אני מספר לדנינו השמוק את הסיפור שלי ומתאבד
5/6/1999 20:32
דינורה
–
תן לי את הסדין הזה, דנינו . דנינו יא שמוק תזוז.
נו, הנה אני אקח לבד. אני מגלה יוזמה אתה רואה. בשבילי יוזמה זה דבר גדול.
אפילו שאני יודע שאתה לא זז כי אתה רוצה
שאני אעבור לידך ככה קרוב ואתה תדחוף את האצבע לתחת שלי. מה אכפת.
אני עכשיו עומד לתלות את עצמי פה על הקרס הזה שהרוסי
המניאק סידר לי. שלש פעמים בתחת וזה הכל . מכר את עצמו בזול המניאק. כל הכלא הזה
מלא רוסים. מאפיונרים.
אני לא יודע איך עושים קשר שלא יתנתק. מנסה ככה מכל
הכיוונים. אם אני לא אצליח להתאבד, אתה אל
תתפלא. אם אני אצליח- אל תצטער.
אני מהיום שנולדתי לא הצלחתי לעשות כלום כמו שצריך. ואני
בכלל נולדתי עם שלש שיניים על ההתחלה. האחות בטיפת חלב לא סבלה אותי. מה האחות.אמא
שלי לא נגעה בי שנתיים. אחרי שנשכתי לה את הציצי איך שנולדתי.
אבא שלי היה אוהב אותי בהתחלה אבל אז יום אחד הכנסתי לו את
הרולקס לאסלה. מאד הוא לא אוהב אותי. אל תחשוב שאני מרחם על עצמי או משקר או
מגזים. אבא שלי אמר את זה כל הזמן. מהרגע שאני זוכר אותו הוא אמר את זה. "אני
לא סובל את אלדד בגלל שהוא זרק לי את הרולקס לאסלה". לא דיבר איתי עד היום
שהוא מת חוץ מהמשפט הזה בכמה וריאציות. לא סובל אותך, לא סובל את אלדד, שונא אותך,
שונא אותך אלדד.
תראה, אף פעם לא היה חסר לי כלום. אני תמיד דווקא הייתי בר
מזל. נעליים אמריקאיות וג'ינס ליווייס גם כשהיה מיתון. ארוחות עשר כולל כסף
לארטיק. שלחו אותי לג'ודו- היתה לי חגורה לבנה- שלש שנים ואז העיפו אותי כי אמרו
שיש לי פגם גנטי. לא הסבירו, לא שאלתי. בחלילית הייתי גם אבל אף פעם לא נתנו לי
לעשות סולו ברסיטלים ואמא שלי הוציאה אותי משם באקט של מחאה. היה גם חוג לטיסנים.
משם העיפו אותי אחרי שדרכתי למדריך על הדגם שלו שהוא עבד עליו שנה וחצי. דרכתי
עליו בכוונה. זה היה מאד מסקרן לדעת מה יקרה. קרה לי פנס בעין. וסוף לחוגים.
אני כל היום ראיתי טלוויזיה. קנו לי מחשב אבל לא היה לי
חשק וספרים לא אהבתי. חברים אף פעם לא היו לי- וגם לא הייתי חבר בעצמי. לא הייתי
ילד עצוב. הייתה לי ילדות מאושרת. באמת. אחלה ילדות. הייתי יושב ב"פוף"
בחדר שלי עם קרטון צהוב של קורן פלייקס
ככה כל הימים ורואה טלוויזיה. הייתי רואה את כל הערוצים. כל יום הייתי רואה
ערוץ אחר. כן דנינו, כולל ערוץ הקניות. תצחק יא שמוק, תצחק.
