אחחחח… היו ימים
6/6/1999 15:29
אורנה ומשה דץ
–
אחחחח… היו ימים שלמנהלת הפורומים היה שם. ולשם היינו
מדמיינים צמות בלונדיניות, ופרצוף, ותחת
וגם קוס. והיינו מביאים ביד במקלחת עם
הסבון שלקחנו מהמלון בטורקיה.
עכשיו קוראים למנהלת הפורומים "פורומים" ובכלל
לא עומד לנו מדינורה וגם הסבון כבר לא כל כך נעים לנו בעור.
–
דינורה?
6/6/1999 15:36
ענת
–
לעזאזל מה כולם רוצים ממך היום?
או בכלל ..
😦
אני מוכנה לצעוד בשבילך עם שלטים
גאה!
–
סודיות מובטחת
6/6/1999 16:34
דינורה
–
אולי באמת אני אעשה הסבה מיקצועית למענכם
חוצפנים קטנים וזמרים גרועים!
–
נהדר!
6/6/1999 21:44
אורחגג
–
הוצאת לי את האותיות מהמקלדת.
אני אמנם חדש פה (יום), אבל בכל זאת לקיתי בהתקפת נוסטלגיה
קשה לתקופת האושר הפרה-דינורית.
–
תפסיק לבלבל את המוח ותשתוק. לעזאזל, הנוער של היום
7/6/1999 0:10
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
***********************************************************
ליכלכת
6/6/1999 15:31
ציידת תנינים
arielne@inter.net.il
–
ליכלכת
הפעם באמת לכלכת.
עכשיו ממש ממש לכלכת
ותמהת בין ברזל השוקע לאספלט דביק
יגעת בין אלפי שיבולים סופניים, באדמה דביקה מחמלה ודם.
גיבבת את כולם
ומה יצא לך מזה?
מה.
שתי ציפורים שנורו מן הענף מחייכות אלייך בתומתן
מתקשות אל בין ענפי העץ ומתאחדות עמן – שנים.
ו"זהו טיבעו של העולם" ו"בזכותן את תחיי מחר, כי הן יגרמו לצמחים
לצמוח"
לפוטו סינתזה לרתוח.
שמעת עליהן כבר
שמעת.
השורות במקור מחולקות מעט אחרת…חלקן יותר ארוכות אבל כאן
אין מקום…מה לעשות..
צתיג"מ
–
6/6/1999 17:13
שם – מיים
nitaipe@camera.org.il
–
מעניין…
איזה מן דימוי זה שיבולים סופניות?!
תעמדי מאחורי המילים שלך!
שם – מיים.
–
תפסיקו לצפות לדברים שאתם כבר מכירים ואני…
6/6/1999 19:13
ציידת תנינים
arielne.inter.net.il
–
עומדת מאחורי מה שאני כותבת!ולא נוהגת לפרש את דברי!
תפתח את המח והדימיון , זה דימוי ברור מאוד!!
(יא עירוני)
😉
–
לא מצפים אבל…
6/6/1999 19:44
שם – מיים
–
א. "אדמה דביקה מחמלה ודם"?! זה משהו שאנחנו לא
מכירים?
ב. היית מופתעת לו ידעת מאיפה אני.
–
אני לא טוענת ש…
6/6/1999 19:48
ציידת תנינים
arielne.inter.net.il
–
אני מושלמת…
אבל.
משתדלת להיות אני (אפרופו המכתב ממך..) לטוף או לרע…
וחוץ משה אני לא חושבת שהמשפט הזה הוא בכזאת
"נדישות" גבוהה….
–
לא, לא גבוהה.
6/6/1999 19:53
שם – מיים
–
אבל משיר אני מצפה שיהיה משהו שאף פעם לא קראתי. שיגרום לי
לראות אחרת את העולם. שירגש אותי, שיקרע לי את הנשמה.
–
פרופורציות
6/6/1999 20:33
אצטרובל
acorn7@hotmail.com
–
שיר? משיר אתה מצפה שיקרע לך את הנשמה? שיגרום לך לראות
אחרת את העולם? כל שיר?!
רבאק, אם כל שיר היה גורם לך לראות אחרת את העולם היית
הופך לסכיזופרן תוך יומיים. לא הפלת תיק קצת כבד על שיר? מסכן, כולה שיר!
ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם *כל* שיר היה קורע לך
את הנשמה או מרגש אותך עד בכי. בטח שיש שירים כאלה, אחד למיליון. ומה עם כל השאר?
אם צובטים אותם הם לא נרטבים? הם לא עשו צבא שלוש שנים?
