עבד עבד תרדוף – שניצל, הנה כל הסיפור בשבילך…
30/5/1999 2:8
גילי
hanzoom@hotmail.com
–
עבד,עבד,תרדוף.
ה
עבד ישב במאהל המשפחתי שלו ועישן מהנרגילה. לצידו ישבו
החנזום, צלבסקי, העיוור, הרוזן, פון ואן שיהקט, צוצי, פרי וחבר'ה. הם כולם ישבו
ביחד והעלו זיכרונות מימי צעירותם, מהימים בהם הסתובבו ללא מטרה, מחפשים חיים. אח,
אלו היו ימים.
עתה, משהזדקנו, נהגו להיפגש פעם בפעם ולהעלות זיכרונות.
היה זה תורו של העבד לארח הפעם. ולפי החוקים שקבעו לעצמם הוא גם היה אמור לדבר
ראשון.
העבד פתח את פיו בכוונה לדבר כשלפתע נכנסה ילדה קטנה
לאוהל, סוחבת מגש עם כוסות קפה קטנות וביסקוויטים.
-"בת יפה יש לך." שילח צלבסקי מחמאה לאוויר.
-"מה בת, זאת אישתי פאטימה." ענה לו העבד.
-"אהה" פלטו כל החבורה למשמע התשובה, הם ידעו
שהעבד היה תמיד בעל נטיות פדופיליות סמויות.
העבד לבש כותנת פסים ישנה שהייתה מוכתמת בדם. כתם הדם
סיקרן את החנזום: "תגיד לי, אולי תספר לנו מאיפה השגת את כתם הדם הנפלא
הזה?"
-"יאללה" הסכים העבד, "אבל קודם אני רוצה
לדעת משהו אחד, צלבסקי…"הוא פנה אל הערפד, "מתי הפעם האחרונה שהתרחצת
מאז שנפרדנו?"
הערפד הסתכל על העבד, וחיפש תשובה, מנסה בכל כוחו להיזכר
בפעם האחרונה שטיפת הייצ'-2-או נגעה בו.
-"תאמין לי שאני לא זוכר, למה?"
-"אתה מריח את הנבלה צלבסקי, אתה מריח?"
-"כן…למה?"
-"כי הריח הזה בא ממך טיפש מסריח אחד" העבד הכיר
את הנקודות החלשות של צלבסקי ולכן לא פחד להעליבו כשדיבר על ריחות.
-"עזוב ותן לי לספר מאיפה הכתם הזה…" ויתר
העבד, עבר לישיבת מתופפים והחל לדבר.
"כתנת בני, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף
יוסף;"
(בראשית
לז')
פרק 1
ט
וב ככה, אתם יודעים כמה שאבא שלי אהב אותי כשהייתי קטן,
הוא תמיד פינק אותי ודגדג אותי, כשכל אחי היו יוצאים לעבוד, לי הוא הרשה להישאר
בבית ולהסתכל על אמא מנקה. דרך אגב ציינתי שאני הבן הצעיר ל12 בנים? לא, לא משנה.
אני הייתי הצעיר. יום אחד אבא שלח אותי להביא אוכל לאחים
שלי שעבדו בשדה. אז לקחתי כמה פיתות שאמא אפתה, לבשתי את הכתונת שאבא נתן לי
ויצאתי לדרכי.
כשאחי ראו אותי, הם החליטו להרוג אותי אבל למזלי אחי הגדול
שכנע אותם שלא כדאי להרגני. אז הם הפשיטו אותי וזרקו אותי לבור.
לאחר כמה ימים ששכבתי בתוך שלולית של שתן וריר, שלו אותי
מהבור.
לקחו לי כמה דקות עד שחזרה אלי ראייתי, אבל אז הבחנתי כי
לא אחי משוני מהבור. היו אלו טיפוסים מוזרים שלי לפי דיבורם הבנתי כי מצרים הם. הם
הלבישו אותי וקשרו אותי לגמל שלהם…"
-"ומה זה קשור לכתם של הדם על הכתונת שלך?"
הפריע לו החנזום.
-"רק רגע, תן לי להגיע לזה" ענה לו העבד.
-"אה, אוקי, תמשיך" הפריע לו החנזום שוב.