אח"כ נגמר היסודי והלכתי לחטיבת ביניים. אני תמיד
הייתי תלמיד טוב. בסדר. לפעמים היו מרביצים לי או מורידים לי את המכנסיים. לא יודע
מה זה היה באמת. לא הפריע לי כל כך. בחטיבת ביניים גיליתי שיש חתולים שאפשר לשחק
איתם. הייתי אוסף חתולים מהרחוב ובחדר שלי הייתי מפרק אותם לגורמים. ככה היה לי
אוסף של איברים. היה לי ארגז עם רגליים ארגז עם זנבות ארגז עם אוזניים. את כל
האיברים הפנימיים שמרתי בצנצנות מעורבבים כי לא ידעתי אף פעם להבדיל בתוך כל
הג'יפה. לא יודע. לא היה אכפת לי. גם לא ממש נהניתי מזה. אבל ככה זה היה. בסוף
כיתה ט' חזרתי הביתה איזה יום אחד. היה קיץ אני זוכר ואמא שלי ישבה בסלון בעצבים
שהרבה זמן לא ראיתי. עברתי לידה בדרך לחדר וראיתי שהיא רועדת בעצבים- ככה הפנים
שלה היו אדומות. קריזיונרית היא הייתה. כל המאפרה הייתה מלאה בדלים והבנתי שהיא
באטרף כבר כמה זמן. כל זה היה כי היא גילתה את "בית המטבחיים" שלי כמו
שהיא אמרה.
לקחה אותי לפסיכולוג. אחרי כמה פגישות שבהם שתקתי והוא
דיבר הפסיכולוג אמר לה שחבל לה על הכסף ושאני אדם אבוד. "אני יודע שזה נורא
לשמוע אבל אני מרגיש תחושה של חוסר אתיקה להמשיך לעבוד עם אלדד". ככה הוא אמר
לה. "אין למצב שלו תקנה".
מה היה כל הפגישות האלה? הוא שאל אותי למה אני חושב ששחטתי
את החתולים ואני אמרתי לו ככה או סתם או
כי זה כיף או למה לא. לא יודע באמת למה. מה .לא היו לי בעיות בכלל. אמא שלי הייתה
ממש בסדר ואבא שלי לא הרביץ לי ולא כיבה עלי סיגריות. סתם. כל החיים סתם.
אני, כל החיים שלי לא עשיתי משהו כמו שצריך עד הסוף.
אח"כ הייתה לי חברה. שלא תחשוב, אתה בעצמך אמרת שאני נראה טוב . כולם אומרים.
גם הייתי לבוש טוב. בטוב טעם, בגדי מעצבים. הייתה לי חברה קראו לה גליה אני קראתי
לה גדליה. אני חושב שזאת הייתה בדיחה היחידה שלי כל החיים.
לא מצחיק אותך? אתה דנינו, שמוק. מה אפשר לצפות.
גדליה הייתה מדברת בלי סוף. היו לה המון מחשבות ורעיונות
וחלומות ולא יודע. לא סתמה לרגע. מזל כי אני.מה היה לי להגיד לה. לא היו לי שום
מחשבות. חלומות בחיים לא היו לי. היא הייתה מדברת על מה שאמרו בחדשות, על מה שאמרו
בכיתה, עלינו. אני הייתי מקשיב לה ככה בחוסר עיניין. אבל כשהייתה סותמת סוף סוף
והייתה מתחילה לחרמן אותי אז היה שווה הכל. היא .המילים היו בשבילה כמו דלק אני
חושב. ככל שהייתה מדברת יותר ככה הייתה חמה. אח"כ היא אמרה לי את המשפט
שעתידות לומר לי עוד איזה כמה נקבות. אחרי כמה חודשים היא אמרה לי שאין לי עולם
פנימי ושזה מתחיל לשעמם אותה והיא הלכה. אני, אין לי עולם פנימי בכלל. אני לא חולם
אני לא חושב אני לא הוגה. מה שאני מספר לך עכשיו.זה ההיסטוריה שלי, סיפור חיי. אני
לא אומר שזה רע או טוב אני רק מוסר לך עד שאני אסדר פה את הסדין. אתה מקשיב. אני
רואה שזה מעניין אותך. שמוק קטן. אני חושב שכולם יבינו את המניע שלי להתאבד. מסכים
איתי אה? אתה שמוק דנינו.
מהצבא שיחררו אותי. הפסיכולוג ההוא מימי חטיבת הביניים לא
התעצל ושלח להם אזהרה חמורה בדבר האזרח אלדד מירון. אין לתת נשק בידי אזרח זה.
משהו כזה.
אז למדתי מחשבים האוניברסיטה. גם כן שלש שנים מיותרות.
אח"כ התחתנתי עם הפטפטנית הגדולה מכולן. עם רינה.
רינה הייתה דומה לאמא שלי. גם היא הייתה יפהפיה כמותה ועסוקה ועצבנית. אני עבדתי
בחברה ענקית והיה לי תא קוביה באיזה משרד ענק. הייתי עובד בינוני מאד. לא יודע איך
זה. הייתי מגיע תמיד בזמן ועושה הכל. אבל בדוחות החודשיים תמיד היה כתוב למטה. ראה
הוזהרת! אתה על סף פיטורים.
