ואחר כך תבקש ממני
30/5/1999 22:5
לימו
subject@walla.co.il
–
ואחר כך תבקש ממני שאפגיש בניכם ואני שוב אהנהן בראשי מצד
לצד ואסרב. ואתה תפנה אליי את הגב ותלך. ואחר כך אני אשב בחדר ואדבר עם דני דרך
גדר המערכת התקשורתית המשותפת שלנו ואספר לו בקול עייף ועצוב, שהלכת זועף. ודני
יגיד לי שאני טועה, שאני צריכה לספר את האמת, גם אם היא הזויה קמעא. שאני חייבת
לתת לך קרדיט, כי דני בסך הכל מאד מחבב אותך, אז הוא מאמין שתבין את היחסים שיש
בנינו. ואז אשפיל מבט כשאדבר עם דני ואומר שלעולם לא תבין את טיב היחסים בנינו.
וכמו תמיד נריב נורא, כי דני תמיד רב איתי כשהוא חושב שהוא צודק. ואחר כך דני יבין
שאין עם מי לדבר ויימוג לו אל העלטה סוער זועף גם כן.
ואחר כך אני אתכרבל בתוך פוך נוצות האווזים שקנית לי בחורף
לפני שנתיים ואבהה בתקרה שקישטנו יחד בכוכבים, לבנות, בדובה הגדולה, בדובה הקטנה
ובשביל החלב פרי עמלינו, מבט אפור כזה שלא אומר כלום ואתחיל לשחזר את הערבים
שטיילנו שלובי ידיים ברחבי הגלקסיה משולהבים על העולם שבנינו בנבכי הדמיון
ובנפתולי המחשבה ואצחק שוב כשתציע לי נישואין כשנגיע לצדק ותשלוף משום מקום טבעת
עשויה כוכבים ותענוד לי על האמה ואחר כך אשחזר את אירועי הערב שהתחיל יפה כל כך
ונהרס בגלל דני שוב.
ואז אמולל את שערותיי שנצבעו לפני שבועיים בג'ינג'י במספרה
"אינית" יקרנית נורא, כמו שאני עושה תמיד כשאני עצובה ושקועה במחשבות
ואפרע את התלתלים שאתה כה אוהב לשחק בהם ואזכר בליטופיך העדינים, החוקרים בבשר החי
בלי להותיר סימני נגיעה.
ואחר כך אתחיל לכעוס על עצמי, שאני משקרת לך בנושא דני
החבר הכי טוב שלי ואגלה לך את הסוד הכמוס שרק דני ואני יודעים ואתה תבין אותי
ותאמץ אותי חזק אל החזה המפואר שלך. ביד ימין תלטף את שערי, וביד שמאל תתפוס את
סנטרי ותגביה את פניי ואתה מאידך תרכין ראשך וניפגש באמצע הדרך לנשיקה שבאה מהלב,
ספוגת רוק וברקע יתנגן השיר שלנו "ברית עולם" ומתי כספי ילטף אותנו עם
הקול שתמיד מחרמן אותי.
ובדיוק לפני שאירדם דני יופיע ויתחיל עם ההרצאה שלו שצריך
לספר לך ואמצא את עצמי מתגוננת ואת דני מתקיף עם מלל חסר פשרות ויצעק עלי עד שקולו
ישמע בקושי רב שאני סתם נמושה ויגייס את השמן המניאק שיבוא לעזרתו, ויכרות איתו
ברית מסוכנת שמאוחר יותר יביא לסיום היחסים ביני לבינו. והשמן המניאק יתחיל לדרוך
לי על הפצעים ויזכיר לי את אבא קם ועוזב לאור יום את הבית עם מזוודה אחת אל אותה
האישה שהיום לא שם לצידו וגם אני לא ואת היום בו אימא קבלה התמוטטות עצבים ונלקחה
באמבולנס על ידי שני אנשים בלבן כפותה אל מיטת ברזל. ואחר כך הוא יזכיר לי את
הגברים שהותרתי בלי להניד עפעף, שבורי לב ואגו בדרכי אל הלא נודע ויזכיר לי שהוא
מרחם עליי שמעולם ,לפני שהכרתי אותך, לא חוויתי אהבה. ואני לא אודה באהבה הזו.
ואחר כך אביא מטאטא ואגרש את השמן המניאק ואצרח על דני
שהוא כבר לא חבר. חברים לא מביאים שמנים מניאקים ומעלים מהאוב זיכרונות שהעדפתי
לשכוח. ואזכיר לו שלקח לי שש שנים לארוז את הזיכרונות בתוך אלפי שקיות ניילון
אטומות ולעלות לבויידעם, בעצתו, נעולות עם סוגר בטחון שם. ואפרוץ בבכי, עם נחירות
עולות ויורדו, כמו שאני תמיד בוכה כשאני בהיסטריה ואצלצל באמצע הלילה אלייך ואבקש
שתבוא ואתה תסרב לי, כי אתה פגוע.
ואז אצלול לשינה מטורפת, מתכופפת כל רגע כדי לא להיפגע
מחלליות ומטאורים שעטים לעברי ואביט על צדק שהיה פעם הכוכב שלנו ואראה אותך ממתין
לי שם בפתח וכשאגיע בצעדים לאים ורועדים, תבקש בחזרה את הטבעת משובצת הכוכבים
שהענקת לי ברגע של אהבה וכשאסרב להחזיר אתה תמשוך מאמתי את הטבעת בכוח. עוד לפני
שאספיק להבין מה קרה אתה כבר תהיה חזרה במיטה שלך, תתעורר שטוף זיעה ולא תזכור כיצד
הסתננה הדמעה שזולגת במורד לחייך אל השינה המסוייטת שלך. ואראה אותך חוזר לישון,
כאילו מאום לא קרה.