–
7/6/1999 16:16
שם – מיים
nitaipe@camera.org.il
–
כן, אני רוצה שיקרעו לי את הנשמה, וישנו לי את תפיסת
העולם. אני לא סכיזופרן, אני מקשיב למה שאני קורא, לוקח אחרים באותה רצינות שאני
לוקח את עצמי, ולא סובל פשרות, אצלי או אצלם.
הלאה הבינוניות והפשרות! לפעמים אנחנו יכולים קצת יותר.
–
מצטערת (את יכול לנסוע לסומליה…)
6/6/1999 20:53
ציידת תנינים
arielne.inter.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*******************************************************
6/6/1999 16:55
שם – מיים
nitaipe@camera.org.il
–
לילה בכנסיית הטלפוניה הטרנס אטלנטית
===================================
התקשרתי למרלין ואמרתי לה שקיבלתי עבודה בכיתה, לכתוב
סיפור בנושא "אהבה קשה".
שאלתי אותה מה שלום ג'ף, והיא אמרה לי שהיא לא יודעת, כי
כבר הרבה זמן היא לא דיברה אתו. היא שאלה אותי מה שלום עינת, ועניתי: מצדי שתתפגר.
צחקנו נורא.
אמרתי לה שאני צריך לכתוב על "אהבה קשה" – וכמו
שעזרתי לה עם החיבור לM.A.-. בנושא
"מי אני", ככה היא יכולה לעזור לי עכשיו, כי אני תמיד הייתי טוב בלהסביר
לה מי היא, והיא טובה בלהראות לי שהאהבה קשה.
היא צחקה בטלפון, אבל בקול שלה היה משהו עייף. היא אמרה:
אם אתה רוצה לכתוב על אהבה קשה תספר על הערב ההוא, בסיבוב השני שלנו ביחד, כשהשמש
שקעה מאחורי קיר המכתש הקטן, והירח עלה ממעלה עקרבים. מילאנו בקבוקים של חול
צבעוני, סתמנו אותם בשעווה ודיברנו על הזמן;
מה הוא עשה לי ומה הוא עשה לך. אבל אל תספר על האישה והגבר, שהלכו משם אחרי
השקיעה מחובקים, נכנסו לאוטו ונסעו. תכתוב על שני הילדים שנשארו שם בחושך. כי אין
קשה כמו אהבה של שני ילדים לבד בחושך, שמגששים לגעת אחד בשני.
ותתחיל מהלילה ההוא בלבנון, כשעמדת מול המחבל שיצא עליך מן
השיחים ממרחק חמישה מטרים. תספר להם איך
חתכת אותו לשניים בצרור, ואיך עמד לך הזין באותו הרגע. לא היית גבר, אלא ילד מפוחד, שעמד לבד מול ילד מפוחד אחר. ספר
להם מי היית כשפגשתי אותך, ילד בודד של לילה שעוד לא ידע אישה, עם זין עומד ומאג
מעשן בידיים.
תספר להם עלי, כמה בודדה הרגשתי בלילה ההוא, ילדה רחוקה
מהבית, מוטלת שיכורה על המיטה שלך, האגן שלך בין רגלי מכה ביאוש. ברגעי השיא צעקת
פקודות קרב בשפה שלך, שלא הבנתי. רציתי
לחבק חזק ולהיות האישה שלך, וחשבתי איזה עולם חרא זה שיש בו ילדים כל כך זקנים
ובודדים, ובכיתי עליך ועלי, על כל מה שאף אחד כבר לא יחזיר לנו, על כל השנים לפני
שנפגשנו.
אחרי הלילה הראשון באו עוד לילות. הקמנו את הכנסייה שלנו.
שם עישנו סיגריות, שתינו אלכוהול, חיבקנו,
דיברנו על החיים, הזדיינו, ורבנו בכל סדר אפשרי. משהו בנו נסדק, ואחר כך הפשיר.
ואת נסעת, וחזרת אחרי שנים, ושוב נסעת. והיו גברים אחרים ונשים אחרות, אבל כלום לא
נשאר, כי הלילות היו של שנינו.
בפרידות הארוכות שבין הביחדים הקצרים, בנינו את הכנסייה שלנו. היא קטנה מאד, ונכנסים בה בכל
פעם רק שני אנשים. אפשר לקרוא לה "כנסיית הטלפוניה הטראנס אטלנטית". זאת
כנסיה של אנשי הלילה, שקוראים ספרים,
שומעים מוסיקה, מציירים, מפסלים, שותים אלכוהול או כותבים בלילה, ואם זה לא עוזר
הם מתקשרים לנפש בודדה אחרת, אם אפשר בשיחה טרנס אטלנטית, ומכאיבים גם לה, עד
שעולה השחר. מגיעים לכנסיה רק ילדי החושך, אלו שהיו שם, והסתכלו לתהום. אלו שעמדו
גבוה, בנקודה ההיא על שפת הצוק, שכל כך הרבה ילדים היו בה, כל אחד לגמרי לבדו עם
הרוח השורקת, החושך והאימה. חלק חזרו משם, כי הם רצו לחיות, וזה לא בעיה לראות
אותם, כי אנחנו מזהים האחד את השני מקילומטר וחצי, ונמשכים האחד לשני כמו
לווייתנים לחוף, ואוהבים אחד את השני עד שניה לפני שאי אפשר יותר ואז מרפים, כמו
שכשהייתי קטן הייתי עוצר את הנשימה בשיעור עד שהייתי נעשה כחול והמורה הייתה
נבהלת.