אני כל החיים שלי, דבר אחד כמו שצריך לא עשיתי.
איזה קיץ אחד רינה החליטה שאנחנו טסים לאנגליה. זה היה
רעיון ממש דפוק. אני לא היה אכפת לי ועשיתי תמיד מה שההיא רצתה. רינה והחברות שלה
החליטו שאנחנו יוצאים לחופשת ציד. לא פחות ולא יותר. עזוב דנינו, אין סיכוי שאני
אסביר לך מה פירוש. אני הייתי צריך ללכת
עם הבעלים למטווח איזה חודשיים לפני הנסיעה שלש פעמים בשבוע. מהמטווח הייתי תמיד
יוצא עם כאב ראש. בערבים הייתי יוצא להתאמן לבדי עם האקדח. הייתי יורה בעורבים,
יונים, יונקי דבש. מה שהיה. אני הייתי משתדל לפצוע. לא להרוג כי נמשכתי לראות
פירפורי מוות. לא נשמע לך אה? החופשה הייתה סתם. אין מה לספר הרבה. יריתי
בחוגלות ובפסיונים. עופות שמנים. לא, לא אכלנו אותם. זה היה סתם.
אח"כ נולדה שיר. שיר נולדה חירשת. אמרתי לך.כלום לא
כמו שצריך. בגיל שנה כשגילינו שהיא חירשת רינה נכנסה להתקף זעם והתמכרה לאלכוהול.
אני הייתי מטפל בשיר רוב הזמן. בהתחלה דווקא אהבה אותי שיר. הייתה הולכת אחרי לכל
מקום.
אני לא בוכה. אני עומד להתאבד אז למה שאני אבכה? לא דנינו
יא שמוק. אני לא. אני בחיים שלי לא בכיתי. אני לא מהבוכים.
איך היא נראתה? שיר הייתה בובה. כמו בסרטים היא הייתה. לא
יודע איך יצאה לי אחת כזאת. טוב תשמע, היה לה שיער מתולתל שחור ועיניים כחולות
אפורות.
אח"כ, כששיר הייתה בת שמונה הסעתי אותה יום אחד לחברה.
ואז היה איזה כלב על הכביש. שמע, הכלב הזה היה דרוס. כלומר מישהו עבר עליו לפני
כן. הוא היה גוסס ככה. משהו ..לא נעים. ניסה לקום מהכביש אבל כל הגוף שלו היה מרוח
שם. עם הפה הוא ניסה להרים את החלק המרוח ואני עברתי עליו והרגתי אותו. כן.
בכוונה. אז מה רצית?
שיר נכנסה להלם. מאז היא לא דיברה איתי.
בגיל שתים עשרה התחילה לה המחלה. הפסיקה לאכול. לקחנו אותה
לפסיכולוג. נחש איזה פסיכולוג.נכון אותו אחד בדיוק. למה? אני זכרתי שהוא מעולה.
הוא היה מעולה. עובדה שהוא ידע להגיד לאמא שלי את הדבר הנכון היחיד, אני, אין לי
תקנה. אני הערכתי את הכנות הזאת.
הפסיכולוג הזה אמר לי יום אחד שאני חייב לכבד את הפרטיות
של שיר. כששיר מתקלחת הוא אמר אתה לא יכול להיכנס ולהתגלח. היא כבר ילדה גדולה.
אתה חייב לנקוש על הדלת לפני שאתה נכנס לחדר שלה. כן אתה צודק דנינו, חתיכת שמוק
מכוער, היא הייתה חירשת. זה לא עקרוני.
פרטיות. זה הרעיון.
דנינו יא שמוק.
אתה דווקא צריך להבין כי אתה בעצמך אנסת ילדה לא יותר גדולה משיר אז. הילדות האלו
הן יפות. ושיר הייתה שלי. הייתה לי זכות להסתכל. ברור שלא. לא נגעתי בה מיימי
בצורה כזאת, אני לא נמשך לילדות. היא לא
סבלה אותי בכל מקרה. חיבוק היא לא הסכימה לקבל ממני מאז היום ההוא עם הכלב.
