יום אחד!
6/6/1999 4:42
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
יום אחד תמנון
לא הייתי פה, אתה
והפורום השתגע! בנאדם
מסיבות, מופרע
זיונים, תשאר
שתייה, ככה
גראס,
מנצ'יז.
חבל על הזמן
ומה אני מבקש?
אהבה?
התייחסות?
פרסום?
כסף?
חברה נורמלית?
750 בפסיכומטרי?
כן!
אבל לא
אני מקבל
צו גיוס
שימותו הקנאים
–
זה באמת היה מדפרס
6/6/1999 10:38
דינורה
חוות דעת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
את גם עובדת לפעמים? ישנה? מתקלחת?אוהבת? נפרדת?
6/6/1999 10:57
המהורהר
–
מזדיינת? אוכלת? מתנמנמת? מתגרדת? מצטנפת? מתחממת?
משתעממת?
כי את יודעת, סיפורים זה יופי
אבל הם צריכים גם קצת חיים לידם.
–
לפעמים
6/6/1999 11:43
דינורה
–
לפעמים אני עובדת או לומדת או מתגרדת או מצטנפת
מתקלחת, צוחקת, אומרת, חושבת, נעלבת, אוכלת ,מסתרקת (מה
עוד היה לך שם?)
ישנה לא הרבה, מזדיינת לפרקים, בוכה- לעולם לא.
סיפורים אני כותבת תוך מקסימום שעה ומייד שולחת לפה.
אח"כ אני נכנסת לראות כמה אוהבים אותי
אנשים כמותך שאולי בכלל לומדים מחשבים בתיכון
וכשהמורה לא מסתכלת הם מהר מתחברים לאתרי אינטרנט
אלו ואחרים.
סיפורים זה יופי, וחיים זה לא תמיד כל כך.
–
פסטי-נורה ומופעים אחרים
6/6/1999 12:0
המהורהר
–
אני דווקא קורא אותך לרוב וגם את ידידייך השנונים לא פחות.
תשואות את אוהבת, זה ניכר לעין. גם הם. והאמת – אתם עושים זאת באופן המשכנע ביותר,
האחד עבור השני.
לכן, לכן אני מתבונן בשתיקה. לעתים גם מתגנב החוצה בטרם
ירד המסך, לפני שהאורות נדלקים ואתם משתחווים בקידה עמוקה לפנים.
דינורה – תכתבי, תקראי, תשרבטי, תמחקי, תמחזרי ואפילו גם
תעתיקי
אבל אולי גם תקשיבי לפעמים?
מה באמת הם אומרים?
כי יש לי מעין תחושה שכל אחד מדבר לעצמו ולעצמו בלבד. אבל
אולי זה העולם המנוכר המודרני והתעשייתי האינטרנט וכל הנלווה אליו.
לא. את וידידייך לא אשמים כלל.
ובקשר לחיים – זה כבר נושא מלא וגדול ואחר.
–
השיחה הזו היא הדבר הרלוונטי הראשון שנכתב פה
6/6/1999 12:21
–
כל שאר ה"אהבתי" זה…. כמה אפשר כבר. די נמאס.
דינורה, תעני לו. מהורהר, תקשיב.
אני קורא ונהנה, ברשותכם.
–
איך מזג האוויר שם למעלה?
6/6/1999 12:29
דינורה
–
כי פה למטה די נעים . תחילת הקיץ ככה. עוד מרגישים שלא
מזמן היה אביב.
למה אתה מרשה לעצמך כל כך הרבה?
–
ליתוס-מניה אולימפי-מולי ותחרויות נוספות
6/6/1999 12:40
המהורהר
–
דינורה יקרה
אני מרשה לעצמי כה מעט. באמת.
סלון הסופרים המפוהק הזה, לרוב כה עמוס בעשן מקטרות
וסיגרים, באלכוהול, בעגבים, בתובנות ובשקרים, והגודש פשוט מבלבל את חושיי.
כאיש חובב ספר ומילה, איני שולח ידי לעולם, אבל לעולם, אל
קסת הדיו. אולי לכן אני מרשה לעצמי להביט בכם ולראות כיצד ישחקו הנערים לפניי,
כיצד תרקודנה הנערות למשמע הצלילים.
