טרילוגיה
ברוורס
15/6/1999
15:1
קישוא
comway@hotmail.com
–
הסימפוניה
האחרונה
…ראשו
היה כבד עליו. הוא חש כמי שאלפי פטישים דופקים על ראשו ושאונם מהדהד בין אוזניו. הוא
ניסה להירדם, ולא יכל. הוא ניסה לקום, ולא רצה. הוא ניסה לטלטל את גופו, ולא עשה. הוא
שכב ללא נוע, מחכה להפסקה בהלמות הפטישים, לשווא. הוא המתין למציאות שתשתנה למרות שידע
שרק בכוחו לשנותה. ואף על פי כן -חיכה. דומם.
אחרי
הפטישים באו הצופרים. אותם צופרי אזעקה שלא נשמעו – או שלא רצה שיישמעו – אז, כשעוד
היה אפשר, רעמו עכשיו ברעש אדיר. אבל זה היה מאוחר מדי, והוא ידע זאת. גם הצופרים ידעו
זאת, אך הם המשיכו לרעום, לעלות ולרדת, כאילו יוכלו לכפר כעת על שתיקתם אז. הם צעקו
"תיזהר" למי שכבר נפל בבור. הוא חייך אל מול הצופרים במבט מתריס. שוב חזרו
הפטישים והצופרים גוועו.
זמזום
הפחד ניסר באוויר והוא ניסה לגרשו מפניו. כמה אירוני, חשב, שעכשיו – דווקא עכשיו ולא
אז – החל זמזום החשש. עכשיו, כשהכל היה מאחוריו, כשהאנדרלין חזר לרמתו הנורמלית, הוא
הרגיש את האימה המחלחלת מהעקצוץ שברגליו ועד לפטישים הדופקים על ראשו והצופרים המזמרים
במוחו. אבל עכשיו, ידע, זה היה מאוחר מדי.
אל
הסימפוניה שהתנגנה סביבו הצטרף רשרוש המפתח בדלת הברזל. הוא הובל לחדר קטן שבמרכזו
חבל עבות. הצלילים השמיעו אקורד אחרון, הקרקע נשמטה תחתיו והמנגינה נפסקה באחת.
*
משחק
השבת
…פגישת
הפטיש בסדן הפיקה את קול הפצפוץ ששנא כל כך. ושוב נקישה, ושוב, באותו ריטואל שחווה
במשך ששת השבועות האחרונים – שחווה, אבל לא ממש היה שייך אליו. הפטיש נועד להשתיק את
האולם, אך ליבו המה. בתוך תוכו ידע, למרות ההבטחות, את התוצאה. כמו במשחק כדורגל בין
ברזיל להפועל עמק-חפר – הסיכוי להפתעות אינו גדול. כמה חבל, הרהר, שהוא לא ברזיל. כמה
מתאים לו להיות שוב עמק-חפר. תמיד.
זה
לא היה אמור להיגמר ככה. בכלל לא. אחרי שכל חייו היה עמק-חפר, דווקא עכשיו הוא היה
צריך להיות ברזיל. גאה, מאושר, עשיר. מאד עשיר. אבל, כמו תמיד, הוא שוב עמק-חפר והפטיש
הזה – הפטיש שניתז שוב ושוב אל הסדן – הפטיש הזה הוא ברזיל. הוא ישב מצונף ובהה בלי
משים בעטור-הגלימה שנפנף בפטיש כאילו היה זה גביע הניצחון. ואולי באמת זה היה: ברזיל
תיקח את הגביע מעמק-חפר. תמיד.
גם
חיוך העו"ד שלו לא רימה אותו. עורכי-דין, כמו מאמנים, מחייכים תמיד, גם כשהם עומדים
להפסיד. לו היה ברזיל – הוא היה מעיף אותו בבעיטה, ולוקח מאמן בעל שיעור קומה. אבל
הוא הרי לא יכול להרשות לעצמו, כי הוא לא ברזיל. מי הוא בכלל? סתם עמק-חפר. כמו תמיד.