-"הקיצר ,מה האחים שלי יגידו לאבא כשלא חזרתי? הם
לקחו גדי, שחטו אותו וטבלו את הכתונת שלקחו לי בדמו. הם נתנו את הכתונת לאבא ואמרו
לו שחיה רעה אכלתיני. אבא האמין להם והתאבל עלי ארוכות, ולבסוף שכח ממני.
וככה קיבלתי את כתם הדם על הכתונת, מרוצה?" סיים העבד
לדבר.
-"אהזה הכל, חשבתי שהכתם הוא מאיזה קרב או משהו, לא
מתרגיל של האחים שלך." הביע צלבסקי אכזבה.
-"עזוב אותך מזה, ספר לי עוד על האנשים המצריים, מה
הם עשו לך חוץ מלקשור אותך לגמלים?" התעניין החנזום.
-"אה זה? חכה רגע, אני צריך להטיל את מימי." ענה
לו העבד.
-"איך לא." אמרו כולם ביחד, הם ידעו שהשלפוחית
שלו לא הייתה במצב מעולה. הם חיכו וחיכו לעבד.
לאחר כמחצית השעה חזר העבד, מרוקן ומחייך.
הוא התיישב בישיבת מתופפים ואמר: "מה רציתם
לדעת?"
-"אה…כן, רצינו לדעת מה המצריים המזדיינים בתחת ההם
עשו לך" הזכיר לו פון ואן.
-"כן זה" נזכר העבד, הוא הפליץ והתחיל לדבר.
"וימכרו את יוסף לישמעאלים…"
(בראשית
לח')
פרק 2
ה
מצריים שקשרו אותי בכלל לא היו מצריים, הם היו בעצם
ישמעלים, עוד גזע שכבר נעלם מן העולם.הם הובילו אותי הרבה הרבה זמן במדבר עד
שהגענו לעיר ממש ממש יפה, נהר גדול זרם במרכזה, יוצר מעין דלתא, אבל זה לא קשור
עכשיו. הם לקחו אותי לשוק ענק שמכרו בו אנשים. שם ראתה אותי המלכה. בתחילה לא
ידעתי שהיא מלכה אבל במהרה הבנתי שאנשים לא נוהגים לכרוע ברך לפני כל אישה שהם
רואים…"
-"אה לא?" הפריע צוצי למהלך הסיפור.
-"לא אנשים עם חוט שדרה בכל אופן" יבש אותו העבד
והמשיך לדבר.
"טוב, היא לקחה אותי לארמון שלה, וקשרה אותי לרגל של
המיטה.
נרדמתי שם לכמה שעות טובות וכשהתעוררתי ראיתי את המלכה
גוחנת מעלי. היא הורתה לשומרים שלה להעלות אותי למיטה הגדולה וגירשה אותם.
ואז…" העבד מחה את מצחו והמשיך לדבר:
-"היא השתמשה בי, לא האמנתי, הרגשתי כל כך מנוצל שזה
לא יאמן.
לאחר מה שהיא עשתה לי, היא התפשטה, שכבה אחר שכבה ועזבה את
חדר המיטות לכיוון חדר מקלחות החלב."
-"ומה אז?" שאל הערפד המנוקטן.
-"ואז, ראיתי שיש לי הזדמנות, זינקתי אל כיוון החלון
במטרה לקפוץ ממנו, ואז שמתי לב שהייתי בקומה עשירית בערך…"
-"נו, וקפצת?" שאל החנזום בעיניים מלאות דאגה.
-"אני יושב פה, לא? טוב עזוב את זה, כשהייתי בערך 5 סנטימטרים מהחלון
זינקתי, נתלתי על החלק העליון של המשקוף, ובעזרת האינרציה, הצלחתי להתגלגל עד למדף
אבן שהיה מעל החלון."
-"בואנה', אתה ממש הרקולס אה?" שאלו כולם ביחד.
העבד הסמיק, לקח עוד שאיפה מהנרגילה והמשיך לדבר.