והמשחק צפוי והריקוד נתון.
ורשות ההרהור גם.
–
זה רק ש..
6/6/1999 13:0
מולי
–
זה רק שלמופע הזה אין כניסה בלי למכור את נשמתך להבלים
זה רק שהמשחקים שלפניך הם פרי מחשבה או דימיון
זה יהיו לא מעטים שיאמרו שאלה שיכולים כותבים ואלה שלא
מבקרים
זה רק שכל כך מעט אנשים מבינים את התרפיוטיות שיש בכתיבה
זה רק שמעטים כאן הם די שנונים כדי להשאיר חותם או חומר
למחשבה
זה רק שהמשחק מכור
זה רק שאיש אחד חכם יותר מרוב האחרים הוא גם מספיק חכם כדי
לא להשתחצן עם זה
אבל אני מה אני מבין אני רק כותב ואתה כאמור חובב ספר
–
המהורהר יורד מההר
6/6/1999 13:15
המהורהר
–
עם מולי יש לי בעיית אוביקטיביות קלה,
אני מודה ומתוודה.
אני חושב שאתה טכנאי מילים מבריק.
אבל טכנאי אנחנו יודעים, תמיד חלם להיות מהנדס.
אני פורש, אני יורד מהר הבקורת הגבוה אליו טיפסתי (ללא
עמל, ידידי, ללא עמל)
ולו רק בשל אותה ידידה קטנה ומשותפת.
(את אהבותיה בוודאי שלא אחפוץ להעליב.)
–
זאת היתה רק שאלה של זמן עד שמולי יבוא ויקלקל 😦
6/6/1999 15:14
–
(הודעה ללא תוכן)
–
נו דיי כבר…
6/6/1999 15:27
ציידת תנינים
arielne@inter.net.il
–
נמרוד לא פה כרגע אז צריך להוציא לחצים על מישהו אחר??
חלס, כל כך מפריע שכל אחד אומר מה שהוא רוצה איפה שהוא
רוצה וכמה שהוא רוצה?????
–
טכנאי מילים ?????
6/6/1999 23:59
מולי
–
רק מי שאין לו ערך למילה מסוגל להוריד אותה למושגים גשמיים
של חוקים והגיון
אתה איש קטן ועצוב
ולגבי ידידים משותפים אני בה בזכות עצמי או לחובתי בלבד
–
מהורהרת
6/6/1999 13:45
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
ישבתי מול המסך, חדר דיי ריק, חלון פתוח, חם.
ראיתי ליתוס-מניה. פתחתי.
חוטי דמיון מהורהרים מההר שמול ירושליים תלשו אותי מהחדר
שלי הנעים
והושיבו אותי ב"חדר קטן, אפלולי,
סלון סופרים מפוהק עמוס בעשן מקטרות וסיגרים
אלכוהול, תובנות ושקרים…"
ואני, טוב לי בבית שלי. תחזיר אותי לשם.
לא מתחברת לדמויות האפלוליות של התסריט שלך.
וביקורות אני אוהבת, גם כשהן לא נעימות,
ואם אני עושה לך לפהק אז הייתי רוצה לדעת את זה,
אז תגיד לי מילים שאתה עומד מאחוריהן
ואם לא קשה לך, אז בלי להכניס את השם שלי למחלות נפש.
–
בתור שכזה…
6/6/1999 16:33
דינורה
–
למה ירדת לרמה של פפרצ'י?
למה חשוב לך לדעת מה יש לי בחיי הפרטיים?
למה משנה לך אם אני מפליצה או מחרבנת? (שלא לדבר על אוהבת
או נפרדת- ישמור אלוהים)
לעשן המקטרות, היי"ש והעגבים יש תפקיד חשוב- מאז
ומעולם ביצירת האווירה המתאימה לכתיבה (גם אם בינונית ומשעממת לטעמך)
ואם הפורום הפך ולו ליום אחד למקום שכזה
אשרנו.
