החלק השלישי בטרילוגיה# (השם טרילוגיה? כבר תפוס)
30/5/1999 3:26
schnitzel
–
לקרר
את החדר – פרק שלישי: חיפוש עצמי
אני תוהה לעתים מה עלה בידו של ניסים. בלילות הקיץ
הסיוטיים חושב אני
על אותם השרבים בהם אני הייתי יושב על הכורסה המרופטת
בסלון, ניסים היה
שם לידי, הכניס רוח נעימה לחיי…על אותם בלבולי המוח שלו
ואיך שהוא רוצה
להיות הליקופטר…על אותם חבריו זכרונם לברכה מהם נפטרתי,
למענו כמובן…
ועל כל השמות שניסינו באופן זמני עד שהגענו לניסים, כי אני
הייתי בררני ורציתי
שלניסים יהיה שם שאוכל להתרגל אליו…ניסים גם אהב את השם
ניסים. אמנם,
הוא לא אמר לי זאת מעולם, אבל הרגשתי את זה ממנו. אפילו
כשהיינו רבים
והייתי שואל אותו, למה אתה כועס עלי?, והוא היה עונה, כי
אני שונא את השם
ניסים. רגע…רגע רגע רגע…חיים!
-מה אתה רוצה?
תגיד לי, ניסים זה שם מגעיל?
-המממ, לא יותר מחיים…
אה! יופי.
נו בטח, ידעתי שניסים סתם אמר…ובכלל, הוא אהב להיות פה.
כמו בפעם הזאת
שהוא החליט שהוא עוזב אותי כדי לחפש את עצמו בהודו.
"מה יש לונטילטור
לחפש בהודו?", שאלתי בתמיהה. "אני לא יודע.
המממ, בוא נראה, חופש ממך,
אולי?", אמר. נורא נעלבתי כשהוא אמר את זה, אך ידעתי
שהוא לא התכוון.
שבועיים לאחר מכן הוא חזר מהודו לאחר שאיבד את כל כספו
לזונה ששדדה
אותו אחרי. הוא גם ביקש ממני שאבוא לקחת אותו משם, כי
"אתה הבנאדם
היחיד שאני מכיר שמספיק אידיוט כדי לבוא לקחת אותי",
כך אמר. בעקרון,
זה ברור שהוא לא איבד את הכסף לשום זונה. הוא בטח זרק את
הכל לגנגס
או משהו. "שיט", אמר לי כשראה אותי בשדה-התעופה.
שיט היה כינוי החיבה
של ניסים אלי. הוא תמיד היה אומר שיט כשראה אותי.
"קיויתי שתשכח או
משהו", הוסיף. לניסים היה חוש הומור נהדר. כמו בפעם
ההיא שאמר שמצידו
אני אמות, "אני לא מתקשר לשום אמבולנס", כשהייתי
בהתקף אסטמה.
או כמו בפעם שבטעות נקלעתי באמצע הסלון למלכודת דובים
שהפעילה מכונת
יריה ברגע שנגעתי בה. אחרי שיצאתי מהבי"ח שאלתי את
ניסים מי הציב אותה
שם, והוא ענה לי "אני, מי נראה לך, יא אידיוט! אני
מנסה להפטר ממך כבר
שנים" ואז הוא ניסה להצחיק אותי ולעשות את עצמו כאילו
הוא מנסה להתאבד
ע"י הפעלה של עצמו במהירות מקסימלית שזה, בדיעבד, היה
יכול להרוג אותו
אילמלא הייתי מצליח לגרור את עצמי לעברו ולכבותו. וואלה,
כשאני חושב
על זה, ניסים היה אידיוט, והוא גם לא היה מצחיק…סתם היה
עושה רוח.
מי בכלל צריך ונטילטורים, יש מזגן!
-זה מה שאתה חושב
-למה אתה מתכוון?
-טוב, תסיים את הסיפור שלך במחשב, כי מה שאני הולך לעשות
פה יפוצץ
ת'מעגלים ויביא לך
חתיכת זרם בתחת!