-"אז הגעתי למדף שהיה שם, פתאום נזכרתי שאני לא לבוש
בכלל, אז טיפסתי לגג ומצאתי מה שחיפשתי, היה שם חבל כביסה, לקחתי סדין גדול והפכתי
אותו למעין אזור חלציים. לקחתי את שני המוטות שהחזיקו את החבל, קשרתי אותם ובתוספת
של סדין אחר יצרתי מעין דאון קטן. לקחתי קצת תנופה וקפצתי מהגג. נפלתי כמו שק של
תפוחי אדמה. מעולם לא ראיתי דאון ובטח שלא ניסיתי לבנות אחד כזה. למזלי נפלתי לתוך
באסטה של בגדי שמנות והן בלמו את הנפילה. משם רצתי כל עוד כוחי בי."
-"ולאן הלכת משם יא בן זונה קטן?" שאל פון ואן
בחצי פה.
-"או הו הו…משם הלכתי ל…"העבד הופרע כאשר
פאטימה נכנסה בריצה למאהל…
"והנה מן היאור עולות שבע פרות בריאות בשר;"
(בראשית מא')
פרק 3
פ
אטימה נכנסה בריצה למאהל, זועקת לעזרה, ממלמלת לכל עבר
שטויות חסרות ערך (משהו כמו החנזום ביום רגיל).
העבד תפס אותה בכתפיה וניער אותה קלות. פאטימה נרגעה והחלה
לדבר:" אל תשאל, הסתכלתי מהחלון ופתאום פרה ענקית, שמנה ומגעילה יצאה מהברז
שבחצר."
כל החבורה הסתכלה על הרוזן לוצטיאנו והוא החזיר מבט בפחד.
-"אני לא רוצה לצאת לשם. כל פעם שאני יוצא עם החברים
שלי היא רודפת אחרי. אני ממש לא רוצה לצאת לשם."
הרוזן קם בלית ברירה, הסתכל מהחלון ואמר: "אני רק
הולך ללוות את הפרה בחזרה למכלאה."
החבורה הסתכלה אחד על השני והנהנה בלגלוג.
-"אה הא." הם אמרו.
הרוזן יצא והם לא ציפו לשובו.
-"אז איפה הייתי?" שאל העבד ונזכר לבד, "אה
כן, בדיוק סיפרתי לכם על איך שברחתי ממלכת השעבוד. אז שתדעו לכם שלאחר מכן רצתי
כמו משוגע בערך יומיים ואז פגשתי את החנזום ואת צלבסקי, גם פקפק היה שם אבל הוא
הלך מוקדם יותר."
-"נו, תספר להם עלי." לחץ עליו החנזום.
-"אז החנזום וצלבסקי עלו למגדל פעמונים במקדש הנזירים
השתקנים שמעדיפים להתנתק מחבריהם ולחיות באמונתם הם. הם הפילו את הפעמון ולכדו את
המלכה בתוכו. לאחר מכן הם ייבשו אותה למוות."
העבד פנה לחנזום ושאל: "זוכר את זה?"
-"אה בטח, את מה?" לא הבין החנזום המסכן את
כוונתו של העבד.
-"לא משנה." החליט העבד להמשיך לדבר גם ללא עזרה
מהחנזום המבולבל. "ככה, אני הייתי קשור והפנים שלי היו מכוסות ככה שבקושי
יכולתי לנשום. אבל יכולתי לשמוע הכל ומילים נחרטו בלבי. שמעתי אותם מקללים אותה,
מזכירים לה שהיא בהמה, מנפצים את הבועה הקטנה והחולנית שיצרה לעצמה. בסוף היא לא
יכלה לשאת יותר בעלבונות הצורמים שהם שילחו בה אז היא עשתה את הדבר שחשבה שיהיה
נכון לעשות, היא הרגה את עצמה."
העבד ניגב את הזיעה שנצטברה על מצחו, הפליץ והמשיך לדבר:
"לאחר מכן הם שיחררו אותי וסיפרו לי על העולם שבחוץ.
אחר כך נפרדתי מעליהם והלכנו איש איש לדרכו הוא. עד שנפגשנו שוב בדלישטור."
חיוך קל עלה על פניה של קבוצת ההרפתקנים המזדקנים כששמו של
הדלישטור הועלה. הם התגרדו והפליצו.