ומילה אחרונה לסיום- סובלימציה
דבר גדול
–
פרוסודיה פרופורציה פרופגנדה פרוקלמציה פרפרזה
6/6/1999 18:2
המהורהר
–
ולא נפתח כאן בדיון על המצאות הסופר בתוך ספריו על המצאות
המשורר בחרוזיו על המצאות הכותב בתוך כתביו.
דינורה בואי ונחשוב: על מה בעצם הזעם?
– על חשיפת התחבולה?
– על חשיפת המחבר הבלתי מהימן?
– על ניפוץ אשלית ה'אני היוצר'?
– על כתמי הקפה שניתזו על כתב ידך?
לכן אני גם לא מבקר אף פעם בשבוע הספר העברי.
לכן אני גם מעדיף עיתוני נשים בתור במספרות גברים – שם
לפחות העטיפה מעידה על הפנים.
והתכוונתי – המשיכי לכתוב.
אבל בהומור עצמי וקריצה לפעמים. ופחות קידות עמוקות –
שהמצח לא ידפק על בימת הקרשים.
אה, וד"ש לחברים.
–
אתה עדיין מתנשא…
6/6/1999 18:26
דינורה
–
התפקיד שלקחת על עצמך הוא הכי קל שיש
לא משנה מה אני אכתוב אתה תגיד לי באבירות מעושה
"נו, מה את מתרגשת, את מנופחת מחשיבות עצמית
ודי"
בקרב כזה אבוד
כמעט ואין סיכוי לנצח.
אתה חושב שהתיימרתי להיות סופרת דגולה?
הכאיבו לך התגובות לסיפורים שלי?
הביקורת שלך היא הרי נורא מגמתית ומכוונת באופן אישי
אלי כ"יוצרת" (חלילה לי מלכנות את עצמי יוצרת
בלי מרכאות כפולות) ואת זה אני עדיין לא מצליחה להבין.
זה מתחיל במכתב הראשון בשרשרת שבה חשפת את הפנים האמיתיות
שלך- לא דיברת על יצירה דיברת עלי.
ביקורת רעה על יצירה אני יכולה לקבל ומקבלת הרבה.
ביקורת עלי? הרי אתה לא מכיר אותי אפילו.
ואם זה נשמע עצבני אז כן. אני משערת שאני די עצבנית.
הי! מזל טוב! הצלחת לעצבן אותי.
(חושבת את עצמי הרבה- דינורה)
–
המהורהר מהרהר בעטים, עפרונות וצרות אחרות
6/6/1999 20:9
המהורהר
–
חטא הגאווה
הלא כן?
ואולי כעת אחטא בעט?
כי אם גם אנכי כמותכם – מתנשא
אולי כדאי שלכתוב אנסה?
שנסו מתניים וקדימה – כפיים
הריעו בקול – הנה
עוד תרנגול.
לדינורה ובאמת באהבה
–
ברוך-הבא.
6/6/1999 21:18
דינורה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
***********************************************************
זיון אחד יותר מידי
6/6/1999 11:5
יניב.ב
zivod@hotmail.com
–
פעם אהבתי אותה,אולי יותר מידי
כמה היא סבלה
כשהביטה לי בעין וסתמה לי את הפה.
הייתה מזדיינת כאילו אני לא שם.
פעם אהבתי אותה והייתי רץ אחריה
בחוף הים
בועט בגלים ואוסף לה זר צדפים מלוכלכים.
פעם אהבתי אותה,מגולחת שיער
כואבת תאים מתפשטים על העור
קיוויתי למות במקומה,אבל הצלחתי רק לגרום לה לגמור.
–
אז אפילו למות היא לא מתה?
6/6/1999 12:22
–
איזה בעעעעעעעסה
–
בהתחלה תיכננתי לא להגיב
6/6/1999 22:36
דינורה
–
אבל האצבעות שלי ממש דוקרות
זה היה שיר פארודיה
?
כי אם כן, אז השם של השיר הזה הוא פשוט גדול.
אבל אם זה היה אמור להיות שיר אמיתי עם רגשות והכל
אז- נגיד שלא
אמרתי כלום.