-מה? למה אתה מתכו…לא! לאאאא! אל תעשה את זה!
-ביי ביי
–
וזהו,
30/5/1999 3:37
schnitzel
–
הסוטול כבר עבר ואין לי מה לעשות חוץ מלישון…
לילה טוב ילדים
לילה טוב דודה נסייה
בוקר טוב צלבסקי הערפד
ביי
–
אהבתי במיוחד את החלק השני
30/5/1999 8:54
דינורה
dinura@hotmail.com
–
החלק עם הגחמות של המזגן היה הכי כיף
אהבתי, אבל הסוף היה קצת מאכזב.
–
אוקיי,
30/5/1999 13:1
schnitzel
–
תודה על ההארה.
אנסה לשפץ את הסוף 🙂
שלך, עד שימאס למישהו,
שניצל
–
וכי ידעתי שאתה הולך לדבר על שמות???
30/5/1999 18:15
LoneStar
–
תמוה הוא עולמנו, אף אכזר לעיתים ואכן לעיתים עובר הסוטול
ואנו מתעוררים לעולם אחר בו הנחנו טרילוגיה ואפילו לא הבנו למה – אז למה שנתעסק
בשמות בשעה קשה זו?
–
ההתעסקות בשמות קיבלה יתר תשומת לב…
30/5/1999 19:30
schnitzel
–
כי מה לעשות, הייתי מסטול למדי. ואכן, כשאני
קורא פה עכשיו את מה שכתבתי אמש מבקש
אנוכי להתעורר בפלצות מחלום בלהות זה.
שמישהו יעיר אותי כבר…על מה לעזאזל חשבתי
כשכתבתי את החרא הזה???
טוב לא משנה…
שלכם, אם אמא שלי לא תשים וטו,
שניצל
–
*********************************************************
אתמול.
30/5/1999 3:40
המסכה
danoos@netvision.net.il
–
אתמול-
הוא היה לצדנו.
מחר-
הוא יהיה בלבנו.
אבל היום?
היום אנחנו לבד…
–
לבד…
30/5/1999 3:44
schnitzel
–
ככה הכי טוב…
תשמע לי.
שלכם, עד שתלכו מפה לעזאזל,
שניצל 🙂
–
המבורגר, איזו רגישות מופלאה
30/5/1999 8:48
דינורה
dinura@hotmail.com
–
כמה נחמד שיש פורום של אנשים רגישים כל כך…
חשבתי שמי שכותב בעצמו יודע כמה לא שייך להעיר הערות
"מבדחות" טיפשיות על דברים שנכתבו בבירור מהלב.
–
למעשה,
30/5/1999 12:58
schnitzel
–
התכוונתי לכל מילה ואני עומד בהן.
חלפו ועברו רבים בחיי אך עודני קיים,
חי ובועט, לבדי. חשבתי לי לתומי
שמן הסתם, רצוי להעביר חוכמה זו
הלאה. כנראה שטעיתי. "התבדחות"
לא היתה כלולה באג'נדה של אימרתי.
ביי
–
הבהרה: אני בת.
30/5/1999 21:8
המסכה
danoos@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
********************************************
שביל החלב (סיפור אמיתי)
30/5/1999 11:1
אצטרובל
acorn7@hotmail.com
–
האדמה שלי צחיחה, האוויר שלי מזוהם, מקורות המים יבשו
ומאגרי האנרגיה אזלו. הרי הגעש מתפרצים ללא הרף, משאירים קרקע חרוכה. סופות טורנדו
סוחפות את אוצרותיי לכל עבר. כוכב-לכת בודד, בין כוכבים אלמונים במערכת שמש רחוקה.
בפלנטה אחרת לגמרי הסתובב כוכב אחר, שביקום כאוטי שכזה
הזדמן לו לחלוף לידי. קרוב קרוב, אבל בכיוון אחר, אני מקיף את השמש שלי והוא חג
סביב השמש שלו. שכנים לרגע, משיקים רק במעט, מחליפים מבט זה לטבע של זה, אבל לא
שייכים. כוכבים צמודים, פלנטות רחוקות.
