לציפי
19/6/1999
2:6
יואב
–
במוזיאון
בקיץ, באמצע הפוזה,
תמיד
איזה ציצי מביא לי נרווזה:
עטין
שנמרח או פיטמה שדוקרת
מביאים
אותי שוב לזיקפה מיותרת
ובמקום
אמנות שכולה טוב ואור
אני
מסתקרן ופונה לאחור
מביט
בפניה – נהייה לי שחור…
–
*********************************************************
New york story
19/6/1999 5:16
watchdog
watchdog31@hotmail.com
–
new york 1991
dedicated to my friend
its early evening ,i sit on a park
bench and looking at my friend feeding the ducks. why dont you move to the
city? , she ask , Queens is at the end of the world. look , i said , you like all the action in
the city , all i need is my peace and quiet my dog and my park , had enough of
the action.
i remember a beautiful smile , childish
laughter ,and a soft body to die for.
i look through the window , it still
snowing. its a good night to be under the cover with my friend,
she makes my winter nights warm and my
dreams happy. i call her apartment in the big apple , her roommate picks up the
phone. all i hear is a mumble and the tears and the pain in the voice, all i
could pick up from this innocent phone call was :"she finaly did it ,
she finaly did it" .
i rushed out , got in my car and like a
midnight train drove into the city. belleview hospital , a big ugly grey
building that house all the stories in New
York .
in a cold basement , she lies on a
steel table.
my angel is asleep , asleep to
eternity.
a man in a white hospital robe asked me
to identify this angel . she was my friend , i said as i leand to kiss her
goodbye.
i light a joint and stare at snow
flakes coming down from the sky and melt
on the filthy sidewalk
i know my angel is happy now. i know
she is dead.
crossing the bridge back to Queens. alone in the park and the snow flakes melt on my
face. the world look beautiful through the tears.
why dont you move to the city? i hear
my angel ask me again.
and as the tears fall on the frozen
ground i whisper to the lake , the city is too much for me , the city just
killed my friend.
–
free, at last.
19/6/1999 17:34
–
(הודעה ללא תוכן)
–
*******************************************************************
RAIN
19/6/1999 9:39
nyro
nyrosta_kaf@newmail.net
–
Stars, too many stars,
I can not see the darkness that I love
so much.
The stars that saw it all,
all things that once belong to darkness
had burnt out once revealed to light.
And eyes, too many eyars are looking
into mine.
I can not see see, it's much too
bright.
And voices, much too many voices
I can not hear the silence that I love
so much.
I just don't listen any more, I don't
want to know,
all things that once were kept in
silence,
have lost their taste once told out
loud.
And deeds, too mant deeds,
are making all I did to be in vain.
And people, much too many people,
I can not see the person that I love so
much.
Those people just won't leave me alone,
and things that once belonged to me,
have turned against me once I counted
on them.
But soon, I know, white angel will be
here.
This is the time.
I know that soon the rain will come.
–
*******************************************************
תמי-
הסוף?
19/6/1999
11:48
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
כל
הסיפור התחיל לפני כמה שנים, באותו הזמן
הייתי
נהג משאית. הייתי מוביל בעיקר שקים של
תערובת,
חמישים קילו כל שק ולפעמים שמונים קילו,
שהיו
השקים של כופתאות קמח דגים, תוסף מזון לתרנגולות.
זה
היה קצת לפני התאונה שבה שברתי את עצם הבריח.