–
מה שנשאר זה לזעוק:אמאלה-בינגו…והמבין תבין לבד (-
7/6/1999 7:55
יניב.ב
zivod@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
****************************************************
גולה גולה
6/6/1999 13:35
אצטרובל
acorn7@hotmail.com
–
ביום שלישי האחרון סרתי לבניין משרד הפנים על מנת להאריך
את דרכוני שיחיה, יען כי פג תוקפו. אל דאגה, איני נוסע לשום מקום. יש בי כוונה צלולה
להגשים את הייעוד הציוני ולהיחנק בארץ המובטחת בימי אוגוסט המהבילים. אלא שלא טוב
היות האדם לבדו, ואזרח בלי דרכון הוא כמו אסיר בלי פטיש-אוויר. חוץ מזה, לימדו
אותי בבית שתמיד טוב שיהיה. לא יועיל – לא יזיק.
אחרי שבירכתי בכל טוב את ממציא המזגן, ניגשתי אל דלפק
שמאחוריו ישב פקיד משופם שאכל סנדביץ'. מצד שני, כל הפקידים משופמים וכולם בשלב זה
או אחר של אכילת סנדביץ'. במשרד הפנים מדובר תמיד בגבינה צהובה ועגבנייה חתוכה,
שילוב שלא תמצאו בשום מקום אחר, כמובן. במס-הכנסה, למשל, סנדביץ' הוא לא סנדביץ'
אם אין בו קצת בשר. גם השפם שלהם מחודד יותר.
הפקיד פיזר פרורים שנדבקו לשפמו ואחז במסמכים שהגשתי לו.
"אתה שוורצנבוים?", שאל.
"בהחלט", השבתי.
הוא דפדף בדרכון תחילה באדישות, אך לפתע החווירו פניו
והסנדביץ' נשר מידו הפקידותית. "יש בעיות?", שאלתי בתמימות. "המתן
רגע", ביקש הפקיד, תוך שהוא מתנשם בכבדות, ונטש אותי למזגני. כעבור דקותיים
הוא חזר בגיבויו של פקיד אחר, שהיה ככל הנראה בכיר יותר. היה לו טונה בסנדביץ'.
"אתה שוורצנבוים?", חקר.
"ללא ספק".
"אדוני, אני חושש שיש לנו בעיה", אמר הבכיר
ופניו התכרכמו.
"הו, איזו בעיה?", שאלתי באופטימיות בלתי זהירה.
"חסרה לך חתימה".
"חתימה?".
"כן, בדרכון".
"איזו חתימה?".
"של משטרת הגבולות התורכית".
"אה, זה הגיוני".
"הכיצד, אדוני?".
"מעולם לא הייתי בתורכיה".
הפקיד הצעיר השתנק ופלחי עגבנייה ניתזו מפיו. "אדוני,
אני מבקש! זה משרד רציני!".
"ואני רציני".
"אדוני!".
"אני כאן".
השיחה הייתה אמנם נעימה אך לא התקדמה לשום מקום ועל כן
נעזרו הפקידים החביבים בתושייתם הבירוקרטית והגיעו לפתרון מזהיר וקונסטרוקטיבי:
חיש קל הוזעק למקום פקיד שלישי. בעוד קהל מתאסף מסביב למראה הצגת החינם שהחלה
להסתמן באמצע היום, לחש הזוטר דבר-מה לפקיד הטרי שזה עתה הגיע. עיניו של זה נפערו
ופיו מלמל חרישית. שאלותיו היו מקוריות בהתאם.
"אתה שוורצנבוים?".
"כך אומרים".
"ולא היית בתורכיה?".
"מעולם".
"אפילו לא קצת?".
"מצטער".
"אולי טיפ-טיפה?". הפקיד קרץ בייאוש.
"אף לא דקה".
הבכיר מכולם גירד בפדחתו ופכר אצבעותיו בסנדביצ'ו.
"טוב, זה אמנם קצת מאוחר וחריג, אבל מכך שאתה מאריך את הדרכון אני מבין
שהבעיה עומדת להיפטר בקרוב". לרגע הוא חייך, דבר נדיר אצל פקידים.
"אבל אני לא נוסע לשום מקום".
"אז בשביל מה אתה צריך דרכון?".
"צריך, שיהיה". לך תסביר חינוך פולני.
"אז אתה לא טס לתורכיה?".