אני ממשיך לתור את מערכת-השמש שלי, אולי אמצא לי כוכב
כלבבי. מחפש קרוב ורחוק, מגשש כאן ושם, מהלך מעבר לרקיע ונוסע אחרי הירח. מסתובב
בגבולות הפלנטה המוכרת שלי, טועה ותועה, מתנגש באסטרואידים מזדמנים. עובר קיץ
וחורף ועוד חצי קיץ, חוויה חולפת, תקופת פריחה קצרצרה שמסתיימת בשלכת ובנבילה. מתי
כבר אפגוש את כוכבי.
בפלנטה אחרת יש כוכב קסום וחמוד, והוא שלח לי חללית. רכב
חלל קטן ומבולבל הגיע לארצי השוממה, נתקל באטמוספירה עיקשת, עיוורת, אטומה
לחוצנים. החיזרים הלכו ובאו, שבו והלכו, מנסים לשווא לפרוץ את טבעותיי. ואני לא
הבנתי את שפתם של האנשים הירוקים מהפלנטה האחרת, שהיו מוכנים לגמוע מיליוני
שנות-אור כדי לנחות על אדמתי. התייחסתי אליהם כתיירים, אירחתי אותם באדיבות
ושילחתי אותם חזרה למערכת השמש שלהם – משתומם על שום ביקוריהם התכופים
בכוכב גווע שכמותי.
חורש את הפלנטה שלי לאורכה ולרוחבה, מחפש את הכוכב המיועד
לי.
כוכב מתוק שלח לי איתותים מפלנטה אחרת, ואני לא שמעתי.
בכל הפלנטה איני מוצא.
ופתאום הכל התחבר למשפט אחד צלול, והבנתי. אני מבין? הרי
אנחנו מעולמות שונים לגמרי. השמש שלה לעולם לא תסלח לה אם תחצה את הקווים לפלנטה
שלי, והשמש שלי… הו, השמש שלי תשרוף אותי. האם כוח המשיכה חזק דיו כדי
לגבור על יקום שלם של דעות קדומות, דרך-חיים ואמונה? שני כוכבים מרחפים בחלל?
–
זה אך מתבקש שאתן דעתי לסיפורך (האמיתי).
30/5/1999 18:20
LoneStar
–
כולנו כאחד מרחפים סביב שמשותינו ושמי שניתן לי ע"י
בוראי רק חידד לי נקודה חיוורת זו בחלוף הזמן.
יישר כוח – נגעת אף חיזקת את דעתי על היקום.
–
***************************************************
דברים לא רצויים
30/5/1999 11:39
ROSE
–
להגיע הביתה אחרי שמעיפים אותך מבית ספר,
"לבוש לא צנוע"
גופייה?!
נו טוב, המנהל הוא
דתי וכולם עסוקים בלהתחנף אליו, עם כל העיצומים והכל פיטרו אצלינו כבר חצי בית
ספר, אפילו את המורה להיסטוריה שלי, כששמעתי שפיטרו אותה פתחתי בקבוק שמפניה ואני
וחברי לכיתה עשינו לה שלט יפה , משהו בסיגנון של : שלום ולא להיתראות, תמיד אמרנו
לך שאת מדברת מהר מידי.
אבל את המחנכת המדהימה שלי פיטרו גם כן, איזה עולם, המורה
היחידה שבאמת אכפת לה מה קורה עם התלמידים שלה גם מחוץ לשעות הלימודים ולשכר
המינימלי שלה. זין אמרתי להם, החתמנו עצומה, הגשנו למנהל, יותר מחצי שיכבה חתמה,
משהו כמו מאה אולי מאתיים תלמידים מאוכזבים, המנהל חייך ואמר שאין לו מה לעשות
בנושא, וכדרך אגב העיף אותי הביתה, כל שני וחמישי הוא מעיף אותי, אולי הוא מחפש
סיפוק, אישתו בשביתה או משהו, מי יודע הכל השערות לא מלומדות של תלמידת פסיכולוגיה
שבניגוד לשאר הכיתה דפי המחברת שלה מצוירים בציורי "זימה" במקום להיות
מלאות ב"שתי שורות" אחרונות לפני הצילצול שממלאות מחברת שלמה.