דני, אשאל בקול, אתה כאן? ודני יופיע אחרי חמש דקות, כי
הוא חשב אם לבוא בכלל ואז נזכר שפעם, לפני הרבה שנים, שאבא עזב ואימא אושפזה, הוא
הבטיח לי תמיד להיות שם כשארצה ואצטרך, באש ובמים ואם צריך גם בעולם הבא, ואני
הבטחתי לו שאתחשב בדעותיו. והוא מיד שלף מחט ודקר את כרית האמה שלי עד שירד דם
ועשה את אותו האקט לעצמו, וכמו בסרטים הישנים של פעם, אצבע שוטטת דם נגעה באצבע
מדממת אחרת. זה לא כאב. ואני זוכרת שקרן אור קטנה הופיעה בליכוד אצבעותינו, כמו ב- E.T ונתנו
שם לניצוץ הזה – נגיעה קטנה של אושר- והחלטנו כשנגיע להסכמות על הדיונים שנעלה
בעתיד אצבעותינו ילכדו שוב. ואחר כך יופיע השמן המניאק, באותה תנוחה שתמיד הופיע
בה. בהתחלה יופיע ענן שחור ורק אחר כך יופיע השמן המניאק, שכמובן היה מסת שומן אחת
גדולה. ביד אחת הוא יאחז בסגריה בעלת בדל ארוך שעשן במעגלים התמר ממנה והיד השניה
תהא תחובה במכנסי השורטס שלבש, נוגעת-לא-נוגעת באיברו. על פרצופו הזיפי והכעור
יהיה מרוח חיוך של מניאק, חושף שיניים כתומות. ודני יסביר לי לאט כדי שאבין, שאין
ברירה, השמן המניאק הוא חלק אינטגרלי ממני, כשם שהוא כזה.
ואשב על מיטת נצרים שאניצי קש מבצבצים מפינותיה ואקשיב
לשיחתם הערה של שניהם ואז אגש להביא דף ועט, שסבא קנה לי עם סיום התואר בכלכלה
וארשום לי נקודות חשובות שהם העלו בשיחתם.
וכרגיל השמן המניאק יזכיר שאני פוחדת ממחויבות ובעיקר
פוחדת מהחיים שבניתי סביבי ועטפתי אותם בצמר גפן ואחר כך בשכבת בטון ודני כרגיל
יגונן עליי ויבין שזו הדרך היחידה מבחינתי להתגונן ויכניס לשמן המניאק סטירה בגלל
שכינה אותי זונה טיפשה על סף הפרנויה. ואחרי שעתיים וחצי שעות ויכוח צווחני ונוקב בין
שניהם, אומר להם לילה טוב ואשלח אותם לישון ואשאר בגפי.
ואחר כך אירדם ולא אחלום כלום, גם לא על הכוכבים שלנו ולא
על הדובות ואפילו לא על צדק וטבעת הכוכבים שלקחת ממני.
ובבוקר אתעורר ואגש אל דירתך, אפתח את הדלת עם המפתח שנתת
לי, שבוע אחרי שהכרנו ואחרי ארבעה חודשים הצעת שנעבור לגור תחת קורת גג אחת ואזכר
בפרצופך הנעלב כשסירבתי ומאז גם מעולם לא הצעת. ואגש למטבח הקטן שמכיל שולחן מתקפל
ושני כסאות פלסטיק בלי משענת ואחרי שתי שניות של בהייה חסרת הגיון במקרר הישן שלך,
אדליק את הקומקום החשמלי ואוציא חלב עמיד מהמקרר כמעט הריק שלך, שיכיל שתי עגבניות
ומלפפון רקוב אחד במגירה הימנית התחתונה וקופסת שימורים פתוחה של טונה ואשליך הכל
לפח. ואשלוף את הצנצנות של הסוכר והנס של עלית, שסירבת לוותר עליו למרות התחרות
והחידושים ואכין לך קפה שיוגש לך למיטה. ואנער אותך ברכות ותתעורר בלי חיוך שתמיד
מלווה אותך בתהליך היקיצה ותשפשף עיניים לא מאמינות, תתיישב על המיטה ותגיש יד
יציבה אל קופסת הסיגריות שלך ותדליק שתיים
ותגיש לי אחת ואחר כך תינק את העשן עמוק אל תוך הריאות ותפלוט את מה שלא נקלט שם.
ואני אשנה תנוחה, בניסיון נואש להרגיש בה בטוחה ואתחיל
לספר לך עליי. על אבא שעזב ועל אימא שאושפזה ועל סבא שלקח אותי תחת חסותו ומת לפני
חמש שנים.
ואספר לך על הגברים שלא הרשתי לעצמי לאהוב ועל החברה
היחידה שיש לי ועל השמן המניאק. ועל דני.
ואתה תנעץ בי מבט חוקר ותבקש שאפרט על שני האחרונים עוד
קצת ואסביר לך שהשמן המניאק ודני הם שני אנשים שחיים לי בראש ותביט בי עם עיניים
שואלות לפשר החברות. ואתחיל למלמל בקול סדוק מסיגריות רבות מדי שעישנתי בקצב מטורף
שהם צצו משום מקום כשכל הבלגן קרה והם היוו את העולם הפנימי שלי ועודדו אותי, כל
אחד בדרכו, להתמודד עם הפחדים שמלווים אותי מאז גיל ארבע עשרה להתייצב מול העולם
בהתרסה שאצלי הכל בסדר.