השופט
שרק לסיום ואסף את ניירותיו. הוא לא הקשיב לתוצאה אבל הוא ידע שקבוצתו הפסידה. הוא
לא שיער כמה, אבל הוא ניחש שמדובר בתבוסה צורבת. גוש החל להצטבר בגרונו, בעוד שאגות
האוהדים מהדהדות ברחבי החדר הדחוס. הוא נוצח, אבל זה לא ממש הפתיע אותו. אחרי הכל,
הוא היה ונשאר עמק-חפר. כמו תמיד.
הוא
שכב בתאו, ממתין ללא ציפייה לביצוע גזר-הדין. קולות שונים החלו להישמע בחלל, אך הוא
השכיל להבין כי הם באים מתוכו. ראשו כבד עליו ופטישים התדפקו סביבו…
*
לא
בכוונה
הוא
הביט בשלולית-הדם באי-אמון. זה לא היה אמור לקרות. זה לא היה מתוכנן. זה היה לגמרי
בלתי-צפוי. כעס הציף אותו. כעס על השוטר הארור שהתבוסס כעת בדמו. מי ביקש ממנו להיכנס
דווקא עכשיו? לא מלמדים אותם שם, בבתי-הספר לשוטרים, שלא נכנסים לזירת שוד באקדח שלוף
ומפתיעים את השודד? הוא לא התכוון לירות, באמת שלא. אם רק היו מבקשים ממנו, יפה לאט
ובנימוס, הוא היה נכנע. אבל לא, השוטר המטומטם הזה היה חייב לשחק אותה רמבו.
האינסטיקט
הוא שירה, חשב בניסיון להתעשת. זה לא אני, זה האינסטיקט. ואז הוא תיאר לעצמו אומר את
הטענה הזאת בבית-המשפט ואת כל האולם מצביע עליו ומגחך. אבל זה לא יהיה חדש, העולם תמיד
הצביע עליו וגיחך. וזה היה צריך להשתנות, היום, עכשיו, והשוטר הטיפש הזה קלקל את הכל.
בשליפה המאצ'ואיסטית שלו, בקריאת קרב שהבהילה אותו. השוטר הזה שפירפר וחירחר על רצפת
הבנק – הוא אשם. האינסטיקט ירה, לא הוא. הוא הרי נכנע ונצר.
אם
רק היה יכול להחזיר את הגלגל לאחור, לשוב במנהרת הזמן. להחזיר את הקליע לאקדח, להרים
ידיים ולא לפגוע בכחול-המדים. למוחו חדרה ההכרה שהכדור הראשון שירה בחיים התפצל והרג
שני אנשים בו-זמנית: את השוטר האידיוט ואת עצמו. הכדור הראשון והאחרון.
ועכשיו
הוא רוצח. הוא בכלל לא התכוון, זה לא היה אמור להתרחש, אבל עכשיו הוא רוצח. "בדם-קר",
יגידו. "בלי להסס", יכתבו. "באכזריות", ינאם התובע בטיעוני הסיכום.
ומי יאמין לו שזה בכלל לא הוא, זה האינסטיקט. הוא חף-מפשע. השוטר יוכל לאמת את זה,
אבל השוטר הפסיכי הזה מת. והכל בגללו. בגללו.
לפתע
שמע גניחה קלושה בוקעת. הוא הביט מטה וראה את השוטר, השולף המצ'ואיסטי, הרמבו שלא למד
כלום בבית-ספר לשוטרים – הוא ראה אותו מנענע את ראשו. הוא חי. המטומטם הזה – שהכל בגללו,
שהפך אותו לרוצח, שהרס את עתידו – חי ונושם. הוא התמלא זעם, ואז כיוון את אקדחו ללבו
של השוטר וירה. וירה. וירה.
הפטיש
פגש בסדן וקולות הנקישה נשמעו כמו צעדיו של מלאך המוות…
–
אליה
וקוץ בה
15/6/1999
19:21
דינורה -אוכלת ממתקים
–
רואים
שאתה יודע לכתוב
לכן
הקטע הזה חלש
–
אותה
דקה, תגובה הפוכה. בתיה בתיה איזו פסיכופתיה…
15/6/1999
20:56
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
חזק.