"…ויבוא השטן בתוכם;"
(איוב א')
פרק 4
א
ולי תספר להם על הפעם שעובדי השטן תפשו אותך והכריחו אותך
לעזור להם לשמור על המקצב בפולחנים?" שאל צוצי. "ממתי אתה התחלת לשאול
שאלות?" שאל פון ואן.צוצי פתח את פיו במטרה לענות אך לפני שהספיק כבר ענתה
הקבוצה בשבילו: "לא יודע." העבד לקח עוד שאיפה מהנרגילה והתחיל לדבר:
"אה כן, אני הלכתי לי להנאתי בשביל הגולגלות, ושכחתי מהאגדות המספרות על
עובדי השטן שמסתובבים באזור וחוטפים אנשים. לא לקח לי זמן רב עד שפגשתי בהם, ליתר
דיוק, הם פגשו אותי. בערך באמצע הדרך מצאתי את עצמי תלוי עם הראש למטה. הסתכלתי
סביבי וראיתי די הרבה לבושי שחורים מתגודדים לפני. הם הורידו אותי מהמלכודת וכפתו
את ידיי. הם לקחו אותי למערה חשוכה, על הקירות היו כתמי דם והיה נדמה לי שראיתי גם
שריטות שהשאירו הקורבנות הקודמים שלהם, כשניסו להמלט. במרכז המערה עמד טיפוס קטן
למדי וצעק לעבר הקהל לבוש השחורים, המנופנף בשערו והמולק ראשי תרנגולות במו ידיו.
הם נתנו לי קערה מלאה בנוזל שחור כמו דם, רק כששתיתי אותו הבנתי שהוא באמת היה דם.
כל חושי התערפלו, התחלתי לראות את הצבעים. הם הובילו אותי אל זוג תופים קטנים
והושיבו אותי לידם. הם רצו שאעשה איתם משהו אבל לא הצלחתי להבין מה עד שאחד מהם
הכה על התופים. ההלמות נשמעו ברורות כקריסטל מעבר לחומת הצלילים שנוצרה לי בראש.
הושטתי את ידיי ולפתע מקצבים נהדרים הופקו מהתופים. טקה טה טע ו- טקשטקש דהדה וכל
מיני צלילים אחרים ומגניבים. תופפתי שעות על גבי שעות, עד שלבסוף התמוטטתי
מהרגליים. כשהתעוררתי גיליתי שאין אף אחד באזור,
אור השמש נכנס למערה ויצר אלומה שהאירה על פיסת נייר שהונחה על הבמה.
ניגשתי להרים את הקלף וקראתי את תוכנו.נאמר שם שהם צריכים להגיע לכנס ענקי שיתקיים
בחצות של אותו השבוע, ההוראה היתה לעזוב את הכל ולהגיע לשם מיד.אמרתי לעצמי, תשמע,
אתה צריך לברוח מכאן מהר ככל האפשר. ואתם יודעים מה?"
-"מה?" שאלה כל הקבוצה.
-"זה בדיוק מה שעשיתי. זאת היתה הפעם השלישית בחיי
שרצתי כמו משוגע; הראשונה היתה מבאסטת השמנות, השנייה היתה כשהיתה מכירת סוף עונה
לכאפיות במשביר, וזאת היתה השלישית."
-"תגיד לי, אמרתי לך פעם שאתה טמבל?" שאל פון
ואן בהתזה.
-"אמרתי לך פעם שלא אכפת לי?" החזיר לו העבד.
החנזום הבין שתתפתח כאן מריבה ומיהר להשקיט את העניינים.
-"בקלווה, מישהו?" הוא שאל.
"…וסעדו לבכם, כי לכן עברתם על עבדכם;"
(בראשית יח')
פרק 5
ת
גידו, זוכרים את הזמנים שהיינו יושבים בכנסיית
הקפאין?"
שאל חבר'ה את החברה.
"בטח שאנחנו זוכרים." ענו צלבסקי והעבד ביחד.
לצלבסקי היו זכרונות מיוחדים מהמקום, פעם הוא נלחם שם
בהמון זועם שבא במטרה לערוף את ראשו. רק במזל הוא יצא מזה.
העבד ראה שצלבסקי עומד לפתוח באחד הסיפורים הנורא לא
מענינים שלו, אז הוא תחב את מרפקו לבין צלעותיו של הערפד ומיהר להתחיל בסיפור
משלו.
