלקות או על הכאבים
–
3/6/1999 1:59
מוזה
–
גם אם אפנדיציט זה דבר די מיותר, אני עדיין חושבת שחבל
שככה אתה רואה את זה. מלחמה זה חלק מהחיים, זה לא ה-חיים. אין על מה להלחם כי לא
מפסידים, לא ככה דברים נמדדים ואני בהחלט חוזרת על עצמי.
ככה אני, בחורה של מנטרות. בנים יש כמו אוטובוסים בים.
עכשיו לישון. יש לי עוד 3 שעות.
לילה טוב לך. צר לי שאין בכוחי לשנות שום דבר, אני בטח
אהרהר על זה מחר.
–
מולי…נעתקו המילים מפי וזה לא קורה הרבה…
3/6/1999 7:51
sufa
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מולי!
3/6/1999 7:36
דרוסילה
drusilla21@walla.co.il
–
מה העיניינים איתך? מה קרה?! ראית את הפרצוף המקסים שלי
ונבהלת?
אין לך שמצון של מושג מה קורה איתי בכלל… תתקשר בוביק, ואם
אתה
רוצה לשחק את ההארד טו גט אני אתקשר…
דרוסילה המהממת
–
טרמינל. חתיכות כמוה אתה מדפדף בכל ז'ורנאל
3/6/1999 15:16
ג'וליה
–
בשלוש בלילה את מצלצלת לחברה הכי טובה שלך. תמיד היו לה
הרבה יותר זיונים, עליהם היא היתה צוחקת "אני הכמותית, את האיכותית". את
מעירה אותה ואין אף אחד אצלה במיטה. היא אומרת לך שהיא כבר לא מבינה כלום על העולם
ושאת הכי יפה. חברות הכי טובות הן לעתים תחליף לגבר. תגידי לי עוד משהו. והיא
אומרת: אני אוהבת אותך.
בבוקר את חושבת שאנשים שמדברים על עצמם בגוף שני או שלישי
זה דבר מבחיל. צפנת פענח היה אומר על המחשבות שלך שהן קיטש רצוף. את מעדיפה את
המילה "פאתטי", היא פותרת המון בעיות. יש לך פנקס קטן עם דפים מנייר
ממוחזר. את כותבת בו מילים שמצחיקות אותך. מילים כמו "עבדקן" או
"שלפוחית" או "אבחה", שזה נשמע כמו איוושה או כמו לחישה אבל
בעצם זו תנופה.
"עדיף לסיים משהו כמו אבחה של חרב בלי הליכי
גסיסה".
והוא אחד שיודע גסיסה מהי.
בביקור החודשי שלך בבית החולים (ואת מתפתה לומר ביקור
חודשי בנמל התעופה) האחיות מתלחשות מעלייך ואחת אומרת לשניה: "את חושבת שאת
הקיבוצניק היא בכלל אהבה?". יש להן מן נטייה כזו לדבר עלייך בגוף שלישי, אולי
לכן את מדברת בגופים אחרים גם.
במסדרון את פוגשת את דני, שלובש פיג'מה תכלכלה עם סרט רפוי
במכנסיים. ממש בא לך להציץ לו לחנות ואת אומרת לו את זה. יש לו שיניים מסודרות
כאלה והוא צוחק. הוא מוסכניק והקרחת שלו מבהיקה, הורגת אותך הסקרנות אם זה שמן
תינוקות או מה. דני אומר שהוא הולך לעשן, זה די מצחיק לראות אותו מתחת לשלט
"מחלקה המטולוגית" עם סיגריה ביד. אתם יושבים על ספסל והוא עושה פווווווו
ארוך בנשיפה. העור שלך מצטמרר ממחשבות על אחד שאת אוהבת.
כן. אני חושב שהוא לא יעזוב וקחי סיגריה כי סרטן כבר היה
לך – לדני יש חזה קצת שעיר מתחת לחולצת הפיג'מה שלו. הוא מכווץ את העיניים עד שהן
נראות כמו סדק צר ואומר – את די כוסית, את יודעת? ותזדייני עם קונדום כי איידס
וסרטן באותה שנה זה קצת מעיק. אני קמה כשהוא עושה עוד פווווווו כזה ארוך.
כן. אני קמה. אני. אני. אני.
באוטובוס מתנגנים לך בראש משפטים כמו "אני חי
אותך" "אני נגוע בך" "כמה קל לאהוב אותך". המילה שאת הכי
אוהבת בעברית היא "הזדרחות". אחת לחודשיים את מחליפה את המילה הכי אהובה
במילה אחרת. זה מן מנהג כזה מהימים בהם היית מאוהבת בגיל חובב ועוד לא הבנת שהוא
הומו.