ותחשוב על מה שסיפרת לך ואחר כך תתקרב אליי ותביט בי עמוק
באפור שלי ותשלח יד מהססת לדעת בבשרי וגופי יגיב אליך ואז תעטוף אותי בזרועותיך
ותאמץ אותי לחיקך ותלטף את שערי ותמולל את תלתליי ותישק לי נשיקה עדינה על
השפתיים. ובסוף תוציא את טבעת הכוכבים שלנו ותענוד על אמתי ותשאל בפעם המיליון
התינשאי לי ובפעם הראשונה אשיב לך כן.
–
כרגיל לימו מעלה את הרף
30/5/1999 22:20
nos
–
כל הכבוד והרבה תודה על הסיפורים שאת מפרסמת פה
אני ממש מוצא את עצמי מחכה להם
–
מקסים.
31/5/1999 0:21
המסכה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אכן מעלה את הרף. מצטרף לביטוי ברוב קולות
31/5/1999 1:32
LoneStar
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אני?? מעלה?? רף?? אני מוכנה רק לרדת כעקרון 🙂
31/5/1999 1:38
לימו
subject@walla.co.il
–
בכל אופן תודה, למרות שחוששני שזה יהיה כנראה גם סיפורי
האחרון בפורום. שני דברים טובים יצאו לי מהפורום. הראשון, התחברתי עם המטורפת.
שנית, נהניתילקרוא חלק ממה שפורסם כאן ועל החלק השני לא
אפרט מנימוס גרידא.
–
לימו,ככה נוטשת אותנו..?
31/5/1999 1:54
המסכה
danoosh@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
כנסי, כנסי פנימה…
31/5/1999 17:38
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
לימו, חברתי החדשה והנהדרת.
אל תעזבי, את עושה לנו כל כך טוב.
בתקופה האחרונה אני נכנסת רק בשביל שלושה ארבעה
אנשים. ואת אחת מהקבוצה הזו.
בחיאת, אחותי, לימו'לה שלי, תכתבי עוד.
טוב?
טוב?
מקסימום, גם אם תחליטי אחרת, תשלחי לאי מייל (:
–
31/5/1999 22:36
זקן
olditai@hotmail.com
–
לימו, נגעת לליבי…
–
מרגש. תודה.
1/6/1999 23:25
הממ"א
–
(הודעה ללא תוכן)
–
**************************************************************************
גן עדן
30/5/1999 22:18
מונדו-קאני
–
כשאת פורשת סדין לבן
על המיטה שלך
אני חושב על שדה אין סופי של קרח
מקום בו אפשר לישון
בלילה הארקטי
הרחק מהניצוץ הממאיר
של המחשבה.
כשאת פורשת סדין שחור
אני חושב על יקום ללא שמשות או כוכבים
גן עדן ללא נחש או אלוהים,
מקום בו המילה הראשונה
היא עדיין חלום רחוק
שנמוג בהבל הנשימה שלך.
פעם שאלתי אותך כמה את משלמת בשביל החדר הזה
ואת אמרת 250.
אני זוכר שחשבתי
שזה מחיר פעוט כל כך
בשביל גן עדן.
–
נחמד
31/5/1999 17:39
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
בשביל הפידבאק, הנה לך חיוך:
(:
250 דולר זה באמת קצת בשביל גן עדן.
אחלה קונספט.
–
*****************************************************
מתנוון
30/5/1999 22:19
גילי
hanzoom@hotmail.com
–
יכול להיות שזה נגמר?
יכול להיות שזמני עבר?
לא מסוגל לעמוד על רגלי
ובטח שלא לרוץ בשדות שרופים.
כמו פרפר שכנפיו נתלשו
אני מרוח על כיסא המחשב
ומתנוון…
–
לא רוצה לבאס אבל…
31/5/1999 2:47
LoneStar
–
זה כלום לעומת פרפר בלי כנפיים קירח עם כרס.
צלם, תנציח ובעוד כמה שנים תוכל לראות שעדיף עכשיו!
אז צא במחולותיך כעת לפני בוא הכרסתנות והקרחיות.
עדיף קראחנה מקרחת ועדיף פרפר עצוב מפרפר עצוב עם כרס ויפה
שעה קודם! צא ופזז כל עוד אויר תלונות זעפני בריאותיך!
ההסטנגלות (חיים בסוטול עם נוסטלגיות בריאה)
טובה היא לנפש, אך לא לעולם חוסן וכן יש מכונים רבים בהם
תוכל לאמץ את שריריך המתנוננים להם לאיטם וכן לאמץ את עיניך בראותך את בנות עירנו
הכשרות פוצחות בעוד מסעון לכיבוש גבבות הכולסטרול (הטוב) שנצמד בטעות מצערת לעכוזן
התופח.
חדל התנוונותך! לך לעשות כושר וירטואלי מיד!
–
לפעמים זה בריא להיות פסיכופאט
30/5/1999 23:27
דינורה
dinura@hotmail.com
–
בשנה א' ללימודי הפסיכולוגיה גרתי בדירה עם מספר שותפים.
זה היה במעונות הסטודנטים ג'. המעונות שאף אחד לא רוצה לגור בהם. נו מה.
במעונות סטודנטים ג' בכל דירה יש רק חדר שינה אחד ובכל חדר
ארבע מיטות קומותיים לשמונה סטודנטים. ומטבח גם. אה, וחדר אוכל. שירותים משותפים
יש בסוף המסדרון. שלש אסלות לעשרים וארבעה סטודנטים.