אז
הייתי פורק את המשאית בעצמי ברוב המקרים. בחיי שהייתי
נראה
אז כמו מוטציה, עם רגלי הגפרור שלי (עד היום אני מסוגל
להקיף
את הקרסול באגודל ובאצבע של יד אחת), וערימות השרירים
בכתפיים
ובגב. באותה תקופה הייתי מתאמן בהרמת משקולות,
וכבר
הגעתי למאה חמישים קילו באימונים, אבל כאמור קצת
לפני
אולימפיאדת ברצלונה שברתי את עצם הבריח בתאונה טפשית
וככה
הלך לי החלום להגיע לאטלנטה. בקיצור חזרתי הבייתה יום שישי
אחד
בשעות אחרי הצהריים. את העגלה של הסמי השארתי במפעל,
כדי
שיעמיסו אותה במוצאי שבת, ונסעתי רק עם הסוס. ממילא לא היה מקום חניה
לעגלה
ליד הבניין. בדרך עברתי דרך המכולת כדי לקנות סיגריות,
כמה
פחיות בירה ועיתון של סוף שבוע. גרתי בירושליים באותו זמן
ואחת
ההנאות של סוף השבוע היתה לפתור את תשבץ המוחין של מעריב
בהתחלה
לבד ואחרי זה בהתיעצות עם אמא שלי בטלפון.
בדרך
מהמכולת לדירה ראיתי אותה. היא ישבה על פיסת הדשא
שליד
המכולת והיה לה מבט של כאב פיזי בעיניים.
השעה
הייתה כבר חמש אחרי הצהריים, יום שישי. חשבתי במשך שתי שניות
והחלטתי
שממילא אף אחד לא ישים אליה לב,
ואני
לא יכול להשאיר אותה שם לבד. כשהתקרבתי אליה
הדבר
הראשון שבו הבחנתי היה הריח. אותו
הריח
המתוק והמבחיל של בשר נרקב. כשהסתכלתי עליה
קצת
יותר מקרוב ראיתי את מקור הריח.
כל
הרגליים שלה היו מכוסות בשריטות עמוקות ומזוהמות
שהיו
מלאות במוגלה וכבר התחילו לפתח גנגרנה. היה ברור לי
שבמצבה
הנוכחי היא חייבת לקבל טיפול מיידי, ורצוי שזה
יהיה
בבית חולים. באותו זמן גרתי במרחק של חמש דקות
מבית
החולים הדסה בהר הצופים. בכל מקרה חשבתי שעדיף
יהיה
באם אנקה לה את הפצעים לפני שאקח אותה לבית החולים.
ערב
שבת והכל מי יוודע כמה זמן נחכה במיון. במקרה היה לי בבית
את
תיק העזרה הראשונה הצה"לי שלי, שנשאר מהמילואים האחרונים.
ידעתי
שיש לי שם יוד ומי חמצן וזה יספיק לטיפול הראשוני. גייסתי
את
הקול הכי מרגיע שלי ואמרתי לה, בואי, אני אטפל בך. היא לא הגיבה
אבל
נדמה היה לי שהיא הבינה שאני מנסה לעזור לה.
היא
ניסתה לקום על רגליה, ואז ראיתי שהיא לא מסוגלת ללכת.
למעשה
אפילו לעמוד באופן יציב היא לא הייתה מסוגלת. הפציעות ברגליים
נגרמו
כנראה לפני מספר ימים ולא זכו לטיפול כלשהו. כשהיא ניסתה לעמוד
ראיתי
שהיא הייתה גבוהה ממני לפחות ב-10 סנטימטרים.
העכרתי
את גובהה בכמעט מטר ותשעים. היו לה גם כתפיים רחבות
וגוף
מלא. חשבתי שיש לי מזל שאני נמצא בכזה כושר, אבל אפילו כך
בטח
אצטרך לעשות הפסקה בדרך. חישבתי את המאמץ שידרש לי
כדי
לקחת אותה על הגב לאורך עשרים המטרים עד הדירה ובמעלה
שלוש
הקומות ונראה היה לי שזה יהיה קשה אך אפשרי. בכל מקרה
יש
הבדל גדול בהרגשה אם לוקחים על הגב שק תערובת או בן-אדם.