את מחליטה להכנס לשיעור מבוא בפילוסופיה. סתם כי יש לך
זמן. מה זה זמן בכלל. "תני לי זמן אני אבוא" "חכי לי רק עוד קצת
זמן". המרצה כותב על הלוח בלטינית "מומנטום מורי" ו"קרפה
דיאם". כולם מרכינים ראש וכותבים במחברות "זכור את יום המוות"
ו"אכול ושתה כי מחר נמות". את חושבת על דינורה שאומרת שלפעמים בריא
להיות מג'נונים ואז את צוחקת לעצמך כי לך, לך יש רק גבר וירטואלי. בפנקס הקטן את
רושמת "הכי טבעי בעולם שתדרשי משהו ששייך לך מראש".
פעם בערב יום כיפור התקשרה אלייך מיכל.
זה היה לפני שאבא שלה הפך לשר האוצר וחירבן את הצורה למשק
ולכלכלה. הייתן בגיל שבנות עדיין לא מאוננות בו ומיכל אמרה: "התקשרתי לבקש
סליחה על כל מה שעשיתי לך בשנה האחרונה. זה ערב יום כיפור ואני חייבת". את
שתקת קצת וענית לה הכי לאט שאפשר ש"לוח השנה שלך הוא לא לוח השנה שלי,
מיכל". ואת ה"מיכל" אמרת ממש בשקט. אחר כך ישבת שנתיים בשולחן נפרד
בכתה, כי מיכל אמרה שאת לא בנאדם ושאסור לאף אחד לשבת לידך. לך לא היה כל כך אכפת,
היה לך שולחן גדול לעצמך ובהפסקה אכלת רק גזרים.
מאוחר יותר גם חוררת את האוזן מספר פעמים וצבעת את השיער
לכתום ולצהוב. בסוף גם התגייסת לחיל הים כדי לסגור מעגלים קיטשיים ופאתטיים בחייך.
לעתים רחוקות חשבת על מיכל. ואולי פעם אחת. כשתהית אם היתה לה אי פעם אורגזמה.
מאחורייך יושבת בחורה שמספרת לחברה שלה על דירה שהיא
משכירה ברחוב מטודלה ועולה רק 200 דולר לחודש. בא לך לנער אותה ולהגיד לה מטומטמת
את שוכרת לא משכירה. אבל מה זה משנה. גם לה יש לאק כחול, וברגליים גם, ואת מחליטה
פתאום שדי עם הלאק הזה והציפרניים.
אז את קונה אציטון אבל מהסוג הזול בארבעה שקלים וחושבת
לעצמך, אולי הגיע הזמן לאיזו כתובת קעקע. משהו חסר אמירה לגמרי, נניח טיל
אולנשפיגל או הקלברי פין.
ב"מומנט" שוב יושבים האבות המתקדמים
ש"עובדים מן הבית" ויצאו לקחת את הילדים מהמעון. העיר הזאת מגעילה אותך.
אולי כדאי סתם קעקוע
בצורת לב ולכתוב בפנים פול אוסטר או משהו כזה. אבל זה קצת עמוק מדי בשביל
בחורה עם ציצי קטן שמדברת יותר מדי.
אני אחשוב על זה עוד כמה ימים. כן. אני.
ואת תחכי לו? ואת תהיי שם?
"מומנטום מורי" את אומרת. כל אחד
וה"מומנטום מורי" שלו.
–
3/6/1999 15:41
קטנוני אבל אוהד
–
נדמה לי שזה "ממנטו מורי" ולא מומנטום מורי.
ירושלים באמת די מגעילה ואת דווקא בסדר.
–
יפה
3/6/1999 18:12
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אני חושבת ש…
3/6/1999 18:18
דינורה
dinura@hotmail.com
–
את טיפוס מעניין גו'ליה
–
גם אני אוהבת אותך. את גדולה. וזהו.
3/6/1999 19:20
חלי
–
(הודעה ללא תוכן)
–
לא זה מה שיהרוג את הקעקוע
3/6/1999 19:59
–
(הודעה ללא תוכן)
–
בבת אחת נכנסת היישר למקום הראשון
3/6/1999 20:3
LoneStar
–
במצעד התגובות.
מ ר ת ק !