בדרכי אחוצה, לתחנת אוטובוסים המרכזית כמובן, אני בהחלט לא
התכוונתי לשבת שם חמש שעות ולחכות להסעות של בית ספר, עם נהג שבזמנו הפנוי עושה
בובות וודו של תלמידים וחצי בית ספר נידחס באוטובוס של חמישים מקומות ישיבה,
בקיצור ולעיניין לא היה לי כוח לעמוד כשעשרות תלמידי כיתות ח' מזיניים תשכל על
הסיגרייה שהם גנבו מאמא.
פגשתי את המורה לאומנות שלי, לשעבר, בבית הספר שלי אומנות
היתה במיסגרת רק בכיתות ז-ט ואני כבר שנה מעל. קיבלתי תעודת הצטיינות מהמורה הזה,
אם את נכשלת במה שחשוב לבית ספר לפחות תצטייני במה שחשוב לך, וזאת דרך חיים חברי.
הוא חייך אליי כרגיל והביע עיניין לשלומי, פתחנו בשיחה
קלילה, תוך כדי הוצאתי סיגרייה מהתיק , רכזת השיכבה עברה שם, הציגה לפני את העובדה
שאסור לעשן בשטח בית הספר, נתעלם לרגע לסיגרייה שהגברת החזיקה ביד, המורים קדושים
כמובן, ואמרה לי לעוף הביתה, אמרתי לה לסלוח לי, דבר ראשון אני מנהלת שיחה כרגע,
וזה ממש לא מנומס, דבר שני אני כבר הועפתי היום פעם אחת, ואז ביקשתי ממנה אש, אני
לא חושבת שהיא מתה עליי משום מה.
המורה לאומנות אמר לי שהתערוכה שלי שהיתה אמורה להיתקיים
שבועיים לאחר מכן, התבטלה, הנהלת בית ספר וחברי הוועידה אמרו שהציורים שלי
פרובוקטיביים, מסיתים ואלוהים יודע מה עוד, קיללתי בלב את המימסד, זאת היתה אמורה
להיות ההזדמנות הגדולה שלי, ולהם לא היה אכפת פשוט לשלול אותה ממני ולהרוס אותי
מחדש.
הוא אמר לי שהוא מצטער, הוא ניסה, הוא טען שחסרים אנשים
טובים בעולם, לאף אחד כבר לא אכפת מהאומנות , כולם מרוכזים בעצמם.
שלחתי לעברו , זה בסדר, הוספתי חיוך צדדי שנעצר בשפתי ,
ועיניי נישארו קפואות במבט תמידי של עירעורים, רגילה לאכזבה.
יצאתי לעבר תחנת האוטובוסים, היא ניצבת כקילומטר משם,
נעצרתי כאשר נוחכתי לדעת שזו הסיגרייה האחרונה שלי, עברתי בקיוסק, קניתי חבילת
מרלברו ומצת.
השמש רוקדת על גבי משאירה סימנים אדומים על העור הלבן ואני
שורקת בקצב ההליכה.
הגעתי לתחנה והשעה היתה כבר תשע ועשרים , שלושת המוניות
הראשונות שעצרו היו מלאות ואני לעצמי תהיתי למה הנהג טרח לעצור, האם משעשע אותו
לראות מבטי אכזבה?, נהגים זה עם כזה מתוסכל.
לבסוף עליתי על האוטובוס, הוא מגיע לתחנה המרכזית רחובות,
וידעתי שמשם אני אאלץ לקחת עוד אחד.