בני
אדם נאחזים בך ואז יותר קל לסחוב. אבל כשהרמתי אותה לסחיבת פצוע
ההרגשה
הייתה מוזרה משתי בחינות. ראשית הרגשתי כאילו
אני
סוחב שק ולא בן אדם, היא לא עשתה שום מאמץ להיאחז בי,
פרט
לשילוב הידיים סביב הצוואר שלי. שנית היא הייתה הרבה יותר קלה
ממה
שחשבתי שתהיה. אחרי חודשים של פריקת המשאית חשבתי
שאני
יכול להעריך משקלים בצורה מדויקת, והערכתי שהיא שוקלת לפחות
שמונים
וחמישה קילו, אבל על הגב שלי היא הרגישה כמו פחות מארבעים.
בכל
מקרה הנחתי שהלבוש שלה גרם לי לחשוב שהיא יותר מלאה ממה
שהיא
היתה ושאולי אני בכושר יותר טוב ממה שחשבתי. ללא כל מאמץ
נשאתי
אותה במעלה המדרגות עד לקומה השלישית והנחתי אותה על
כסא
בחדר. היא לא אמרה דבר עדיין. מילאתי את האמבטיה במים,
הושבתי
אותה על כסא ליד האמבטיה ורחצתי את הרגליים שלי.
אחרי
הרחיצה ראיתי כמה השריטות חמורות. הרגלים שלה נראו כאילו
עברה
עליהן מכסחת דשא. אחרי השטיפה במיים ניקיתי את השריטות
במי
חמצן, מרחתי אותן ביוד וכיון שלא הייתה לי תחבושת בגודל מתאים
חתכתי
סדין לרצועות ואילתרתי חבישה זמנית. אז הגיע הזמן לקחת אותה
לחדר
מיון בבית החולים. ניסיתי להסביר לה בכמה שפות שהיא חייבת
טיפול
בבית חולים. נראה לי שהיא הבינה את המילה הוספיטל, כי פתאום
עבר
לה מבט של דאגה. והיא אמרה לי נו הוספיטל. היא ניסתה להסביר לי
משהו
בשפה בלתי מובנת לי. בסופו של דבר הבנתי שאין
לה
ביטוח ואין לה כסף וככל הנראה גם אין לה רשיון שהייה בארץ.
לבית
חולים היא לא היתה מוכנה להגיע. חשבתי מה לעשות איתה,
ואז
נזכרתי בידיד שלי שהוא רופא וגר בירושליים. הבעיה הייתה
שהוא
גר בשכונת גילה, כלומר בצד השני של העיר. עד שהייתי מגיע אליו
השבת
הייתה כבר נכנסת, וממילא לא הייתי יכול להגיע לשכונה ללא
סיכון
חיים. כיון שהוא שומר שבת והבחורה לא היתה בסכנת חיים
הוא
גם לא היה נוסע אלי. בכל מקרה חשבתי שאם אתקשר אליו הוא
יוכל
להגיד לי מה לעשות. היה בית מרקחת בשכונה שבה גרתי.
התקשרתי
לדוקטור אלטמן, הוא אמר לי שכל מה שעשיתי היה בסדר
רק
שצריך להחליף את התחבושות בכל כמה שעות, ולתת לבחורה
כדורים
נגד זיהום, ושביום ראשון אעבור אצלו בקליניקה.
השכבתי
את הבחורה במיטה שלי, היא נרדמה כעבור
דקה.
יצאתי לבית המרקחת לקנות תחבושות ומשחה נגד דלקת.
כשחזרתי
היא עדיין ישנה. הכנתי מרק ירקות ותהיתי האם להעיר אותה
כדי
לאכול. בסופו של דבר לא היה לי לב להעיר אותה, היא ישנה כל כך
טוב,
וממילא שינה היא הרפואה הכי טובה. סיימתי את האוכל,
שטפתי
את הכלים, התקשרתי להגיד שבת שלום להורים וישבתי
לראות
טלביזיה. בערך בחצות הרגשתי שהעיניים שלי מתחילות להיעצם
סידרתי
לעצמי משכב על הספה בסלון, השארתי את סיר המרק על הגז,
ולידו
קערה, כף וקופסת גפרורים, למקרה שהיא תתעורר ותהיה רעבה
ונרדמתי.