אכן כל אקדח יורה פעמיים, גם כשלא נתפסים-היה..
15/6/1999
19:21
אורחגג
–
איזה
רוסי שכתב על זה פעם ספר עם מלא שמות ארוכים וקשים. (זוכרים את מוטיב הסעודה?) הו דובשני.
ובהזדמנות
זו וידוי: העתקתי במגן לספרות. לא קראתי חצי מהספרים שהיה צריך. קטן עלי פתקים. אחרי
חצי שעה של מבחן הוצאתי בזריזות דף פוליו עם כל החומר השנתי מסוכם, משל היה בשר מבשרו
של המבחן עצמו. והופ-9
איזה
כייף שאפשר להתוודות באינטרנט?
–
גם
אני רוצה להתוודות.
15/6/1999
19:26
ציידת
תנינים (ומה יש לכם אתם?)
–
אני
לא עשיתי את הבגרות אתמול. (5 יח')
–
ועוד
וידוי
15/6/1999
19:34
אורחגג
–
אני
לא באמת אוהב את ציידת תנינים. היא מעצבנת. עוקבת אחרי, ומכריחה אותי לראות תמונות
של סוסים. אני חושב שאני אשים לה רעל בטוסיק.
וזה
מזכיר לי, טוסיק זה איבר נורא נחמד, למה אין עליו פוסטרים בעתון? כשיש להם למשל את
השקופית הזאת של התקלות בטלוויזיה, לא רוצה מגדל דוד. שישימו תמונה של תחת.
–
אני?
עוקבת אחרייך? אתה מחמיא לעצמך.
15/6/1999
19:37
ציידת
תנינים (ומה יש לכם אתם?)
–
חוץ
מזה אני ראיתי פה רמיזות למיניותך, בווידוי הבא תצא מהארון? (או תציין איזה תחת בדיוק
אתה רוצה לראות)
–
אני
לא מבין מה משנה המין. תחת זה תחת (זה תחת)
15/6/1999
19:38
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
וואי
תראו את הקטע בדיוק מתחת להודעה הזו.
15/6/1999
19:41
ציידת
תנינים (ומה יש לכם אתם?)
–
נמאס
לי לקשקש על חשבון מה שכתבתי (לא שמישהו יקרא את זה בכל מקרה), אני דווקא מצליחה לסבול
אותך אגב.
בינתיים.
–
אה,
ואהבתי נורא את התגובה שלך על טכנאות מילים ע'
15/6/1999
22:1
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
***************************************************
סוריאליזם
יומיומי שיגרתי
15/6/1999
15:34
ROSE
limor_@excite.com
–
התפשטות
מוחלטת של צבעים אל תוך חלל החדר, ומבט בקרני האור שורפות את האדום ומבהירות את זכוכית
החלון הפתוחה בגוונים של כתום. עלייה אל תוך הכחול המבכה של שמי הערב, חדירה לתוך השחור
והלבן שבתוכו כלוא , ומנסה לצאת, צורח, כוכב נופל.
בין
כל הצבעים, הטירוף, המעגל שמסרב להיסגר, עמד קן הציור ריק, הבד הלבן נימתח עליו במיליון
צבעים , בראשי, ואל מול אור השמש החלקי היווה רק סמל לכוח הנוזל ממני, להוא שבורח ממני,
הם שמסרבים לעזור לי, דימיון , חלומות בהקיץ.
קולות
הרחוב ההומה אנשים מלטפים את אוזני וניבלעים במוזיקת הרקע הנידבקת לקירות חדרי ומשאירה
אחריה הד , ושביל של תווים. והעולם רץ מבחוץ, המחוגים זזים בקצב מסחרר, הזמן בורח ממני
וידי נישארת תלויה באויר בלי שום אחיזה מציאותית, חסרת כל רעיון, עומדת שם, גוף חסר
חיים , ואתם ממשיכים לזרום.