אני אסיים השתפכות מצערת זו במילות ארגעה קלות דעת –
"כל אחד והמומנטום מורי שלו". ויפה שעה קודם. והבין מי שהבינה. וגומר
(מילת החודש)
–
היה איזה רגע שבו מתה ההשראה ומשאר רק הפחד
3/6/1999 21:23
מולי
–
וכשתלטף במבטה את אישה אז יעברו מחשבות ותקוות בליבה
התהייה לי לבן אוהב ולעת זקנתי התנחמני ותתמכני ? התעתק נשמיתך לעומתי ? האם עוד נשיקה אחת תדמה לפחד ההוא המוכר שלועס
את לילותיך את מיטתך את מותך ???
אל תפסיקי לכתוב את מעולה
–
4/6/1999 22:10
זקן
olditai@hotmail.com
–
אני אוהב את הסגנון הלא מהוקצה הזה…
חבל שאי אפשר להוציא ספר מכל הסיפורים הקצרים האלה…
–
******************************************************
3/6/1999 1:8
מולי
–
השבוע מייק אלדר בטח יחגוג הנה מצאו לו עוד ספר חדש לכתוב
אחרי עלילות שייטת 13 כי מייק אלדר שכזה הכי קל עם מתים וצוללות שטבעו במן מקום
שכזה שבו הופכים אוכלי נבילות ובשבוע הבא ימכרו מזכרות מפיגועים,מדינה מצחיקה יש
לנו מקום שבו אישרו לאחד כמוני שני אקדחים ואלונה קמחי כותבת ספרים על יזהר
ועליה,עם דן שילון ושלושה טרנווסיסטים,מדינה שבה כולם קבלנים אז חייב ליבא פועלים
ואני מה אכפת לי אני את שלי תרמתי למדינה,אני אבדתי תחושה
ברגל שמאל והרווחתי שישה סיוטים קבועים
–
**********************************************************
3/6/1999 1:43
מולי
–
הכי בעולם אני אוהב שירים של יום הזכרון אולי זה כי אני
פרענק ומיליטנט אבל יש משהו קסום במילים כמו מגש הכסף כשאני הרגשתי כמו סמרטוט על
מיטה מסריחה מפולידיון וליזול ,יש משהו קסום בריח של צפירה אחת ארוכה עם אנשים
שמנים שצורחים אל מלא רחמים,פיגועים פחות אני אוהב כי אין בהם את "שמוליק של
זוהרה" או את ירון זהבי שצועק אחריי
גם לא את הריח של פצועים,יש משהו מכובד במשפחת השכול אתם
יודעים
את אומרת שאני מסכן את עצמי שיש לי יצר הרס עצמי
ואני רק זוכר שבבית ספר אמרו שיש לי פוטנציאל לא
ממומש
לזה התכוונת ??
–
גם אני רוצה לדעת מה עם הפוטנציאל שלך, הלא ממומש
4/6/1999 2:20
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
****************************************************
3/6/1999 4:7
ים
–
קום, קום , לך עשה פיפי מותק,
לא עזבתי אותך , רק הלכתי לבכות קצת,
מה ? לא לא ממש בכיתי , אל תדאג,
לא , לא בכיתי ,
חשבתי לי ,
אתה רטוב , אתה יודע ?
הזעת מה?
חלמת חלום רע ?
לא באמת שלא שמעת אותי בוכה,
באמת,
טוב בא ,
חבק אותי ,
הנה נגמר ,
אני אוהבת אותך הכי בעולם,
נישן .
תסתובב.
–
ניפלא (-:
3/6/1999 8:16
יניב.ב
zivod@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
נוגע ללב מאד
3/6/1999 11:42
דינורה
dinura@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
היה נעים לקרוא
3/6/1999 18:44
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
אהבתי.
–
**************************************************
מיתת-שדה
3/6/1999 10:7
אצטרובל
acorn7@hotmail.com
–
הוא דווקא רצה לסיירת. ריצות, זחילות, פעולות בעורף האויב,
צ'יזבאטים לאור הפלורסנט – זה היה החלום שלו. אבל הסיירת לא רצתה אותו. לך תדע למה
– הדפ"ר, הקב"א, העמ"א. אז הוא לא יהיה בסיירת, הוא יהיה בשריון.
ביג דיל, גם שם לא מלקקים דבש.
אמא מכינה לו סנדביץ' ושוקו לדרך, והוא אומר שהוא כבר לא
ילד קטן, הוא עוד שעתיים חייל. אמא מתעקשת שהוא בסך הכל תינוק. הוא מסתדר מול
המראה, ומחסיר פעימה מול הצמה שהייתה ואיננה. מיכאל, הספר, לא האמין לו אתמול שהוא
הולך לצבא. אבל אתה רק ילד, אמר
מיכאל. לא, אני מחר חייל, הוא ענה.