כנראה שהייתי ממש עייף, כיון שהתעוררתי הרבה אחרי שעת צהריים.
ניגשתי
את המיטה לראות מה שלומה ולהחליף לה את התחבושות.
היא
לא הייתה במיטה. גם לא בבית. בדיקה מהירה הראתה לי שדבר לא
חסר.
הכל נשאר כפי שהשארתיו בלילה הקודם. ריח היוד ומי החמצן היו
העדויות
היחידות לכך שהיא הייתה.הנחתי שהיא יצאה בלי שהרגשתי. בכל מקרה
ידעתי
שבמצבה היא לא תוכל ללכת רחוק. יצאתי החוצה וחיפשתי אותה בשכונה.
לא
היה לה כל זכר. חזרתי הבייתה החלפתי את המצעים של המיטה, כיבסתי
אותם
ועוד כמה בגדים והחלטתי לשכוח מכל העניין.
באותו
הלילה כשישנתי הרגשתי פתאום שמישהו נצמד אלי מאחור.
אני
ישן על צד שמאל עם הגב אל הקיר, כפי שהכריחו אותנו לישון
עוד
כשהיינו ילדים בגן בקיבוץ. לא רציתי להסתובב כי ידעתי שאם
אסתובב
פשוט אמעךאותה.
בכל
מקרה הייתי צריך לקום בשעה חמש וחצי בבוקר כדי להסיע את הסוס
ולחבר
אותו אל העגלה כמו בכל יום ראשון (בימים אחרים הייתי מעמיס את המשאית
בערב
הקודם ומחנה אותה ליד הביית, כך שהייתי יכול לישון עוד שעה בבוקר).
הסתכלתי
בספרות המרצדות של השעון של הוידאו וראיתי שהשעה הייתה שלוש
לפנות
בוקר. הנחתי שהיא תהיה ערה כשאתעורר וחזרתי לישון. בבוקר
אותו
יום היא לא הייתה במיטה.
מאז
אותו היום העניין חזר על עצמו בתדירויות משתנות. לפעמים כמה פעמים
באותו
השבוע ולפעמים בכלל לא למשך חודש ויותר. אבל תמיד היה מגיע
לילה
שבו הייתי מרגיש אותה פתאום נצמדת אל הגב שלי באמצע הלילה
ובבוקר
היא לא הייתה. בערך שנה אחרי כל הסיפור תמי ואני עברנו לגור יחד.
כדי
למנוע מפגשים לא נעימים באמצע הלילה אמרתי לתמי שאני תמיד ישן
בצד
הרחוק מהקיר. וכך הסתדרנו לנו במיטה, תמי עם הפנים לקיר,
ואני
צמוד לגבה, מחובקים כמו כתי כפיות בארון המטבח. למען האמת,
אחרי
שתמי עברה לגור יחד איתי נפסקו הביקורים הליליים למשך תקופה של
כמעט
חצי שנה. חשבתי לי שהיא לא תגיע יותר, אבל לילה אחד,
אחרי
ערב שבו אני ותמי שוב התווכחנו על מתי כבר נתחתן, היא חזרה.
ומאז
הייתה מגיעה בערך פעם בשישה שבועות. תמי לא אמרה מילה
על
אותם הביקורים הליליים, ואני מניח שהיא לא הרגישה ככל בבואה ובלכתה.
לפני
כחודש קראו לי לשירות מילואים, הובלת טנקים מהנגב לרמה. בערב האחרון
של
המילואים היתי להזדכות על מוביל הטנקים, החלטתי לעצור בבית
בדרך,
לשתות קפה עם תמי ולהציע לה נישואים פעם נוספת. זו הייתה הפתעה
מושלמת,
תמי חשבה שאני עדיין בבסיס ברמה כשהתקשרתי
אליה ואמרתי
לה
שאני בדרך הבייתה. למעשה היתי כבר בכניסה לבניין, וכשפתחתי את הדלת,
עם
שיר בלב ופרחים ביד, היא היתה כל המומה עד שהסכימה
להצעת
הנישואים. בכל מקרה הייתי צריך להזדכות על האוטו. השארתי את תמי
להודיע
לכל קרוביו וידידיו, ויצאתי לי לדרכי. הגעתי הבייתה בשעה שלוש לפנות בוקר.