אני לא זוכרת את כל השבעה שחיו איתי אז באותה שנה. אני
זוכרת את נילי הבלונדינית היפה, המסודרת שלמדה משפטים שנה ג' והייתה שקטה
וממורמרת. אני זוכרת את אלעד שלמד ארכיאולוגיה והיסטוריה ותמיד לקח לנו מהשמפו
ומהקוטג' והיה הולך יחף עם השיער הארוך והמטונף שלו. חושב שהוא הכי קול שיש. היה
כמובן ארתור המבוגר. הוא למד בי.איי כללי. תמיד יש איזה אחד שלא מצליח אף פעם
לסיים את התואר.("תסתכלו עליו ותראו אותי עוד עשרים שנה" היה מתבדח אלעד
השנון מכל). עשה רושם של איש סתמי, מן זקן כזה שתמיד היה מבעס להריץ קטעים לידו.
ז"א, אם היינו מהסוג שמריצים קטעים, ולא היינו. אנחנו היינו מהסוג שגר
במעונות ג' וזה כבר אומר הכל. המיטה של ארתור הייתה מתחת לשלי. היו איתנו עוד
ארבעה אבל אני לא זוכרת אותם כל כך. אחרי מה שקרה, מי שנשאר מאיתנו התפזר ונוצרה
מעין הסכמה שלא ניפגש זה בחייו של זה עוד לעולם.
בחצות היו נועלים את המעונות ככה שמי שהיה בפנים היה, ומי
שלא- נשאר בחוץ. הרבה מפתחות הסתובבו במעונות אבל לא אצלנו כי לא היינו אנשים עם
יוזמה. אח"כ הסתבר שלארתור היו מפתחות והייתה גם יוזמה אבל זה הסתבר
אח"כ באמת.
כל לילה הייתי הולכת לשירותים ואז מטפסת אל המיטה שלי
לקומה השניה ושוכבת עירה עד לפחות שלש או ארבע לפנות בוקר, אז בד"כ כבר הייתי
ממש חייבת שוב להשתין וכדי לא להתייסר עם זה הייתי נרדמת בכח. באותה תקופה הייתי
שרויה בדכאון עמוק במיוחד. זאת היתה התקופה שלמדנו על סכיזופרניה ואני השתכנעתי
שאני סכיזופרנית -סופית. אח"כ למדנו על מאניה דיפרסיה ואני הבנתי שגם את זה
יש לי (רק בלי המאניה). כשלמדנו על הפרעת אישיות פסיכופאטית הקלתי על עצמי במעט
והחלטתי שמזה יש לי רק את הסימפטומים ואת כל הסיבות שבעולם לההיפך לכזאת ברבות
הימים. אז כל הלילות, מחצות עד שלש-ארבע ככה הייתי עסוקה בנסיונות לצאת
מהסכיזופרניה-דיפרסיה-פסיכופאטיה שלי בעזרת טכניקות של דינמיקה קבוצתית. ואז
כאמור, הייתי חייבת להשתין אז נרדמתי.
ארתור היה נוחר ומידי פעם הייתי מתכופפת לראות אותו ישן.
הנחירות שלו נשמעו לי תמיד די מלאכותיות, כמו כשהיינו קטנים והיינו עושים את עצמנו
רדומים בלילה של המשחק אבא ואמא. (טוב ארוחת ערב, טוב לילה טוב, "חופ-שי,
חופ-שי" טוב בוקר, יאללה לך לעבודה). אז הייתי מתכופפת לראות אותו והראש שלי
היה נתלה הפוך מהמיטה והשיער שלי היה נופל למטה כמו וילון עד שכאב לי הראש והייתי
מניחה אותו חזרה על הכרית. אלעד גם היה סהרור לא קטן והרבה פעמים היה קם במאנצ'יז
בערך באחת או שתיים בלילה. הולך לגנוב איזה תפוח או קופסת שימורים של תירס. כל
השנה ההיא לא נראה לי שראיתי אותו אפילו פעם אחת אוכל משהו שלו. הוא ידע שאני עירה
בלילות ותמיד היה שואל אותי אם אני יורדת לישון איתו או שהוא יעלה אלי, ואז היה
מתפוצץ מצחוק. זה היה שנון מצידו כאילו. אני חושבת שהוא היה הומו. זבל, תמיד עם
הצחוק המעצבן הזה. נילי הייתה מניחה את הראש המושלם שלה על הכרית באחת עשרה בלילה
ומרימה אותו משם במצב מושלם בשבע בבוקר. כל יום כל השנה ההיא. אני קמתי בשבע וחצי
ממוטטת מעייפות ובדרך כלל הייתי נופלת מהסולם של המיטה. כל הרגליים שלי היו מלאות
כתמים סגולים שהלכו יופי עם העיגולים השחורים מתחת לעיניים שמלווים אותי עד היום.
את ארתור היינו מעירים בתורנות כי הוא היה ישן חזק נורא ולא היה זכר לנחירות
ה"חופ-שי" שלו. נילי בתורה הייתה עושה פרצופים של חוצפת-עולם שהיצור הזה
בכלל קיים איתה באותה דירה ואחרי ניעור קל בקצה הציפורן המושלמת של האצבע שלה
הייתה נחפזת לצאת. אלעד היה מתיישב לידו בפוזה של סחבק ואומר "יאללה סבא השמש
זרחה והציפורים צייצו". אני הייתי מנערת לו את הכתף- סטנדרטי- אתם יודעים,
השאיפה לנורמאליות וכל זה. ואת השאר אני לא כל כך זוכרת.