וכשהערב
מניח צילו על הבד הלבן, ושלושה כוכבים משאירים השתקפות על השימשה, הירח משיט אורו אל
ריצפת חדרי ויוצר קרן אור אחת, שעוברת ישר דרכי.
כשקולות
הרחוב מתחילים לנדום, וצפירת המכוניות מישתתקת, שבילי המוזיקה מתחלפים והמנגינה בתוכי
נמשכת, יוצרת שביל רצוף בתמונות זיכרון, קולי יוצא בשאלה את חלל החדר, ובעודי מחכה
לתשובה אני ניזכרת, אני עומדת בודדה בין ארבע קירות , חלולה אל הצבעים , עיוורת לרגשות,
ניצבת בלולאת הזמן שלי, מחוגי השעון מצביעים חצות, עוד יום עובר ואני מתוך שיגרה חולמת,
על סוריאליזם יומיומי שיגרתי וצבעים של אישה אחרת.
–
טייק
2
15/6/1999
15:49
דינורה – מתוך דימדומים
–
רוז,
לי גם קצת קשה להתחבר בד"כ למה שאת כותבת
מזכירה
לי קצת אותי בתיכון
(זאת
לא מחמאה)
בכל
מקרה, את הקטע שלך הזה די אהבתי
למרות
שיש קצת תחושה של נסיון להעמיס בצורה אונסת דימויים צבעים וכו'.
–
לי
זו נשמעת תמונה מאוד אקספרסיוניסטית דווקא
15/6/1999
15:50
ג'וליה
–
אבל
אני ואמנות באמת לא הולכות יד ביד
ואת
גם תגידי שאני צינית ורעה
(מה
שנכון חלקית) אז אני אמשיך לקרוא אותך אבל לא להגיב.
(אה,
אני גם חסרת עקרונות. אל תתפסי אותי במילה)
–
כנך
השומם הוא תמונה מענינת
15/6/1999
17:23
LoneStar
–
שאת
צריכה למסגר גם, ביחד עם היתר.
כי
יש לו משמעות מעבר. הוא מנציח את הרגע הזה. הצעה חלופית – למסגר את הקטע הזה בפינה
שלו.
מקווה
שצבעי הלילה יתחלפו שוב, בקרוב ותחזרי לחלום ולצייר סוריאליזם חדשני אחר.
יום
טוב (ולילה גם).
–
המלך
הוא עירום, אבל הזין שלו צבעוני
15/6/1999
19:26
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
****************************************************
א-פרופו
שם הפורום (ותודה לדינורה)
15/6/1999
16:23
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
במגירה
שלי יש
(חוץ
מהLITTLE BLACK
BOOKLET הבלתי נמנע),
את
אוסף הנפיחות שלי,
העטופות
בצלופן צבעוני, וקשורות בסרט ורוד.
שני
קונדומים שתמי נתנה לי כשהיינו בני 17
כדי
שלא יהיו תירוצים (ובנתיים פג תוקפם).
פג
אחד שתוקף שני קונדומים,
שלא
עשו דבר מימיהם.
ואת
רותי מהשיר.
הדיסק
שלכם מבוטח?
(דינו:
על לא דבר)
–
גם
על שם הפורום והמשמעויות החבויות בו
15/6/1999
18:24
דינורה – מהרהרת
–
בעצם
השם הזה אומר
שמי
שכותב למגירה הוא הומו.
מה
אכפת לי אני באמת.
אבל
אתם?
–
כשמפליצים
גם צריך להגיד לבריאות? איך זה בעדה שלכם?
15/6/1999
19:45
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
***************************************************
ותמי
אומרת
15/6/1999
16:25
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
עד
שנגיע לנהר הסוס כבר
ילמד
לחיות בלי אוכל,
או
שנגלה
שהוא בכלל לא צמא
או
שהפריץ
ימות.
–
*********************************************
דרשה
הזויה (מתאימה בעיקרה לשעות אחה"צ הקרירות
15/6/1999
17:33
LoneStar
–
ואין
לקוראה ללא מזגן צמוד לנפתולי התנוך)
*
* * * * * * * * * * * * * * * * * * *
מתנקה.