אבל אני דווקא רציתי ששיר תתחיל לאכול גם לרינה זה לא עשה
טוב כל הסיפור הזה. והחלטתי להקשיב לפסיכולוג הזה. חבל כי אם לא הייתי מקשיב לו
אולי הייתי יכול לעצור אותה מלבלוע את כל הכדורים האלו. בגיל שש עשרה היא נכנסה
להתקלח ואני כיבדתי את הפרטיות שלה ולא ניכנסתי עד שעברו חמש שעות. מספיק זמן.
רינה נעשתה בלתי נסבלת. היא עברה לישון בסלון אבל זה לא מה
שהרגיז. מה שהיה בלתי נסבל זה שהיא התחילה לבגוד בי. ומילא שתבגוד אבל ביחד עם
האלכוהול והטירוף. זה לא יכל להמשיך ככה.
נו.אתה יודע למה אני פה. אני רצחתי אותה.
חזרתי הבייתה והיא הייתה שיכורה עם הבעל של חברה שלה
פנינה. הוא מייד ברח איך שהוא עם התחתונים בידיים. רינה התגלגלה מצחוק על הרצפה.
היא לא הצליחה להפסיק לצחוק וכל פעם שנרגעה הייתה מייד מתחילה בפרץ צחוק חדש. אני
בעטתי בה שתסתום והיא המשיכה עם הצחוק המטורף הזה. וצרחות כאלה תוך כדי. כל פעם
שבעטתי בה שתשתוק היא צרחה והתחילה בהתקפת צחוק חדשה. הבאתי את האקדח ויריתי בה את
כל המחסנית.
נו ועכשיו אני פה.
אני, כל החיים שלי לא הצלחתי לעשות משהו אחד עד הסוף כמו
שצריך. עכשיו אני הולך לתלות את עצמי דנינו אז תוציא את האצבע שלך מהתחת שלי,
חתיכת שמוק מכוער.
–
טוב מאוד
5/6/1999 20:43
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
סחתיין, דיונרה, יופי של סיפור.
אהבתי..
–
אני לא הייתי מוריד אפילו לא מילה אחת…יפה
5/6/1999 21:15
תמנון
–
(הודעה ללא תוכן)
–
במחשבה שניה…
5/6/1999 21:19
תמנון
–
היו חסרות כמה שורות…כדי שאוכל ליגמור
קצת יותר תיאורי טבע וחיות…
בתודה מראש רטוב…
תמנון.
אגב אני ממש סקרן לדעת מה ההמשך הסיפור…
תגידי כשמתים וקוברים אותך אז לוקחים לקבר גם את העצבעות
שהיו תקועות לך בתחת כל החיים?….
ממש מסוקרן!
–
אני כל החיים, שובל של מטורפים נגרר אחרי. ברוך הבא
5/6/1999 21:22
דינורה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
יש לך ריח של לימון
5/6/1999 21:23
תמנון
–
(הודעה ללא תוכן)
–
זה לא לימון, זה אתרוג מסוכות שנת 83
5/6/1999 21:35
דינורה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אז מה?????
5/6/1999 22:34
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
זה עושה את זה להרבה יותר מעניין.
מנסיון.
–
אוף, תמנון נראה מטורף עלבאמת. אני פורש
5/6/1999 23:36
אורחגג
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אתה המטורף האהוב עלי ביותר הרי…
5/6/1999 23:41
דינורה
–
ומספיק עם איומי הפרישה.
זאב-זאב
–
אני לא סובל תחרויות. אני המטורף האהוב *עלי* ביותר
6/6/1999 0:46
אורחגג
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מה הפלא¿ את משאירה להם שובל של פירורים
6/6/1999 8:28
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
חזק
5/6/1999 21:33
ציידת תנינים.
arielne@inter.net.il
–
ומרתק …גם.
–
הדפסתי ותליתי!
5/6/1999 23:22
–
(הודעה ללא תוכן)
–
כיבסתי וגיהצתי
5/6/1999 23:26
אורחגג
–
(הודעה ללא תוכן)
–
שיהקתי וגיהקתי (הלכו ביער. פית-אום! לא משנה) 🙂
5/6/1999 23:57
–
(הודעה ללא תוכן)
–
השתנתי וחירבנתי (סיפור אמיתי!)
6/6/1999 0:43
אורחגג
–
(הודעה ללא תוכן)
–
כבר חצות היום! איפה פרק ארבע?