כששני חברים בכנסיה נפגשים, הם יישארו תמיד שניים. לא
יעזור להם כלום הם יכולים להחליף כתובת או
לעבור ארץ, לצרוח, לשנוא, לבכות ולהכאיב, אבל מהכנסיה שלנו לא יוצאים.
כל אחד בכנסיה שלנו הוא כומר – וכל אחד מוודה את השני עד
שאי אפשר יותר עד שהאמת כל כך כואבת, שחייבים להפסיק שניה לפני, כמו שסיפרת לי,
שכשהיית ילדה נכנסת לים, עמוק לתוך הגלים, כי רצית לטבוע, עד שהבהלת את המציל. אז
מתחלפים.
שני ילדים, חושך
בחוץ, וסיב אופטי דק של אלפי מיילים מעביר פולסים קטנים של אור בינינו, והם לא
יפסיקו לפעום, עד שיעלה השחר. אני, את והמחשב של חברת הטלפונים, שמתקתק את הדקות
שלנו בכנסיה לפולסים אלקטרומגנטים, לסנטים או לאגורות, שמצטברים. אנחנו נשלם את
חשבון הטלפון מאותן הסיבות שאנחנו משלמים את חשבון הוודקה והסיגריות, העייפות,
הבדידות והכאב – מס החבר שלנו לכנסייה.
אבל מה עם הימים, שאלתי אותה, לא לספר להם על הימים?
מרלין אמרה: בימים הכל באמת פשוט יותר. אתה הגבר של עינת
ואני האישה של ג'ף, שכל כך טוב לי אתו
בימים. בלילות אני ילדה, רעה אליו ואל עצמי, מזיינת אותו מתוך שנאה וזורקת אותו
מתוך אהבה, כי לנו, חברי הכנסייה, הכל יוצא הפוך .
זה נהיה יותר טוב כשעוברות השנים. הימים שלנו מתארכים
והלילות מתקצרים. חשבונות הטלפון קטנים כי בימים אנחנו גבר ואישה, אחראים
ומסודרים, מוכשרים ואינטיליגנטים, וכבר כמעט לא רואים עלינו שבאנו מהכנסייה. ואני
כבר עוד מעט פסיכולוגית, ואתה תהיה סופר מפורסם, וחברות שלך יכירו לך חברות שלהם,
יפות ומוכשרות עד אימה. הן יראו גבר שנון ומקסים, אבל את עצמך לא תצליח לרמות. כל
הזמן הזה יביט בך הילד שיושב שם לבד, בפינה ובחושך, והצללים יתארכו ואתה תגיד
שנורא מאוחר, היה לך יום ארוך ואתה פשוט חייב ללכת, כשהספרים והציורים והאלכוהול
לא יעזרו יותר שוב תתקשר להכאיב לי. כי אני ואתה לא יכולים אחרת, תמיד נסתובב אחד
מסביב לשניה כמו שתי מכליות כאב ענקיות, שטות בים שחור ושקט, מחוברות בקו טרנס
אטלנטי ועל הסיפון שלהן בוער צלב הכנסייה שלנו.
תמיד? שאלתי אותה, את לא חושבת שיבוא יום בו נפסיק להיות
ילדים של לילה, נפרק את הכנסייה שלנו ונהיה מחוברים לאחרים במשהו עבה יותר מקו טלפון?
מרלין לא הספיקה לענות לי. בחלון שלה השחר עלה מעל הרי
הרוקי.
© שם- מיים
–
אני לא מוצאת מה לכתוב
6/6/1999 19:38
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
הכל פתאום מתגמד,
אהבתי מאוד, זה מדהים.
עכשיו אני אשתוק ואקרא שוב.
–
אני חושבת שהסיפור הזה היה…
6/6/1999 21:25
דינורה
–
נעים לקרוא. נוגע לפעמים.
משהו בו נורא מוחמץ לי
אני לא מצליחה להחליט מה.
אולי יש בו איזה סרבול מסוים.
היו רגעים שאהבתי
ורגעים שחשבתי לעצמי שזה סתם-
ביקורת עיניינית.