בבקו"ם הוא מקבל מספר. עוד מספר, ביחד עם תעודת הזהות
והבגרות הטרייה. שואלים אותו למי למסור את כספי הביטוח אם יקרה לו משהו, למשל
ימות. מה כבר יכול לקרות, הוא חושב, בסך הכל הולך לשלוש שנים ותיק-תק חוזר. הפקידה
האנטיפטית מתעקשת. לג'ורג', הוא אומר בחיוך. מי זה ג'ורג', היא שואלת, זה הכלב
שלי, הוא עונה. האנטיפטית לא הבינה את הבדיחה ורושמת את הכל בטופס. נו מילא, מה
כבר יכול לקרות. הכלב הטיפש בטח נורא ישמח.
הוא מקבל מדים, מגוהצים, נקיים. שלוש מידות מעליו, אבל זה
מה שיש. איך לעזאזל סוגרים את האבזם של החגורה ומה זו הקשירה המוזרה הזאת של
הנעליים? אין זמן, דוחסים אותם לאוטובוס, בשלשות כמובן. אחרי שעתיים הוא מגיע
לבסיס מאובק.
מתקרב בחור, בערך בן-גילו, אבל עם שני פסים בכל זרוע. הוא
נראה נפוח, כאילו הפסים שלו הולכים להתפקע מרוב חשיבות. ההוא עם הפסים קורא הקשב,
כולם מסתכלים מבולבלים. ההוא עם הפסים צועד אליו, פרצוף כמעט נוגע בפרצוף, וצועק
"אתה מקשיב, חייל?". נעים לו שקוראים לו חייל. סוף סוף הוא לא ילד קטן,
וגם מיכאל ואמא לא יוכלו להגיד אחרת. "להקשיב למה?" הוא שואל בתמימות.
ההוא עם הפסים נהיה אדום, או שזה רק הפסים נהיים אדומים, הוא לא בטוח. המפוספס
אומר לו "אתה תשלם על זה". הפס שלו עקום, הוא חושב לעצמו, אבל הפעם הוא
אומר את זה בשקט. בלב.
בסוף היום הוא כבר מתורגל עד הסוף בימין-שמאל. הוא עוד לא
ראה צריח של טנק, אבל קיפול שמונה הוא יודע בעל-פה. הוא גם הספיק להכיר עוד כמה עם
פסים. אם רק הוא היה יודע כמה כוח ועוצמה טמונים בפסים האלו, הוא לא היה זורק את
הפיז'מה הישנה כל כך מהר. חוץ מזה, כך הוא למד, כשהפסים מטפסים מהזרוע לכתף – הם
נהיים נפוחים עוד יותר.
*
ביום חמישי בלילה הוא מתקשר הביתה, לאמא. הוא לא עשה את זה
כל החודש, שלא תחשוב שהוא עוד ילד קטן. אבל הוא הבטיח להתקשר אליה לפני שהוא מקבל
יציאה, והבטחות לאמא אפילו חיילים צריכים לקיים. הוא אומר לה שמחר הוא מגיע הביתה
לשבת והיא מוסרת ד"ש
ממיכאל.
למחרת הוא מצטחצח, מתגלח, מתכונן, מסתדר. הוא פתאום מגלה
שיש בו געגועים לסנדביץ' ולשוקו ואפילו עכשיו, ממרחק של קילומטרים, הוא יכול להריח
אותם. אבל הריח נמוג. הרס"פ מחליט על מסדר נשקים ופרור אבק שהשתחל ל-M-16- עולה
לו בחופשה. את האוטובוס הוא רואה מבחוץ.
הוא מתקשר הביתה ואומר שיש תרגיל סודי וחשוב, הוא חייב
להישאר. הוא רוצה להגיד כל כך הרבה, הוא רוצה לספר כמה שקשה לו, על שרירות הלב, על
הטרטורים, על קפריזה סדיסטית של מ"כ שמאמללת את המחלקה, על מפקד אחד שנטפל
אליו ומציק לו בגלל משקלו העודף. אך הוא שותק, ואמא רק מבקשת "תיזהר, תינוק
שלי" אבל הוא כבר לא אומר שהוא חייל.
בלילה הוא מסתכל על עצם שחור קשה שנח מתחת לראשו. הוא מלטף
את הכלי הקר שבגללו הפסיד את המיטה החמה. הוא יוצא מהאוהל, נעמד ליד הגדר המפרידה,
ומביט בכוכבים. יפים הכוכבים. נהלים, הוא משנן לעצמו, חייבים לפעול לפי נהלי
הבטיחות. הוא מרים את הנשק לשישים מעלות. "וידוא נצירה", הוא לוחש
לעצמו. הנשק נצור. "מחסנית הכנס", הוא רוחש. המחסנית מחליקה פנימה,
כאילו רק חיכתה לרגע הזה. "נשק דרוך". הוא לא מצליח, יש מעצור. הוא נותן
כמה דחיפות לסדן, והידית נדרכת לאחור וניתזת קדימה. הוא מסתכל סביבו, איש לא שמע.