מנקה.
הולך
ומתכנס לתוך הלוע המסתורי של הבריאה.
מה?
מי? איפה נעלמו ימי הקצב הקבועים והברורים?
ומי?
מי? מי קבע את הימים?
ימי
המפגש האינסופיים?
הולך
בין פרץ התדמיות השבורות של חיי.
חיי
הנלוזים.
אלה
ההפכפכים הם אלו של האחרים.
ומי
שמנו לשופט על עמנו אם לא בריאתה של החמה על גב. הידד!
הן
זאת כי אם אלו – אלו החיים ואלו המנוקים משלל של כל בר חי באשר הוא והוא החושב. הוא
המנפץ. הוא ההוזה – את ימי חלדנו הבלתי מובנים ואין זאת כי הם בדרכם אל מנוסתם ברחו
ולא נותרה בנו הבינה אלא בדמותה של רחל האפלה.
ודי
לרמיזה בקמיצה על יד אחת שכן ברברו הם את דמותם ולפיכך שגמרו להם.
וגומר.
*
* * * * * * * * * * * * *
(ולפי
שנכתבה ללא סט ההוראות מהיצרן – הרי שאין לקוראה בכלל)
–
חרטא
15/6/1999
19:12
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
15/6/1999 21:4
?
–
אהבתי
אולי
אני קצת צרת עין
אבל
אני מקנא באנשים שיכולים להביע את עצמם
–
***********************************************************
MISSING YOU
15/6/1999 17:47
nyro
nyrosta_kaf@newmail.net
–
I.
I'm sitting.
I'm sitting in my room.
I'm sitting in my room thing that.
Somewhere in the world right now, a man
is thinking
about a woman that he met, and now she
is so far away.
I can not sleep, this headache is
killing me.
I have to go to work in four hours
anyway.
I'm not missing you. I don't miss you
at all.
Somewhere in the world it's night now,
the man gets
out of his home. He starts to walk,
still half asleep.
I wear no coat, but I don't feel the
cold.
My mind hapenes to be miles away from
reality.
I'm not missing you. I don't miss you
at all.
Somewhere in the world right now, the
sun colours
the sky purple. The man is thinking of
you again,
where are you now? what are you doing?
I just don't want to think now what you
do.
I have my work, that's what important
now.
I'm not missing you. I don't miss you
at all.
Somewhere in the worls it's night now,
the man can
feel, see, touch the emptyness inside.
I take a pen and paper and start
writing.
I don't know what for.
I just want to be miles away from here
now.
I'm not missing you at all.
I'm not missing you.
Not missing you.
Missing you.
You.
–
משובח.
למרות השימוש בשפת הנוכרים
15/6/1999
17:51
LoneStar
–
(הודעה ללא תוכן)
–
*********************************************************
הו
גיל בייטס! מה זה עשית לנו….
15/6/1999
18:5
אפלטון
–
על
ה"חלונות" ישבתי
וזיכרון
לעצמי
כתבתי
פתאום
נגמר
הזיכרון
החלונות
אכלו
אותו
במלוא
גרון
ואת
הסוף
שכחתי
אפלטון
–
מבדח
מה
15/6/1999
21:25
LoneStar
–
(הודעה ללא תוכן)
–
********************************************************
טכנאות
מילים ע'- רמאות ושחיתות
15/6/1999
18:22
דינורה -מתקוממת
–
עוף
עם ענבים
עוד
ערב עננים
עילוי
עם עגילים
עירבול
עפים עלים
עדי
עד
עד
עולם
עולם
עכור
עכור-עמום
עני
עותך עוהבת עד עומק עמקים עלי-על ערים
עבל
עתה עינך עוהב עוד, עותי עו עחרים
עה?
עסור
עם עיוותים?
עז-מה
–
עת
עדיין עצומה עפילו עם עיוותים.
15/6/1999
18:24
ציידת
תנינים (ומה יש לכם אתם?)
–
וטוף
מאות שכתבת פעם שניה אני לא מרגישה לבד!!!