לפעמים היו לנו שיחות כאלו של סטודנטים. היינו אוכלים לחם
יבש חתוך מאתמול עם גבינה לבנה חמש אחוז וזיתים ושותים מיץ אננס ממותק- את זה
האמת, אלעד הביא מהבית פעם באיזה גל נדיבות פתאומי. קראנו לזה אינטגרציה. כל אחד
פירש דברים שהתרחשו בעולם לפי התאוריות של המחלקה שלו.נילי- אם הייתה מואילה לשבת
איתנו מידי פעם, הייתה מנתחת את האירועים הפליליים המשפטיים ואלעד החנפן היה אומר
לה שזה מרתק וחבל שהוא לא חכם כמותה ואוף איך הוא היה רוצה ללמוד משפטים ואיך היא
יפה וכמה השיער שלה ריחני ולמה היא לא מוכנה לארח אותו במיטה שלה רק להלילה. בשלב
הזה נילי הייתה לובשת למעננו פרצוף מעונה ואומת משהו בסגנון של "הייתי
פה". אני הייתי מנתחת אירועים תמוהים שנעשו בלי הסבר ברור לעין. למה הילד
ההוא ירה באמא שלו, וההוא שבישל את החתול במיקרו- מה בדיוק עבר לו בראש וגם המטורף
שרוצח אנשים בעזרת עשר סכינים יפניות ולוקח את הלוחיות רישוי של הרכב שלהם.השאר
למדו כלכלה ואחד מהם היה במחשבים אז הם ניתחו את אירועי העסקים וההיי טק, ארתור
שתק ואלעד היה הליצן השרמנטי. אם נילי לא הייתה בשטח הוא היה אומר לי שלי יש את
המקצוע הכי מרתק ומבקש לשמוע עוד ועוד על הרוצח המטורף עם הסכינים היפניות
והלוחיות רישוי האלו ושואל אם יש לו סיכוי להיות כמותו פעם "כזה קול הבן אדם
הזה" הוא אמר בטון הילדותי שלו " אני מעריץ אותו. למה הוא לוקח את
הלוחיות רישוי האלו?" הוא שאל אותי ואני המצאתי לו על המקום תאוריה מופרכת
ששכחתי מייד.
האמת, רק ערב אחד הייתה האינטגרציה הזאת…זה הדבר הכי
קרוב שהיה לי לחיי חברה בשנה ההיא אז לפעמים אני עושה לעצמי זכרונות כאילו זה היה
ההוואי שלנו אז.
לילה אחד השעה ארבע באה ועברה ואני לא הייתי צריכה להשתין
אז לא הצלחתי להירדם. ייסרתי את עצמי שוב בשחזור כל הסימפטומים של הפסיכופאטיה
מנסה למיין מה יש לי ומה אין לי ומה אני עלולה לפתח וכו'. מהרשימה של ההפרעות
הריגשיות היו לי שלשה חיוביים, בהפרעות הקוגנטיביות היו לי ארבעה, בדיוק הגעתי
לסעיף שאומר "חושב שאחרים מתנכלים לו". חשבתי על זה קצת ונזכרתי בנהג
המונית שבבוקר לקח ממני כסף בתחילת הנסיעה ואח"כ בסיומה דרש תשלום ונכנס
לאמוק כשאמרתי לו שכבר שילמתי ועד שלא שילמתי שוב הוא לא נרגע. כן סיכמתי, אחרים
מתנכלים לי ללא ספק. ואז שמתי לב שאני לא שומעת את הנחירות המלאכותיות של ארתור אז
הורדתי את הראש למטה ואחרי כמה דקות שאימצתי את העיניים ידעתי בוודאות שהמיטה שלו
ריקה.
איך שהוא נרדמתי בסביבות חמש בבוקר. בבוקר היה התור של
מיקו (שאני לא זוכרת) להעיר את ארתור, לקח לו כמה דקות וארתור קם וכולנו יצאנו
לכיוון האוניברסיטה. מייד יצרנו ביננו פערים. לאף אחד לא היה אינטרס להיראות בחברת
מישהו אחר מהמעונות ג'. אנחנו רק גרנו שם.
בגלל שהעברתי את שעת ההרדמות שלי שעה נוספת לקראת הבוקר זה
קרה לי שוב ושוב בלילות הבאים. חמש בבוקר הפכה להיות השעה שבה נרדמתי. הייתי
מסתובבת באותם ימים כמו שבר כלי. משוכנעת ומשכנעת יותר מתמיד שאני חולת נפש.
גיליתי שמידי פעם ארתור בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר קם
בשקט ונעלם. שיתפתי את אלעד בממצא הזה והוא מייד צחקק ואמר שלממזר יש לא רק מפתח
של המעונות אלא גם חברה. אבל תמיד בשבע בבוקר ארתור היה במיטה ישם כמו פגר מת.
לילה אחד החלטתי לחכות ערה ולנסות לברר איך שהוא אם לארתור
יש חברה. החלטתי שאם לארתור היבש והמשעמם יש חברה אז אני במצב חמור ואולי אפילו יש
לי הפרעת אישיות חדשה כלשהי- אולי כזאת שעוד לא ידועה בספרות: "הפרעת
אישיות-משעממת פאתולוגית" סימפטומים: בחורה משעממת, ללא חיי חברה, ללא חיי
מין, ללא חיים נקודה (.) אם המטופל חיובי בשלשה מהסימפטומים הנ"ל הוא לוקה
בהפרעה.
בערך בארבע וחצי הוא קם ובערך בשש וחצי הוא חזר ואז שמעתי
אותו הולך למטבח ופותח ארון ומקרקש קצת עם כלים או משהו. הוא פתח את הברז
ואח"כ בא לחדר, התפשט ונשאר בבוקסרים. קיפל את החולצה ואת המכנסיים והניח
אותם על הכיסא לייד המיטה שלו, הניח את הגרביים בתוך הנעליים ואת הנעליים מתחת
למיטה מסודרות זו לייד זו, נכנס למיטה ונרדם באחת.הפעם בלי שום נחירות.