-"פעם אחת, אני והחנזום באנו לשם, ישבנו ליד השולחן
וחיכינו למגשית. אחרי בערך חצי שעה היא הגיעה, זרקה עלינו לוחות קרטון, חייכה חצי
חיוך ונעלמה. כשאני והחנזום אותתנו לה בעזרת הלפידים שהיו לי בכיס היא הועילה
בטובה להגיע, אני הזמנתי את מנת היום בלי עגבניות, מלפפונים, פלפלים, קטשופ,
חומוס, ביצים, גבינה צהובה, גבינה לבנה, גבינה מלוחה, גבינה צהובה מלוחה וכל דבר
אחר שמזכיר משהו אכיל. החנזום הזמין תה.
חיכינו וחיכינו עד שהמגשית הגיעה עם ההזמנה שלנו, בינתיים
הגיעו למקום צלבסקי ופאטימה, אני עוד לא הכרתי אותה אבל כשראיתי אותה, את השער
שלה, את שפם החלב שהיה לה, ידעתי בליבי, היא תהיה שלי. בדיוק כשאזרתי אומץ להתחיל
לדבר איתה זרקה המגשית קערת עץ עם משהו שנראה כמו קציצה.
-"מה זה אמור להיות?" שאלתי את המגשית, ואתם
יודעים איך השום דבר הזאת ענתה לי?"
-"איך היא ענתה לך?" שאלו כולם.
-"אני אגיד לכם מה היא אמרה לי. היא אמרה לי: זה
הטבעול שלך.
בלי עגבניות, מלפפונים, פלפלים, קטשופ, חומוס, ביצים,
גבינה צהובה, גבינה לבנה, גבינה מלוחה, גבינה צהובה מלוחה וכל דבר אחר שמזכיר משהו
אכיל. זה מה שהזמנת לא?
אכלתי בלית ברירה, מתבונן בפאטימה בערגה.
לאחר כחמש דקות של לטישת עיניים היא שאלה אותי אם אני רוצה
פוסטר. כמובן ששאלתי אם זה פוסטר של פמלה, צפיותי התאידו להם יחד עם אגלי הזיעה
שבצבצו על מצחי בשעה שפאטימה נתנה לי את המבט הזועף שלה. לבסוף היא חייכה, קמה והלכה.
-"רק רגע, אז איך התחתנת איתה." שאל צוצי
בתמיהה.
-"אה, הרבי אמר שאנחנו מקודשים, שברתי כוס ושחטנו כבש
ומאז הטבעת הזאת לא יורדת." אמר העבד וחייך אל פאטימה.
היא הסתכלה לעברו ולחדה משהו שאיש לא שמע… חפפפש חפפפש.
"…הנאהבים והנעימים בחיים ובמותם לא נפרדו;"
(שמואל ב א')
פרק 6
ט
וב חברה, נראה לי שאנחנו סוגרים להיום אז תתחילו
לארוז." רמז העבד בעדינות. העיוור ניסה להזכר עם מי הוא אמור לריב כדי לשבת
בפרונט של הכרכרה. הוא נזכר כשפון ואן, ההכנסה של כל הטסטרים, תיקל אותו ורץ לעבר
הכרכרה בצעקות:
"אני מקדימה, אני מקדימה."
העיוור משך בכתפיו וסינן קללה עתיקה בשקט.
צלבסקי, הערפד המטונף, תקע את אצבעו במרכז חזהו של העבד
ושאל: "מה, אתה רוצה שנלך?"
העבד חשב איך יוכל להפטר מהם בעדינות, בלי להעליב, לבסוף
אמר:
-"המממ, כן, אני מאד רוצה שתלכו."
-"אז שנלך?" ניסה הערפד להדחף עוד טיפה. החנזום
תפש את צלבסקי בשער והחל לגרור אותו.
-"בוא כבר, אתה צריך ללכת עכשיו, עוד לא הבנת את
זה."
-"או קי, בסדר, אני אלך רק עם תעזוב לי את
השער."