–
אנק
15/6/1999
18:56
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*******************************************************
ונוס
בפרווה- של ליאופולד פון סאכר- מזוך תקראו!
15/6/1999
20:49
אני
just_me_f20@hotmail.com
–
1. שלום
כולם, פעם ראשונה שלי (וכצפוי, אני נבוכה, נכלמת ועומדת בצד מבוישת, כשראשי מודבק לרצפה
בחוסר ביטחון), רעיון מבורך לפורום, מי ייתן ושמו ינשא בפי כל.
2.
הספר "ונוס בפרווה" (אשר יותר מכל מזכיר לי דווקא את השיר של הוולווט אנדרגראונד
שנכתב בעקבותיו), מעבר לעובדה שהוא כתוב מצוין (ואפילו מתורגם נפלא), הוא ספר חשוב.
מעבר ליצר המציצנות אשר מתעורר בכל אחד, אשר יקרא את הספר משום שהוא "המניפסט
של 'ממציא' המזוכיזם", לספר הזה יש איכויות רבות משום שהוא מתאר זוגיות שונה
(חולה, הכרחית, ניתן לשפוט אותה ביותר מדי אופנים), ובעצם זאת מערער את מושג הזוגיות,
וחמור מכך, את מושג האהבה, וגורם להרהורים כבדים משהו על אהבה בכללותה. אני, לפחות,
חושבת שיש בספר הארה מסוימת על כך שנשים כריזמטיות, הן כמעט בהכרח בעלות אספקטים סאדיסטים,
וייתכן שהאגואיזם הלא מובן הוא סוד קסמן. שמתי לב שככל שסאוורין (הגיבור הגבר) מבקש
מאהובתו שתתעלל בו, הוא יותר רוצה שהיא תסרב לתחינותיו להתעלל בו, הוא מייחל למצוא
את הטוב לב שמתחת לאכזריות שהוא עצמו מעורר. כמו מנסה ליצור אכזריות על מנת לגלות את
הטוב שמתחתיה, כשלמעשה, מתחת לאכזריות המשוררת, אין כלום.
תקראו
כדי שאוכל להתפלמס להנאתי עם עוד יצורים.
–
אבל
הרי (כמעט) כולם פה סאדו מאזוכיסטים
15/6/1999
21:29
אורחגג
–
ובאמת,
אנו חפצים להודות לך שהארת עוד פינה חשוכה בעולם המזוייף שלנו. כל הזמן מדברים הומואים
שמומואים, ומה עם הסאדו מאזוכיסטים? שום התייחסות רצינית. טוב הנושא מאד מביך. כולם
עוד קבורים עמוק עמוק בארון של המרתף. ותתפלאי לכמה אנשים יש פנטזיות על זה שישפילו
אותם. תכנסי פעם לאינטרנט של הגויים תראי מה זה, העיסוק בנושא מקביל בהקפו לעיסוק בשאר
נושאי המין.
ואני
לא קונה את זה שבמציאות זה כמו שהגיבור בסיפור ,שבעצם רצה שהאשה תסרב לתחנוניו. למה
לסרב? זה הרי כל הכייף.
כי
אנחנו חיים בעולם ללא תשובות. את יודעת כמו בבליד ראנר, אנשים שתכנתו אותם לחיות תקופה
מסויימת, ואז פוף!
למה
יש דתיים? דתיים ומזוכיסטים זה אותו דבר. לפעמים מתחשק לזרוק הצידה את כל הברירות וההחלטות
האינסופיות. שמישהו יחליט בשבילך. ומה יותר טוב מאשה יפה (או לא יפה, לפעמים זה אפילו
מעצים את הסנסציה).
ומי
שלא בפנים, לא יבין.
ומי
שבפנים כבר לא יצא.
–
נראה
לי שפיספסת את מטרת הפורום.
15/6/1999
22:52
ציידת
תנינים (ומה יש לכם אתם?)
–
ספרים
זה למעללללללה
–
שאת מכל העולם תעירי למישהו על תגובה לא עניינית¿
16/6/1999
9:0
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 