באחת עשרה לפני הצהרים קמתי מההרצאה של תיאוריות בהתפתחות
והלכתי לדירה במעונות ג'. כבר ידעתי מה אני אמצא בארון המטבח ולכן לא התפלאתי
במיוחד כשמאחורי קופסת קרטון גדולה שהיה כתוב עליה -כלים בשרי דניאלה (עוד אחת
מהאלו שאני לא זוכרת) מצאתי בערך עשרים לוחיות רישוי צהובות מסודרות בשלשה ערימות
עקומות. סגרתי את הארון וחזרתי לאוניברסיטה.
שמתי לב שארתור יוצא לרציחות שלו כל לילה שלישי. הייתי
עוקבת אחרי הפרסומים. המממ היום ארתור רצח אישה בת ארבעים ושלש אמא לארבעה. אוטו
מיצובישי צ'אמפ שנת תשעים וארבע מספר רישוי 93-102-03 . עקבתי אחרי פרסומי המשטרה
וההערכות שלהם.
"הרוצח עם לוחיות הרישוי למשל" אמרה המרצה
לפסיכולוגיה אב-נורמאלית "הוא דוגמא מובהקת לאדם שבבירור סבל מפריבציה חמורה
בילדותו. זה אדם שלא קיבל את האהבה לה ראוי וזקוק כל ילד באשר הוא ובמקומה קיבל
הזנחה פושעת מצד הוריו והרשויות שכן" הוסיפה המרצה, "פעמים רבות מדובר
בילד שהוצא מחיק משפחתו על רקע התעללות כל שהיא".
ירון הסטודנט הכי מחונן במחלקה שיוצא עם המתרגלת הכי יפה
במחלקה שאל בקול עינייני אם יש סיכוי לרפא אדם כזה. המרצה נאנחה ואמרה שהדרך
היחידה היא לשחזר את הילדות שלו במסגרת טיפולית ולהעניק לו המון המון אהבה ברמה
האינפנטילית. "אבל" היא הוסיפה בחיוך, מרוצה מעצמה בעליל "כמובן
בהנחה שהוא לא ירצח את המטפל לפני כן". השורות הראשונות פרצו בצחוק. חשבתי
לעצמי אם יש סיכוי שאני אהיה המשלחת של ארתור לרציחות האלו. אולי שירצח את ירון
קודם ואז את המתרגלת שהוא יוצא איתה ואז השורה הראשונה ואח"כ השניה.
ואח"כ השלישית?
"הפסיכופאט עם לוחיות הרישוי אוהב מתמטיקה
וסדרתיות" אמר חוקר המשטרה הראשי.
אלעד היה זה שהרס את הכל. בשש וחצי ארתור חזר. הוא הניד לי
לשלום לפני שנכנס למיטה. בשבועות האחרונים נעשינו מודעים זה לקיומו של זה בדירת
המעונות. הייתה ביננו הבנה שבשתיקה. לי זה די התאים כי חשבתי לעצמי שידוע
שפסיכופאטים לא רוצחים בני ברית וגם פינטזתי נורא על לרצוח את רונן המחונן.
אבל אז בדיוק כשארתור נכנס למיטה אלעד קם לשירותים. הוא
הלך להשתין וארתור התהפך בחוסר שלווה במיטתו.
הצצתי למטה והחלפנו מבטים לכמה שניות.זה לא היה ארתור
הרגיל. היה לו במט מרוחק ומפלבל מעט. ניסיתי לשדר לו שהכל בסדר אבל תלויה עם הראש
ככה למטה אני משערת שהעיניים שלי היו שטופות דם דווקא. ידעתי שמשהו הולך לקרות.
התבוננתי בישנים במיטות הקומותיים בחדר. דניאלה ומיקו וחן מכלכלה ועמוס ממחשבים-
הם ישנו בשתי המיטות שבקצה החדר.
בטח שאני זוכרת אותם.
נילי הייתה רדומה והראש שלה מונח במרכז הכרית. השיער שלה
סביבה כמו הילת מלאכים וכף היד הימנית מונחת על הכרית, אצבעות רפויות נוגעות לא
נוגעות בלחי. אלעד חזר מהשירותים ולא יכל לפסוח על המטבח. תמיד חייב לקחת משהו
לאכול בלי קשר למצב העירנות שלו. שמעתי אותו פותח ארונות וסוגר ואז שמעתי רעש חזק
כשכל הלוחיות נפלו אל הריצפה. השותפים במיטות שלהם התחילו לזוז, בכל זאת היה כבר
כמעט בוקר ועם כל הרעש…אבל אף אחד לא התעורר. אלעד נכנס לחדר לועס תפוח עם מבט
סקרני ומופתע. ארתור התחיל לנוע במיטה שלו מתחתי כמו נחש שמישהו דורך לו על הזנב.
הייתי דרוכה. אלעד ניגש אל המיטה שלי ואמר לי תוך שהוא לועס את התפוח: "את
יודעת, איזה מוזר…" סימנתי לו נואשות לשתוק אבל הוא אמר "נו, מצאת לך
זמן לעשות לי עיניים, את סתם משחקת ברגשות שלי, אני יודע, כל הבנות אותו זבל
כוסססאחתוק. בקיצור עיזבי שטויות, שמעי איזה מוזר. את יודעת מה יש לנו בארונות
מט.." בבת אחת הפנים של אלעד החווירו והתפוח נפל לו מהיד. יכולתי לשמוע את
הגלגלים הרקובים במח שלו עובדים. לי נתפסו כבר השרירים בפרצוף מרוב נסיונות להשתיק
אותו אבל האיטיות שלו ניצחה את יכולת הפנטומימה שלי. משם הדברים התגלגלו נורא מהר.