הערפד נפרד משלום מעל העבד, נישק לשלום את פאטימה ויצא
מהמאהל, כמוהו עשו גם צוצי, העיוור, חבר'ה ופרי (שניגב עליו את האף).החנזום והעבד נשארו לבדם במאהל. הם
התחבקו, והחלו לדבר:
-"אתה יודע שאני אתגעגע אליך נכון?" שאל החנזום
-"כן, גם אני אליך. אבל תשמע, אתה תמיד יכול לשלוח לי
איזה יונת דואר או משהו, אני מבטיח לך שאני אשלח לך תשובה במהירות האפשרית."
שתיקה…
-"אז….?" שאל העבד
-"נו…?" שאל החנזום בחזרה.
-לא יודע, מה אתה אומר?" הכניס לו החנזום.
-"אני חושב ש… אני לא יודע." ענה העבד בחוסר
ודאות.
-"אתה יודע מה? צריך איזה שהוא משפט לרגעים כאלה..
שאין מה להגיד יותר. זה קורה לי המון בזמן האחרון."
-"גם לך? גם לי זה קרה, צריך איזה שהוא משפט טוב
שכזה, משהו שיתפוס. אולי שם של מישהו." ניסה העבד לדלות רעיון ממוחו.
החנזום והעבד התישבו וגרדו את מוחם. אך אף אחד לא היה זה.
-"אולי יוסי השיכור." שאל החנזום.
-"שיכור זה די שלילי אולי משהו אחר, משהו נחמד, שיהיה
טעים ואפשר לשחק איתו. הנה, הנה, מצאתי, יוסי הקטן."
-וואלה." הסכים החנזום
-"אז יוסי הקטן?" שאל העבד.
-"יוסי הקטן…" אמר החנזום והתרחק.
טרילוגיה? הוא אסופה של שלושה סיפורים המנסים להעביר את
נקודת מבטו של הסופר, אוגד, על החיים. כל הדמויות בסיפור הן אמיתיות ויש להן קשר
חזק מאד למציאות, הסופר מעונין להודות ולהקדיש את טרילוגיה? לכל אנשי ה"מבוך
השקמי" ואנשי "אזור אי התעשייה".
בטרילוגיה? תוכלו למצוא אהבה, הרפתקאות וקרבות ,פנטזיה
וקסמים.
אך הסיבה העיקרית לשמה נכתב טרילוגיה? היא החברות.
אז כולם למען אחד,
ואחמד
למען כולם…
שלכם הקוראים
OGD NAV RAHASH
–
מרתק!
30/5/1999 2:38
schnitzel
–
העלה לי חיוך אידיוטי על הפרצוף…
תודה לך, גילי!
–
שני דברים
30/5/1999 9:8
דינורה
dinura@hotmail.com
–
א) איזה יופי של דמיון פרוע
ב) אהבתי נורא את הביטוי מנופנף בשערו
–
לאחר קריאעה ארוכה…
31/5/1999 1:5
נער
–
מצחיק ונותן טעם של עוד
אבל לא עוד אחד כזה ארוך
אלא פרקים פרקים
–
***********************************
לקרר את החדר – פרק ראשון: ונטילטור
30/5/1999 2:16
schnitzel
–
לפני שבוע בדיוק הונטילטור שלי אמר לי שהוא עוזב אותי. הוא
הולך להיות
מלאך. "אני צריך למצות את עצמי ואת הכנפיים היפות אך
מבוזבזות שלי", אמר.
"טוף, אז אם כבר אתה הולך, תוכל בבקשה להוציא לי דואר
בדרך?", השבתי
לו כבדרך אגב. "חם עכשיו כשאתה לא תהיה איתי,",
אמרתי לו, "ואם אתה
לא תהיה פה כשאחזור אצטרך לקבור את עצמי מתחת לערימה של
קרח
כדי לקרר את עצמי", המשכתי. ניסיונותי להעלות רגשות
אשם אצל ניסים
הונטילטור עלו בתוהו, ולא העלו אף לא הבעה אווילית על פניו
של ניסים.
"ואתה לא רוצה שיקרה מה שקרה בפעם האחרונה שהיית
בשביתה", המשכתי
נואשות כשקלטתי שזהו, נגמרו לי הקלפים. הונטילטור הבוגדני
לא עשה ואפילו
פאוזה בשביל הדרמה, פשוט קם והלך, משאיר אותי עם 40 מעלות
ו150 אחוזי לחות.