תמי
ישנה במיטה, על הגב ועוד בצד שלי. כשהזזתי אותה בעדינות כדי שנוכל
לחזור
לתנוחת הכפית שהיא היחידה שבה אני מסוגל לישון מאז
שאני
עם תמי, ראיתי מתחתיה כתם גדול וכהה. דם. כנראה שהבחורה
הגיעה
באמצע הלילה כיון שחשבה שאני נשאר ללון. תמי הרגישה מישהו
מאחור
הניחה שזה אני ונצמדה מתוך שינה. רק שאני הייתי באותה שעה
במכונית
בדרך הבייתה. האמת היא שידעתי שאני אצטרך בשלב
כלשהו
לבחור ביניהן, ולא היו לי את הכוחות הנפשיים. עכשו מצד אחד אני
אסיר
תודה לתמי על שהיא עשתה את המעשה, אבל מצד שני
אני
כועס עליה שככה היא הרגה לי את המוזה. בתור עונש הולם ו
אני
לא אפרסם יותר פה את הגיגי תמי, לפחות כמה ימים,
אבל יש לי הרגשה,גם לאור דרישת הקהל, שתמי עוד תשוב.
–
מקסים,
רק משהו קטן..
19/6/1999
12:10
ציידת
תנינים (הידעתם, אבוקדו גם ירוק מבפנים!
–
"נסעתי
רק עם הסוס"
"להסיע
את הסוס"
סוס
– אינו כלי רכב בעל גלגלים ולכן הוא לא ניתן ל"הסעה" אולי רכבת על הסוס?
או הובלת אותו?
–
לא
הבנת
19/6/1999
12:22
האנונימיים
נחלצים לעזרה
–
"סוס"
זה הגורר של הסמי (לא הבורקס, המשאית).
וכן,
גם בעינינו היה בזה חומר טוב, למרות שעדיין לא מגובז'.
–
לידיעתך
19/6/1999
12:23
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
סוס
ועגלה בשפת נהגי המשאיות
הם
בהתאמה האוטו והארגז
–
נכון
אבל ..
19/6/1999
12:28
ציידת
תנינים (גם מלפפון ירוק מבפנים)
–
אמרת
שהשארת את העגלה ונסעת רק עם הסוס…
מ'זה
חשוף.
צודק,
בעינייני סוסים אני לפעמים קטנונית.
–
רק
דבר אחד
19/6/1999
12:32
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
אני
לא מנהל תכתובות דרך הפורום,
בשביל
זה יש לי אי-מייל ואיי סי קיו
–
איזה
מזל שלא אני אמרתי את ההערה הזו. אורחגג
19/6/1999
15:24
ג'וליה
–
היה
אומר: שוב היא מחפשת זיונים.
–
טעיתי!!!!!
סליחה, אתם צודקים!!!
19/6/1999
12:31
ציידת
תנינים (מרכינה ראשה ומגלה ג'וק ירוק מבפנים)
–
טעיתי!!!!!
סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!! סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!! סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!!
סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!! סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!! סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!!
סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!! סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!! סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!!
סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!! סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!! סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!!
סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!! סליחה, אתם צודקים!!!טעיתי!!!!! סליחה, אתם צודקים!!!
–
אפשר
היה רק את השורה התחתונה: שוב תשוב תמר
19/6/1999
15:19
ג'וליה
–
יותר
מדי אוירת בית חולים בשבילי.
–
****************************************************************
בגלל
שאני סנילית
19/6/1999
12:29
שרברבית
–
בגלל
שאני סנילית אני סוחבת לכל מקום
פנקס
עם דפים חלקים ועט שחור או אדום.