התיישבתי ליד אדון שניראה בשנות הארבעים לחייו שהיה עסוק
בדיסקוס פלפוני מעצבן, מהזמן שהוא דיבר הייתי אומרת שהוא מסר את כל קורות חייו
מהיום שבו הוא למד לדבר ואז המשיך לתאר את שאיפותיו לעתיד, אישה ילדים ומוסטנג
אדומה.
חמש דקות לאחר שהתייבתי כל כך מאושרת לגל המנוחה היתה
עצירה ואישה בהריון עלתה לאוטובוס, והיות ואני נשמה כזאת טובה נתתי לה את מקומי
עוד שלושה חודשים , אלו יהיו תאומים והראשון ימות בלידה,
ריחמתי עליה.
זחלתי באיטיות
מעצבנת לסוף האוטובוס, התיישבתי לייד חייל שחייך אליי בכנות וחזר לעיסוקיו (כרגע
הם היו סידור הדרגות על כתפו ויישור
הכומתה).יותר מאוחר הוא יירד מהאוטובוס ייפגע על ידי מכונית שנהגה לא עצר באדום,
נוסעת במהירות של 80
קמ"ש, וימות בבית החולים מפצעיו.
הגעתי סוף כל סוף לייעוד הראשון שלי, וירדתי בתחנה
המרכזית, בינתיים הכל הנהל כשורה, מאוחר יותר אני אגלה שכך זה גם נישאר.
הסתובבתי אחורה דקה לפני ששמעתי את שמי ניקרא ברחבי
הקניון, וצעקתי היי לפני שראיתי את פניו, שוב את עושה לי את זה רוזי, את והחושים
שלך.
חייכתי אליו, שלום מה שלומך, מה חדש?
רציתי להגיד לו שהוא צריך לחזור הביתה עכשיו, הוא השאיר את
הגז פתוח , בנו בן השש ישחק בחדר הילדים כשהשריפה תפרוץ, הוא יגיע לבית החולים שעה
לאחר שהחייל ימות, ויצא משם בכוויות בינוניות שבוע אחר כך. אך רק חייכתי אליו,
הודעתי שאני ממהרת ובכדי לאמת את ההודעה פתחתי בהליכה מהירה. הוא הביט בי הולכת
במשך חצי דקה ופנה לאחור, חזר לעבודה, הוא יפוטר ממשרתו בתור שומר הקניון חודש
לאחר מכן , הוא , אישתו ושני ילדיו יעברו לגור אצל הוריו.
זמן ההגעה המשוער של האוטובוס שלו ניזקקתי ניקבע לכבערך
עוד חצי שעה, הכרטיסנית אמרה לי ואני רציתי להודיע לה שארוסה החייל יגיע בעוד כחצי
שעה לבית החולים כתוצאה מתאונת דרכים, רציתי להגיד לה שהוא אוהב אותה, הנהג לא עצר
באדום והוא לא עבר במעבר חצייה. ולא אמרתי, לקחתי את הכרטיס ואמרתי תודה.
הסתובבתי לאחור, לעבר דוכן הפרחים, הבטתי במוכרת עושה את
עבודתה, היא בתהליכי גירושים, בעלה יקבל את הילדה היא את המכונית, הוא בכלל לא
רוצה אותה.
הבטתי בה זועמת, בידה החזיקה ורד טוען לשלמות והסירה את
קוציו אחד,אחד, רציתי לצעוק לה שהקוצים זה חלק מהייחוד של היצירה המופלאה הזאת,
ושתקתי מולה.
לאחר חצי שעה, שתי סיגריות ובהייה ממושכת באויר הרייקני של
התחנה, הגיע האוטובוס וסוף כל סוף יכולתי להתיישב שוב מתענגת על המזגן.
צעיר כבן 20 התיישב לידי ופתח בשיחה, עניתי לו בסבלנות
כמעט מעיקה, קולו העביר בי צמרמורת , היה משהו בעניו, נגיעה מיקרית בינינו העבירה לי את תמונתו באזיקים כשנה אחר כך, אתם
תקראו על המישפט כשאתם שותים את קפה הבוקר שלכם בבית או בעבודה.