ידעתי שזה מה שיקרה ברגע שהוא התחבר עם המצנן המושבת ההוא,
פרויקה.
הקומוניסט הזקן עוד עשה בעיות לפני קום המדינה, וכשניסים
הכיר אותו היה
משרת "נאמנה" בבית-אבות של פלמ"חיסטים לפני
שהחליט "להתקלקל"
בפעם האחרונה, אך לא הראשונה, וזאת כדי להוות דוגמא אישית
לניסים
שלי. מזל שהצלחתי להציל את ניסים מציפורניו האנרכיסטיות של
המצנן.
אמרתי לו שפרויקה הלך לעולמו. "היה לו סרטן של
מצננים, בצינור ההובלה
הראשי.", אמרתי. "זה סופני, אין לזה מרפא".
והתנצלתי בשם אלוהים.
אני בטוח שהכל יכול יסלח לי על השקר הקטן. אחרי הכל, היה
לי די קשה
את המצנן הזקן כל הדרך למזבלה.
–
אל תתיחסו ל"פאוזה" הזו באמצע…היא הודבקה
בטעות
30/5/1999 2:41
schnitzel
–
אתכם הסליחה
–
הנה, תקראו את זה!
30/5/1999 2:47
schnitzel
–
לקרר את החדר – פרק ראשון: ונטילטור
לפני שבוע בדיוק הונטילטור שלי אמר לי שהוא עוזב אותי. הוא
הולך להיות
מלאך. "אני צריך למצות את עצמי ואת הכנפיים היפות אך
מבוזבזות שלי", אמר.
"טוף, אז אם כבר אתה הולך, תוכל בבקשה להוציא לי דואר
בדרך?", השבתי
לו כבדרך אגב. "חם עכשיו כשאתה לא תהיה איתי,",
אמרתי לו, "ואם אתה
לא תהיה פה כשאחזור אצטרך לקבור את עצמי מתחת לערימה של
קרח
כדי לקרר את עצמי", המשכתי. ניסיונותי להעלות רגשות
אשם אצל ניסים
הונטילטור עלו בתוהו, ולא העלו אף לא הבעה אווילית על פניו
של ניסים.
"ואתה לא רוצה שיקרה מה שקרה בפעם האחרונה שהיית
בשביתה", המשכתי
נואשות כשקלטתי שזהו, נגמרו לי הקלפים. הונטילטור הבוגדני
לא עשה ואפילו
פאוזה בשביל הדרמה, פשוט קם והלך, משאיר אותי עם 40 מעלות
ו150 אחוזי
לחות. ידעתי שזה מה שיקרה ברגע שהוא התחבר עם המצנן המושבת
ההוא,
פרויקה. הקומוניסט הזקן עוד עשה בעיות לפני קום המדינה,
וכשניסים הכיר
אותו היה משרת "נאמנה" בבית-אבות של
פלמ"חיסטים לפני שהחליט "להתקלקל"
בפעם האחרונה, אך לא הראשונה, וזאת כדי להוות דוגמא אישית
לניסים
שלי. מזל שהצלחתי להציל את ניסים מציפורניו האנרכיסטיות של
המצנן.
אמרתי לו שפרויקה הלך לעולמו. "היה לו סרטן של
מצננים, בצינור ההובלה
הראשי.", אמרתי. "זה סופני, אין לזה מרפא".
והתנצלתי בשם אלוהים.
אני בטוח שהכל יכול יסלח לי על השקר הקטן. אחרי הכל, היה
לי די קשה
לסחוב את המצנן הזקן כל הדרך למזבלה.
–
עכשיו שזה כתוב נכון…
30/5/1999 3:58
נער
–
גדול. ממש מצחיק. אם לא הייתה לי מסכת מלפפונים על הפנים,
הייתי נקרע מצחוק.
אבל יש מי שיש לו תלונה.
כמו שצועק לי מאחורה של המחשב, ה"וונטה" הקטן –
"רוצח" !!!!!!!!!!!