"נהלים", הוא נזכר בציניות בדברי המ"פ, "נהלים יצילו את החיים
שלכם".
"ניצרה לבודדת העבר", הוא חוזר בדבקות. הוא
מסתכל דרך הכוונות בכוכבים ומגלה שהם לא כל כך יפים דרך כוונות בשישים מעלות.
"נשק לתשעים מעלות", הוא אומר-לא-אומר. הוא כמעט בוכה, אבל אז הוא נזכר
שהמ"מ אמר שחיילים לא בוכים. אז לא.
"נשק למאה שמונים מעלות", הוא אומר בקול יציב,
כמעט צועק. עכשיו הוא רואה את הכוונת מהכיוון ההפוך, דרך הקנה, ואין כבר כוכבים,
רק אדמה. הוא מחכה לפקודת הירי, אבל אין מי שיתן אותה. בפעם הראשונה בחודש הנורא
הזה הוא מפר את ההוראות ולא מחכה לפקודה. הוא מחליט שהפעם, רק הפעם, הוא יכול לתת
פקודה לעצמו. גם הוא, לרגע אחד, יכול להיות מפקד. אפילו שאין לו פסים.
"אש!", הוא צועק. אחר כך נשמעה הנקירה, ובסוף
נשמעה הירייה. היא נשמעה ברורה וצלולה – הנשק היה נקי למרות מסדר הרס"פ, והוא
מצא את עצמו מרוצה מכך, בזמן שהוא עוד הספיק להיות מרוצה. קצת אחר כך נשמע ההספד,
ומישהו אמר שעוד חייל הלך. אבל הוא לא חייל, אמרה אמא, הוא בסך הכל תינוק. ילד,
תיקן אותה מיכאל.
ופתאום ג'ורג' נהיה נורא עשיר.
–
תדע כל אם עבריה…
3/6/1999 14:28
כמעט אמא
–
אם בן גוריון היה יודע כמה שהוא טועה, כמה שהוא טעה כבר
אז, כמה שטועה כל אם שמאמינה למשפט הזה.
עצוב עשית לי.
–
מצטער, לא התכוונתי.
3/6/1999 16:0
אצטרובל
acorn7@hotmail.com
–
הקטע הזה באמת נכתב על מיטת שדה, באמת היה על רקע טירונות
שהיתה באמת טראומטית (ושלא לצורך) וכספי הביטוח שלי, אם יקרה לי משהו חלילה, באמת
יילכו לכלב שלי, שאיננו עוד בין החיים (מעניין מה תעשה המערכת במצב כזה. תחפש את
היורשים שלו?).
אבל בדיוק כאן נגמר ה"באמת". רוב האנשים מתגברים
על המכשולים, חזקים מספיק להמשיך הלאה. רוב המפקדים הם אנושיים בבסיסם, לעיתים
קורבנות לנכונות האימרה "הכוח משחית וכוח מוחלט משחית לחלוטין". חלקם
הגדול, כך לפחות גיליתי אני, מבולבלים ומבוהלים עוד יותר מהפקודים שלהם, מבועתים
לנוכח האחריות הבלתי-אפשרית שנחתה עליהם ללא הכנה אמיתית, פתאום בגיל עשרים.
אף אם עברייה לא יכולה לדעת שום דבר: לא על המורים
שלחינוכם הפקידה את צאצאיה, לא על המפקדים, גם לא על הבוסים לעתיד. לכן היא צריכה
לדאוג לכך שהם ידעו להתמודד עם כל אלה, לתת את הכלים הנכונים ו…לקוות למזל.
אם את "בקרוב אמא" אני רק יכול לאחל לך שכשילדך
יגיע לבגרות לא תצטרכי להפקיד (להפקיר?) אותו בידי שום מפקד, מקסימום בידי מרצה
באוניברסיטה. כן, לקוות שהוא לא יצטרך ללכת לצבא זו קלישאה, אבל קלישאות זה מה
שמחזיק אותנו פה, לא?
בעצם, יש לי איחול יותר טוב: שתהיה בת.
–
תודה (נשיקה).
3/6/1999 21:59
כמעט אמא
–
(הודעה ללא תוכן)
–
יופי של סיפור. למרות הנוסטלגיה ואולי בגללה
3/6/1999 20:9
LoneStar
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 