6/6/1999 11:53
דינורה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
לא מתייחסים, אז לא המשכתי
6/6/1999 20:42
אורחגג
–
ומכיוון שכן התייחסו…
(אוף, נראה לי שאת הקוראת היחידה. אבל זה פרק טוב)
אה והגעתי לידי החלטה.
אם תעשי פירסינג בפופיק אני לוקח אותך.
–
איך יפה ש…
6/6/1999 21:34
דינורה
–
התאפקת וכתבת פופיק.
לאן הולכים אגב?
–
בואי נמשיך פה לעד, ואז…
6/6/1999 22:8
אורחגג
–
אם אחד ימות, השני ידע מיד
–
נ"ב- נזכרתי בפסוק
6/6/1999 22:33
דינורה
–
"כי לא חפץ במות הרע
כי אם בשובו מדרכו וחיה"
(כן, נראה לי שזה הלך ככה)
–
דינורה, את דוסה?
6/6/1999 22:47
אורחגג
–
איזה יופי
את רוצה להחליף אתי פיאות? יש לי בצבע ירוק עכבר
מרננים עלייך שיש לך שחור חלב
–
אצלנו בקהילה
6/6/1999 23:46
דינורה
–
רינונים עוברים מהר.
לא מחלקת את הפאות שלי
שלי עשויות משיער אדם אורגינל
ואתה מה כבר יש לך למכור?
–
אני לא וגם לא
7/6/1999 0:14
אורחגג
–
מקריח
יש לי שערות כמספר הפעמים שנדרשתי לנושא.
(אבל אחרי ג'ורג', מה הבושה הגדולה?)
טוב, לא דוגמא טובה
–
די מה קרה לך
7/6/1999 1:11
דינורה
–
אתה חייב להיות קרח!
–
מועך הסיפור שלך! מועך!
5/6/1999 23:58
LoneStar
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
טוב-נהניתי…יש עוד?
6/6/1999 11:8
יניב.ב
zivod@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*****************************************************
פולניה עם מחשב בתחת…….ומשהו לדינורה.
5/6/1999 21:13
תמנון
–
פורום נילעג…….
אתם באמת נכנסים לחתח האוכלוסיה….אין מה לעשות ,תמיד
הקידמה מגיעה ראשונה לפולניה…ואם זה לא מצליח…אז פולניה תשיג אותה קודם שהיא
תזיז תתחת בכלל.
ולמה אמא פולניה מופרעת מתכוונת ??
תמיד תהיה איזה פולניה כבדת פרסה שיהיה לה מה לומר ועוד
להיות צודקת בשם הסרוס הפולני וכל זה כשאצבע של אבא או סרסור אצילי, תקועה לה
בתחת.
המחשב הראשון בארץ היה של איזה פולניה שהיא בכלל גם הקימה
את הרשת בארץ בעזרת איזה פולני….תמיד טוב לתפוס מקום עוד לפני שיש מקום
פנוי….ואותה פולניה פעורת תחת לא חלמה בחלומה הפרועה ביותר שיהיה גם לאיזה פראחה
בלונד-סיליקון-מחומצנת-תחת-ודגדגן-שלא- ניראה-בחוצות-ירושלים-איכס צבי גם מחשב
ועוד מחובר לרשת ולא בשביל כל החרמנים עם האצבעות השמנוניות והחברים של אבא…אלא
ממש כאילו שייו דהא כותבת ויש לה מה לומר וזאת כשהיא מתקתקת ברעש עם הציפורניים
לאק אדום רעיל וגם יודעת לתקוע נוד עבה אבל בנימוס כמו פולניה גאה שמבקשה סליחה
מהבוס שיוציא את כל המישרד מהתחת שלה כדי שתוכל במחילה לשחרר איזו בשורה עתיקה כמו
פאקס מהאימא הפולניה שלה שמתה כמו עז עיוורת בשדה….
ועכשיו לפואנטה:
ממה עשוי מלון?….
מלון עשוי מגבינת עיזים!
דינורה…את אישה חשובה?…..
–
המחשב שלי לא תקוע בתחת
5/6/1999 21:19
דינורה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
דינורה אהובה עצובה…לא התכוונתי אליך…איזה צחוק?
5/6/1999 21:22
תמנון
–
תקראי עד הסוף.ואין סוף להשלכות
–
תגיד לי, הצ'טקמה לך הניבדה?
5/6/1999 23:55
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 