כל
מילה שחולפת מולי, כל רעיון שמנסה לעבור
אני
ממהרת ונועצת בדף, מאלצת אותם לעצור.
כשהוא
רואה אותי מרוכזת, יושבת בגו מכופף,
כותבת
ומתעדת מילים במבט חולמני ומצועף,
הוא
צוחק, מחבק ולוחש לי – את כזאת מקרה אבוד
ואומר
שלמרות המוזרויות, אני יצור ממש חמוד.
אני
סוגרת את הפנקס והעט, ולתיק אותם מכניסה
אם
הוא היה יודע מה רשום עליו שם, הוא היה מעיף לי סטירה.
–
תזהרי
כשאת רושמת בפנקס…
19/6/1999
12:35
ציידת
תנינים (שוקלת מעבר לצייד ירקות)
–
לא
לפספס כל מה שעובר מולך
(!).
–
חיוך
צהוב מאד
19/6/1999
22:38
דינורה-במדבר
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*********************************************************************
תעתועים
19/6/1999
15:20
סהרורית
–
ואתה
שיושב בוודאי כעת, ומחבק את האחת התורנית, מחייך חיוך שטני קטן שאיש אחר מלבדך בוודאי
אינו מבחין בו
מסתכל
בפני זאת שלידתך ומגחך לעצמך על בורותה ועל
עוורונה – איך היא לא רואה איך היא לא יודעת…ואתה בוודאי מזלזל בה, אחרת לא היית יכול לעשות לה את אשר עשית
והיא
באמונה עיוורת מאהבה, מאמינה בך, אוטמת את אוזניה להזהרות שמגיעות אליה, לאנשים הזרים
שאומרים לה היזהרי הוא מטורף
והיא
עדין מתבוננת בך בעינים מלאות אהבה ואתה עדין מביט בה ואותו מבט שטני בעיניך.
ואתה
חושב שאתה גבר, כל כך הרבה נשים הצלחת להפיל ברשתותיך, והן כולן היו כל כך קלות להשגה
כל כך פגיעות, והרי אתה מומחה כבר לדבר אתה יודע לזהות את אותות המצוקה, את הצורך האדיר
באהבה, את סימני הפגיעות , ואז אתה מתחיל לפעול
כמו
אחוז דיבוק, אתה ניגש אליהן, מפתה אותן, לוחש להן את המילים שהן כל כך רוצות לשמוע, נוגע בהן במילותיך עוטף אותן, והן
נמסות בין ידיך, .
ואומר
לכל אחת מהן שאתה אוהב אותן, ואומר לכל אחת
מהן שאתה לא יכול בלעדיה, ואומר לכל אחת מהן שאותותו אתה עוזב את ההיא שבבית כי אתה אוהב רק אותה, והן מאמינות לך,
ובתוכך אתה צוחק – כמו סיפרת בדיחה עצומה.
וההיא
שיושבת ומחכה לך בבית לא יודעת דבר, או שאינה רוצה לדעת, כמו מסרבת להאמין
אני
לא אתפלא אם יש לך רשימה שחורה שבה אתה מסמן איקס על כל בחורה שכבשת , שפיתת, שנטשת,
ואני
רואה את החיוך שלך מפה, ותוהה תוהה מה עושה אותך כזה, מה ישנו במקום שבו נמצא הלב,
האם אצלך הוא ריק מתוכן
ואני
יודעת שקטונטי מלשנות אותך, נולדת כזה וכנראה שתהפוכות החיים , הם שגרמו לך להיות כזה,
ואולי נפגעת בעבר ונשבעת לנקום את נקמת ואתה נוקם
ואני
מרחמת עליך, ושואלת את עצמי האם אהבת אי פעם באמת , האם אהבו אותך
והותרת
אחריך הרבה דם ועצב ודמעות וכאב
וההיא
שבבית עדין מאמינה כשאתה אומר לה שאתה אוהב רק אותה ולא נותן לי אלא לרחם גם עליה ולקוות
שבבוא היום היא תפקח את העינים ותראה מה עומד מולה והלוואי מוקדם מאשר מאוחר
–
כל
אחד יכול לשפוט רק את עצמו
19/6/1999
22:21
דינורה-במדבר
–
וכל
אחת יכולה רק להאשים את עצמה אם היתה עיוורת
ואם
הצורך העז שלנו באהבה גורם לנו להענות לכל מקסימן אז משהו בנו דפוק. עברנו את הגיל
שבו נוכל להגיד "זה לא פייר".