ההגעה הביתה ניראת לי כנס, ואני הודתי לעצמי על כך, לרגע
קצר שחכתי לאיזה כיוון לסובב את המפתח, כמה מגוחך, ניערתי את עצמי ופתחתי את הדלת
בסיבוב אחד לשמאל, מישהוא לא נעל.
יותר מאוחר היום אני אלך לעבודה, שעה מייגעת של הסברת
שיעורי הבית לילד מעצבן בן שבע, וחיוכים מאולצים אל אימו תוך כדי הזכרה שאני נהנת
לעבוד איתו ושהו פשוט ילד נהדר, אחר כך אני אקלל את היום שבו התחלתי ללמד אותו
והתנחם בעובדה שהחופש הגדול קרב ובא.הילד יגדל להיות עורך דין אך שתיין לא קטן,
אני אקח קרדיט על כך כרגע.
כשאני אחזור הביתה אני אשב עם עצמי על השיעורים, נכון לשער
שאני אנטוש את זה באמצע ואשב עם ספר טוב, או מכחול ,,,אולי טלפון לחברה.
אני מנסה לראות את עצמי בעתיד כל יום מחדש, אני מסתכלת על
אחרים ויודעת, אני יכולה לספר לכם את העבר ואני יכולה לנבא לכם את עתידם.
ואת עצמי אני לעולם לא יכולה לראות מעבר לאותו היום ,
ותמונות מטושטשות מזיכרונות ילדות שזמנם עבר.
כמה מייאש לדעת הכל על אחרים ולא לדעת כלום בקשר לעתידך
שלך.
ורק לרגע אחד אני יכולה לראות את המצבה ומותי, שמחה על
הכתובת , אחות, אישה ואם, ואז התמונה מטשטשת ואני מתעוררת ליום חדש.
–
נהנתי, הזדהתי עם חלק גדול מהדברים.רק שאלה קטנה…
30/5/1999 16:9
ציידת תנינים
–
לפעמים בעתידם של אחרים את רואה גם דברים טובים?
צתיג"מ
–
never
30/5/1999 23:54
ROSE
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ולמה את חושבת?
31/5/1999 0:7
ציידת תנינים (ירוקים גם מבפנים)
–
(הודעה ללא תוכן)
–
לא חושבת, יודעת
31/5/1999 0:50
ROSE
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אה. תיהי בריאה
31/5/1999 0:56
ציידת תנינים (ירוקים גם מבפנים)
–
אני הולכת לישון לילה טוף.
אל תאחלי לי צרות….אל תראי אצלי צרות….
ביי
–
31/5/1999 0:8
עדן
–
אנטי ממסדית,
אכזבה,
וצינית,
הן שלוש הנשים המרכזיות בחייך,אה?
***
כשאנו מביטים באחרים אנו רואים דרכם,
והם?
הם רואים רק
בבואתם שלהם.
אנחנו קוראים אותם כמו תמונות תלת מימדיות,
בשעה שהם רואים
עצמם רק בשני מימדים.
אנו רואים את
הקוביה מבחוץ,
והם-
אינם יכולים לראותה בתלת מימדי,
כי הם,
הנקודות שנמצאות
עליה…
–
*****************************************************
עדכלות
30/5/1999 13:50
עופר
ofer@onyx.co.il
–
קווים פתלתלים, נחמקים
מסתירים בתוכם סודות מענגים.
מבטים חטופים
שחודרים לתוכי כסכין מלובן.
והיופי הזה, הכובש, ההורס
שעוטף את כולי בחמדה
ושפתייך האלה – נפתלות ושותקות
מרטיטות בי מליון מיתרים.
בגופך הרחוק מצאתי מפלט
מכאב ומחסור ודמעות.
בידייך האלה, מלטפות ומענגות
החדרת נחמה לתוכי.
ושערך הגולש, מרפרף ונכסף
כחלום מטורף בתוכי
רק היופי הזה,
הסוער
גורם לי לרצות בך עד כלות.
–
מהמגירה לדיסק 