–
וגם הילד הזה הוא אני
6/6/1999 23:20
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
***********************************************************
שיר
6/6/1999 17:10
הגמד סיפורון
nitaipe@camera.org.il
–
תודה שבאת
תודה על שאלך
וכל שאר הדרישות מוגזמות
– נתן זך.
–
******************************************************
מתמכרים
6/6/1999 19:18
ROSE
–
תהיתי אם זה יהייה נכון להגיד שאני ממש לא שייכת לעולם
הזה, ואז תהיתי אם זה יהייה נכון להגיד שאני שונה, או מיוחדת, או כל בולשיט מסוים
המביע את אותו הדבר בעצם- לא שייכת.
חשבתי אם זה יהייה נכון ושכבתי במיסדרון של הזיות, נישכבתי
על מיטת ורדים ונתתי לקוצים לחדור מבעדי, מתענגת על הכאב, שכבתי בתוך חלום, חשבתי
על הכל.
העברתי בראשי אם יכול להיות שאחרי שמתים בעצם מגיעים למקום
יותר טוב, כל כך נהדר, כולם בלבן, אם כאלה אנשים שמחייכים כל היום וכל מה שנישאר
זה לעוף, העברתי בראשי את הרצון למות, אם יבטיחו לי שהכל יהייה יותר טוב, אחרי
שאני אלך.
הבטתי בירח המלא, הבטתי בכוכבים, דימיינתי שיש מלאך ששומר
עליי, נושא אותי ברגעים הקשים, צועד איתי לאורך המסלול שניקרא לו חיים, דימיינתי
ששומרים עליי, ואז צחקתי ודימיינתי מלאכים בשחורים.
שכבתי פצועה מבפנים, מרשה לדמי להתערבב עם דימעותיי,
ניזכרתי ברגעים ההם שהיו טובים וחיכיתי שהתמונות יעברו ,שראשי ירגע ויחזור למציאות
שלי, חיכיתי וחיכיתי צורחת מבפנים.
הקשבתי לדממת הלילה , הרגשתי את אויר החשכה עובר מעליי
ומלטף את גופי, ושקעתי , מרחפת בין המציאות לדימיון המטורף שלי.
המציאות שלכם, זאתי שיצרתם בשבילי, והטירוף שלי, הבועה
שיצרתי לעצמי, מעט מכל דבר בונה את הכאב שלי.
מעט מכל דבר מטפטף אל ים החיים שלי ומנפץ על גבי גלים של
שיכרון חושים.
שכבתי על גבי ועצמתי את עיניי, מוכנה להכל עכשיו, מחכה לו
שיבוא לאסוף אותי מכאן, מחכה לאור, ומגחחת.
שכבתי על גבי ועישנתי חומר מתקתק, העברתי עשן בין שפתי
טועמת את ההזיות, את הצחוק, את החלומות, ואז טועמת את האושר שלא שייך לי ומסרבת
להחזיר אותו.
מתמכרים לאושר הזה
לכנפיים, למעוף
להזיות שבאות בלילה
ולמחשבות המפוזרות
מתמכרים לכאב הזה
כשאי אפשר להרגיש אותו
אוהבים את החשכה
את חוסר הידיעה
רוצים למות
למות מאושרים.
–
למילים שלך מתמכרים רוזי, כל פעם מחדש
6/6/1999 23:20
–
(הודעה ללא תוכן)
–
**************************************************
תוגה
6/6/1999 19:43
זקן
olditai@hotmail.com
–
תוגה (מאת היינריך היינה)
כבד לב הוא האביב, חלומותיו
הם עצובים נעוה כל פרח,
זע ממכאוב; זמיר – בזמירותיו
תרעד תוגה רכה, נסתרת.
אל תחייכי אהובתי, יפה,
אל תחייכי באור פניך הקורנים!
מוטב תבכי! הלא באהבה
לך אנשק דמעה מן הפנים
–
עכשיו אני מבין למה שרפו לו את הספרים
6/6/1999 21:55
אורחגג
–
אבל יפה, נו
–
עכשיו אני מבין למה קוראים לך אורחגג
7/6/1999 0:12
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
הייתי ממליץ לך על עוד כמה סופרים כאלה…
7/6/1999 22:3
זקן
olditai@hotmail.com
–
היינה משתייך לחבורה של סופרים נהדרת שכוללת (בין השאר) את
סטפן צוייג, פרנץ קפקא וכמובן את אריק מריה רמרק (במערב אין כל חדש ועוד')
בכלל כל סופר שאת ספריו שרפו הנאצים מומלץ בהגדרה…
ואסיים בקלישאה מדבריו של היינה עצמו:
"במקום ששורפים שפרים ישרפו פעם בני אדם"…
(כן זה היינה אמר כ 50 שנה לפני…)
–
מהמגירה לדיסק 