את
לא יודעת מה מניע אותו, את לא יכולה להחליט שזה צורך בנקמה, או רוע לב או צורך בכיבוש.את
יכולה לשער. ואני גם.
אני
משערת שמדובר בצורך עז באהבה באמת. הרי אם כל אחד יאהב אותנו קצת אז אנחנו נהיה הכי
נאהבים שיש. אני לא מצדיקה אף אחד אני רק רוצה לציין, כל אחת שאוהבת אותו- הוא באמת
אוהב אותה חזרה. זאת אומרת שיש פה מישהו שיש לי הרבה אהבה לתת. הוא רק עוד לא לגמרי
התאפס בחיים. יש את הצעצוע הזה שצריך להתאים בין הנעליים למכנסיים לחולצה ולפנים. מסובבים
כל חלק מהצעצוע ואפשר ליצור הרבה דמויות מבולבלות. אח"כ אפשר לסדר את הצעצוע ככה
שהכל מסודר.כל הדמויות מסודרות. אז אני משערת שאצלו הדמויות עוד קצת מבולבלות.
את
יכולה רק ללמוד ולחשוב איך תתנהגי להבא.
בנוגע
לרחמים, זה רגש שלא שייך פה איך שאני רואה את זה.
שכל
אחד ירחם על עצמו ולא על אחרות או אחרים.
–
*****************************************************
לצפרדע
19/6/1999
16:14
טטה
landaulu.netvision.net.il
–
יושבת
ולא יודעת מה לעשות. המחשבות טסות לי במוח במהירות של כדורי פינג פונג במשחק של אלופים
סיניים, נחבטות שוב ושוב ונתקעות אחת בשניה ולא מגיעות לשום מקום, לשום מסקנה. איזה
חרא היית. בחור כמוך לא מוצאים כל יום, תודה לאל, ואני הייתי 'ברת המזל' שזכיתי לכבוד
המפוקפק. ברת המזל מספר חמישים וארבע, בגיל שבע עשרה וחצי.
זמן
שביזבזתי על צפרדע כמוך. מי כמוני יודע שלא היית נסיך.
–
19/6/1999 16:31
רועי
יוגב
ro-e@adamnet.co.il
–
שיהי
לך בהצלחה בעתיד
–
אנחנו
פעם זכינו בתחרות "בארט המזל" שנערכה בחדרה
19/6/1999
18:17
האנונימיים
מעלים זכרונות
–
קיבלנו
בתור פרס תקליט של סיד בארט.
–
*******************************************************
בלילה
אתה אמרת
19/6/1999
19:9
ציפי
zipi_434@yahoo.com
–
בלילה
אתה אמרת:
אני
יכול לרדת למטה?
הסכמתי
ואתה נעלמת
את
כל עצמך שם השקעת
ולמרות
שנהנתי היה קצת מעצבן
למה
את הלשון שלך אני צריכה לכוון?
–
אם
תשימי שילוט נסתדר לבד.
19/6/1999
22:17
האנונימיים
מוכנים לבלוע הכל
–
וחוץ
מזה, אנחנו אמרנו משהו על הריח של הדגים? התלוננו? לא. רק עשינו את העבודה שלנו כמו
שצריך. ולידיעתך, נשארנו למטה כי התעלפנו.
–
עדיין
לא במיטבך.משהו קרה לך ביומיים האחרונים
20/6/1999
0:14
ג'וליה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 