"בהחלט לא".
"אדוני, זה בלתי אפשרי! אתה חייב!".
"למה?", התרעמתי. "תראה לי חוק שמחייב אדם
מהוגן לנסוע לתורכיה".
הפקיד לא נשאר חייב. "תראה לי חוק שמחייב אותך לנשום.
נו, אז מה, לא תנשום?". למען האמת, האפשרות הזאת נשמעה קוסמת מרגע לרגע.
"תתחשב במצבנו", התחנן האמצעי. "תעשה טובה,
סע. הנה, גם אנחנו נסענו. נהנינו? קדחת נהנינו. אבל מה, צריכים אז נוסעים".
דבריו נגעו ללבי. "אבל אין לי איך לנסוע", נימקתי.
"עם וועד העובדים?".
"בשמחה, אבל אני עצמאי".
"בהגרלה של משקאות תוססים?".
"אני אלרגי".
"מתנה מהחותנת?".
"אלמן".
הפקידים יצאו להתייעצות קדחתנית, בזמן שהתור מאחורי הגיע
לפאתי פרישמן.
"נו, מה עכשיו?", נאנחתי.
"מתקשרים לשר", עודדני הפקיד.
"לשר?".
"לשר".
הלכו, חזרו.
"התקשרתם?".
"התקשרנו".
"לשר?".
"לשר".
"סיפרתם לו?".
"סיפרנו".
"ומה אמר השר?".
"הוא שאל איפה המצלמה הנסתרת".
ישבנו על כוס קפה, דנים במצב, עד שלפתע נכנס מנהל המשרד
בשעטה.
"אתה שוורצנבוים?".
"ייתכן".
"תארוז, אתה נוסע לתורכיה".
"אני לא נוסע לשום תורכיה", פיהקתי. הייתי גאה
בעצמי על שעמדתי על זכויותיי האזרחיות. מחיאות כפיים נשמעו מאחורי.
"אתה לא מבין, זה עניין של ביטחון לאומי".
"ביטחון לאומי?".
"ממש ברגע זה דיברתי עם ראש הממשלה והוא ביקש ממני
לבשר לך באופן אישי שהוא שולח אותך לתורכיה במשימה סודית וחשובה ביותר".
"אותי?".
"בוודאי, זו משימה סודית ואתה הישראלי היחיד שלא
יכירו בתורכיה".
"אבל מה עלי לעשות?".
הפקיד קירב את פיו לאוזני. "אתה צריך להביא סוודר
קשמיר אותנטי מהשוק של אנאטליה".
"סוודר קשמיר?".
"בטח, הולכים לעשות מזה פצצה כל כך חכמה שהקפצונים של
האמריקאים ייראו טמבלים לעומתה!".
"מה אתה שח! וזה אפשרי?".
"לא. אבל הנשיא הבטיח שיעבדו על זה".
הדילמה הייתה קשה. אמנם הקהל היה משולהב ועיניים רבות
הביטו בי בתחינה שלא אכנע לכוחות הפנים. מצד שני, עמד גורלו של עם ישראל.
"נו, טוב, בכל זאת עניין של ביטחון לאומי. אסע". השפלתי את עיני והושטתי
את דרכוני חסר-התוקף לפקיד הזוטר עם השפם והסנדביץ'. "עכשיו תוכל להאריך אותו
סוף סוף?".
הוא עלעל בדרכון באדישות, הרים מבטו ושאל: "אתה
שוורצנבוים?".
–
יפה. מזכיר את קישון. וזה טוב.
6/6/1999 16:38
דינורה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
פחחח….. צחקתי המון.
6/6/1999 17:11
ציידת תנינים
arielne.inter.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
צחוקיה ושיגועים 🙂
6/6/1999 19:15
–
(הודעה ללא תוכן)
–
חביב… ממש חביב…
6/6/1999 19:24
זקן
olditai@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אה, אז אתה שוורצבוים, אז תגיד (-;
6/6/1999 19:26
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
יופי של סיפור,
אני נקרעת מצחוק.
תיכף נופלת לי רצפת האגן (:
–
יופי של אחלה מן המנין הוא זה!
9/6/1999 0:7
LoneStar
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 