אלעד התחיל לרוץ בטירוף בחלל הצר שבין המיטות ולצרוח שהוא מרגיש שהוא הולך למות
(נעשה מדיום לעת מותו). ארתור זינק מהמיטה עם שתי סכינים יפניות בכל יד והתחיל
לטבוח. שבעה אנשים בחדר אחד היו במצב היסטרי. הוא התחיל באלעד ועבר לנילי הוא דקר
אותם בקצב כל כך מסחרר והפנים שלו היו כל כך מעוותות והוא צרחו כל כך חזק והחדר
נמלא בכל כך הרבה דם והארבעה שאני לא כל כך זוכרת ניסו לברוח ומישהו אחד החליק על
הדם שהיה על הריצפה. מה אני אגיד לכם. הרבה בלאגן זה היה. אני אחרי כמה שניות של
חשיבה ידעתי מה אני צריכה לעשות. ניסיתי לרדת בסולם ונפלתי כמו תמיד ועוד על אותו
המקום שזה ממש כואב. אלעד כבר היה מוטל מת-טבוח לחלוטין על הרצפה. נילי הייתה
גוססת, מדממת מכל איבר אפשרי בגופה המושלם נואקת בקול זוועתי. דניאלה שכבה בפינה
חסרת הכרה וחן נעלם בכלל. ארתור דקר את עמוס ממחשבים לפי איזה קצב פנימי מטורף
ועמוס צרח וצרח. מיקו מכלכלה ניסה לעצור אותו אבל הוא היה בעצמו פצוע נורא ואיבד
המון דם. ניגשתי אל ארתור וניצמדתי אליו מאחורה וחיבקתי אותו במותניים בכל הכח
שלי. הרגשתי את כל הגוף שלו מתוח וכבד כמו בלון ממולא בחול רטוב. משכתי אותו אל
המיטה שלו, הולכת אחורנית, הוא עוד המשיך לדקור את עמוס שהפסיק מזמן להגיב. מיקו
הצליח לגרור את עצמו מחוץ לחדר.
בשקט שהשתרר הצלחתי להתיישב ולמשוך את ארתור אלי למצב שהוא
נשען עלי. ישבנו יחד על המיטה שלו מתחת לתקרת המיטה שלי כמו בתוך מאורה. המשכתי
לחבק אותו בכל הכח. כל זה היה נורא קשה ומתיש ואני הזעתי לגמרי והתנשמתי חזק.
העליתי את הרגליים שלו אל המיטה והשענתי את הראש שלו אלי, מצמידה אותו אל החזה.
זרוע אחת מצמידה אותו אלי והשניה כמו מסוככת עליו מהעולם, מלטפת את פניו. מחצתי
אותו אלי והשענתי את הלחי שלי על שלו. הוא נרפה לאט לאט. הסכינים נפלו בקול עמום
אל הריצפה, ושני זרועות רועדות התהדקו סביבי. התנענעתי איתו מצד לצד תוך שהפנים
שלנו צמודות והשיער שלי מכסה על שננו. היינו ספוגים בדם לא שלי ולא שלו- אנחנו
דווקא היינו הכי בריאים. ואח"כ התחלתי לזמזם מנגינה שאמא שלי הייתה שרה לי
כשהייתי קטנה. לפני שהיא נעלמה, לפני שהוצאתי מהבית לחיק הרשויות, לפני המדריך ההוא
עם כל החברים שלו. כשהייתי קטנה, אמא שלי הייתה שרה לי לפני השינה כל לילה שיר כזה:
ROCK A BYE BABY
ON THE TREE TOP
WHEN THE WIND BLOWS THE
CRADLE WILL ROCK
WHEN THE WIND BLOWS THE
CRADLE WILL FALL
AND DOWN WILL COME BABY
CRADLE AND ALL
שרתי לו את השיר הזה שוב ושוב, לוחשת, צמודה לפרצוף שלו.
נושפת את השיר לתוך האוזניים, העיניים הנחיריים שלו. כשהוא התחיל לבכות אני בכיתי
גם. הלחיים שלנו היו צמודות ורטובות מדמעות שהתערבבו אלו באלו. המון שנים לא בכיתי
ככה לא לפני כן ולא אחרי זה. בכי מתייפח, קולני לא מתפשר- בכי מהקרביים. בכיתי על
כל כך הרבה דברים. ושרתי. ולא הפסקתי לשיר לו את השיר שאמא שלי. חן כנראה הלך אז
להזמין את המשטרה אבל פרט לחן החדר היה מלא בגופות של אלעד ונילי והשניים האחרים
המחוסרי הכרה- פצועים. המון דם היה על הכל, הדם זרם על הקירות ואנחנו מחובקים
בעולם משלנו החדר שקט לגמרי פרט לשיר הערס שלנו והבכי שלנו והתנועות האוטיסטיות
קדימה אחורה.
אח"כ המשטרה באה.
לא ראיתי את ארתור מאז. הוא מאושפז במחלקה הסגורה ואני
במחלקה הפתוחה. מותר לי ללכת לאן שאני רוצה ואני לא רוצה ללכת לשום מקום. פעם
עמוס, מיקו, דניאלה וחן היו באים לבקר אותי. היינו הולכים לבקר את ההורים של אלעד.
(ההורים של נילי לא רצו שום קשר איתנו). לפני כמה שנים הארבעה האלו ניסו לשכנע
אותי לעזוב את ביה"ח. הם לא ירדו ממני עד שאמרתי להם שאני הולכת לקרוא
לארתור. זה לא ממש שיעשע אותם ואז גם עשינו את ההסכם הזה שאנחנו יוצאים אחד לשני
מהחיים לתמיד. האמת, אני לא ממש זוכרת אותם בכלל.
וואי, זה היה ממש מזמן.