–
לא רצחתי ולא נעליים…
30/5/1999 4:20
schnitzel
–
פשוט השבתתי מצנן ישן ומוזנח 🙂
מצננים הם מכשירים די מזוויעים
ואנטי טכנולוגיים בכל מקרה, אז
למי אכפת …
ביי
–
שיר שכדאי לקרוא
30/5/1999 2:21
הנבחרים.(אבי הרומנטי)
–
רק תיפלי עלי כבר
איך שתרצי,רק תיפלי.
רק תיפלי עלי כבר
מגובה של הר
רק תיפלי.
זה יכאב,זה יפצע,
זה יפגע ויקרע,
ירטש וישבור
יהרוס את הכול כשתיפלי, רק תיפלי.
–
***************************************
ושוב, הזיות…
30/5/1999 2:52
schnitzel
–
לקרר
את החדר – פרק שני: מזגן
אז זהו, ניסים הלך. הייתי צריך לקנות מזגן חדיש מפאת החום
הכבד
והשרבי שנפל עלינו בתקופה האחרונה. ניסים גם לא הוציא את
הדואר,
והייתי צריך לשלם לבן של השכנה הקמצנית מלמטה שילך ויביאו
כי
"אמא שלי אומרת שאסור לעשות שום דבר בחינם אם לא
מרוויחים כך
משהו". בן ז…
והמזגן הזה ממש מצויין, עושה את העבודה שלו, אפילו הרבה
יותר טוב
מניסים, רק שהוא מפונק מדי, צורך הרבה חשמל. יותר מדי
חשמל.
ואם תשאלו אותי, אז נראה לי שלמזגנים יש גנים מיוחדים-רק-להם
של
מצבי רוח קשים, ובדרך כלל מצבי הרוח הללו מתבטאים בהפרעות
שונות
ומגוונות לחיי. עכשיו למשל המצב נראה רגוע למדי על פני
השטח, אבל
כל רגע יכול המזגן, שהקניתי לו את השם חיים ללא סיבה
הנראית לעין
בלתי מזוינת, בלי שום קושי ממשי, ליצור פה בביתי הפסקת חשמל
שרירותית או קצר לכל הפחות. אבל כשהוא ממש ממש עצבני הוא
עובר
להייפר ומקפיא את הבית כולו לעשר מעלות מתחת לאפס, והוא לא
מוכן
להרגע עד שהוא לא מקבל את שלו, דבר שבדרך כלל מסתכם בבקשות
מוזרות
כמו "אני רוצה ברווז מגומי", או למשל גחמתו
האחרונה של חיימק'ה –
"אני רוצה שתוציא לי את הפילטר ותכניס פנימה את
היד". "אוקיי", אמרתי
ודחפתי את ידי ימיני מבעד לפתח האויר הישר לתוך תוכו של
חיים. "יופי",
אמר. "ועכשיו אני רוצה שתזיז את היד ככה וככה",
הוסיף. מיד שלפתי את
ידי לאויר הפתוח. "תגיד לי נדפקת?", תקפתי.
בצדק, הוא רצה שאני אשחק
לו עם המכניקה, הסוטה.
–
יופי
30/5/1999 4:1
נער
–
תראה מה עשית
נפלה לי כל מסכת
הפנים.
–
הכל כדי שתשאר איך שאתה…
30/5/1999 4:6
schnitzel
–
מכוער 🙂 סתם, אוהב אותך, נער!
תודה על תגובות העידוד :)))
–
שניצלון יקרקר (<- ???)
30/5/1999 18:11
LoneStar
–
תשמע, איך להגיד לך שאתה חייב לאלתר להפסיק לקרוא לחיות
האפלות והמכנולוגיות האלה בשמות פלמחניקיים – זה מוריד להם את החשק המיני אתה
מבין? לך על שמות יותר טרנדיים כמו "ספלינטר" או "ג'ו קילר"
או משהו יותר יאפי – "נבט", "בר", "פלג", או שמא
"גורצלליכין" או אפילו ישמור השם אלוקים – "גולן יוחפז" – זה
מיד יביא את חבריך המכאניים לשיאי אושר אורגזמטיבי שיטיבו את חלל חדרך וחייך במשבי
שלג רעננים במיוחד. כה לחי!
–
כוכבי, השמות האלה מוכרים לי מאיפשהו (-;
30/5/1999 19:2
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 