שנה א' פסיכולוגיה.
מעונות ג'.
–
את בהחלט מלכה.
30/5/1999 23:52
ציידת תנינים (ירוקים גם מבפנים)
–
תזכרי אותי מאוהבי כתיבתך הראשונים כשתיהי מפורסמת.
(-:
ממש טוף , טוף טוף ממש… בהחלט.
ועיניין אחד קטנצ'יק ובהחלט טיפשי ולא מאוד חשוף,
תבדקי זכר-נקבה, טעית בכמה מקומות. (אין
ליכח לבדוק איפה בדיוק…)
ושוב – זה היה מרתק , חכם ו…נכון.
צתיג"מ (ציידת תנינים ירוקים גם מבפנים)
–
" ויצאו
מפיה פנינים,
31/5/1999 0:28
נער
–
אשר ריתקו את תשומת לב כל שומעיה"
מדהים, מרתק, חסר פשרות, מצחיק ועם זאת עצוב, אנושי
וכל דבר אחר שתוסיפי פה מתאים מצידי.
keep on with the good work
מצפה לראות עוד דברים ממך בעתיד !
–
מאיפה זה בא לך הכשרון הזה???
31/5/1999 0:40
המסכה
–
גומעת מילותיך בצימאון ונהנית מכל רגע,
שמפניה משובחת
ביותר…
תודה שאת כאן,
ומשתפת אותנו ביצירות הנפלאות שלך.
אל תפסיקי.
אהבתי.מאוד.
🙂
–
לפעמים זה חולני להיות בריא מדי
31/5/1999 1:56
LoneStar
–
את פשוט הקפצת פה את הניקוד המצטבר לרמה שלא היינו רגילים
אליה. רבים וטובים עתידים לשבת פעורי פה אל מול מילותייך המרתקות.
KEEP ON!
מ ר ת ק!
–
פשוט מצוין®
31/5/1999 10:2
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
דיונורה
31/5/1999 11:36
מולי
–
כבר כמה זמן שאני קורא אותך
את לחלוטין לא רעה אני חייב לציין
אומנם מעט ארוך מדיי לשכמותי אבל לא רע
אגב למדת בבר אילן ??
מזל שלא למדת קרימנולוגיה כי למצוא בעצמך סממנים של אישיות
סיכוזואידית או נארקסיזם סיכזופרני ועשרות
אובססיות זה רע לא פחות אם לא יותר.
בכל מקרה השם יהי בעזרך יקירתי
–
אתה חתיכת אידיוט
31/5/1999 12:50
–
ומתנשא.
–
אני דווקא הערכתי את הביקורת שלו.
31/5/1999 13:20
דינורה
dinura@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
את צודקת
31/5/1999 18:18
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
לא יבינו את מה שכתבת
אי אפשר להבין בלי לחוות את זה.
זה מזכיר לי את מה שקרה לי, כשהכריחו אותי
בתור ילדה, לבקר את סבא שלי
ולא הייתה לי ברירה
הייתי בת 5. והם לא הבינו
למה אני לא מסוגלת לאכול דברים שהוא בישל בעצמו
אלא רק מה שהיה עטוף בניילון מהחנות.
בגלל שהדימיון שלי ראה אותו
בוחש את הסיר עם הזיין שלו.
אחרי זה אמא עברה התמוטטות עצבים
ובכלל לא תיפקדה.
נו אז איך את רוצה שהם יבינו את זה?
–
אהבתי
1/6/1999 13:50
אורחגג
–
תכננתי לא להכנס לפה, אבל הקטע של נירו הצליח לשמח אותי.
בתור בעל הסטוריה ארוכה של חרדות אוכל, מיד הבנתי אותה.
רק אצל סבתא חג'ובה, הביצים הקשות היו חומות, ואני שנים
הייתי משוכנע שזה בגלל שהיא מטילה אותן מהתחת.
ובאשר לספורים של דינורה:
אני שמח שנתתי צ'אנס גם לשלישי, חביב ביותר.
הספור על האמא נראה לי תלוש לגמרי. זה מה שמעניין אותך? מה
זה הדבר הזה? נראה כמו תרגיל מגלומני ולא מוצלח בהרכבת זהות חדשה. לא אהבתי.
ופישר פרייס נראה כמו חקוי (מוצלח אולי) של אתגר קרת. אם
זה נשמע לכם תוקפני מדי, תחליפו את המילה חקוי במילה השפעה.
–
טוב
1/6/1999 15:26
דינורה
dinura@hotmail.com
–
לא הצלחתי לקרוא כמעט שום סיפור של קרת עד הסוף. (אולי
בגלל זה אני הכי פחות אוהבת את הסיפור פישר-פרייס שלי). הסיפור על האמא…זה
הסיפור שהתלוננתי לנירו שאף אחד לא יבין. הוא נכתב על מישהי מאד ספיציפית ולמענה.
אין סיבה שמשהו אחר יבין או יאהב.
ואגב, ברור שאני מעדיפה סוג ביקורת כזה על- פני.
–
די עצוב אם אידיוט נותן לך תחושה שהוא מתנשא מעליך
1/6/1999 0:57
מולי
–
(הודעה ללא תוכן)
–
יש לי חשק לסיגריה של אחרי
31/5/1999 17:53
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
גדול!
ברוכה הבאה,
את כותבת נהדר!
יופי של סיפור.
אני מתמוגגת כאן בהנאה צרופה.
–
31/5/1999 22:30
זקן
olditai@hotmail.com
–
דינו… קראתי את כל הסיפורים שלך ואני חייב להגיד שאת כמו
יין משובח, משתבחת מסיפור לסיפור…
–
מהמגירה לדיסק 