רוצה
לקחת אותך
22/6/1999
2:34
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
לפעמים
אני רוצה לקחת אותך כמו שאתה.
עם
החיוך הזה והגומות, והשיער הארוך והזקן שלא רוצה להפסיק לגדול.
לפעמים
אני רוצה שתהיה כמו פימו, או פלסטלינה, בשביל לעגל פינות ולרכך את הבפנים. ככה אני
אקח אותך, ואלוש, וארכך, ואנשק את האף החמוד הזה שאני אוהבת לנשק, ואמרח לך את החיוך
על הפרצוך, שיהיה רחב יותר. יש לך שיניים יפות כל כך.
לפעמים
אני רוצה לקחת אותך אליי, ולישון איתך חודש שלם. לנעול אותך בחדר שלי במאתיים שלושים
דולר לא כולל מיסים ולטרף לך את הצורה, שתאנק ותשתולל ותצעק.
המיטה
שלי גדולה מספיק בשביל שנינו, ויש פיצוציה ליד הבית, יין אדום בחמישים שקל ופופקורן
למיקרוגל. כמו שאנחנו אוהבים לנשנש אחרי.
אני
רוצה לקחת אותך אליי ולהגיד לך כמה אני אוהבת, ומטורפת עלייך, וכמה טוב לי כשאתה מחבק
ורוצה אותי ורק אותי, ככה רק בשבילך, לתמיד.
לפעמים
בא לי לצעוק את השם שלך בלי סיבה, או להרים אלייך טלפון וללחוש לך מה יקרה כשנפגש בלילה,
ואז הבוסית הבת זונה שלי מציצה לי למשרד ושואלת אם זו שיחה פרטית, ואני אגיד לה שבטח
שיחה פרטית, שיחה פרטית מאוד אינעל ראבאק שישרוף לך בן הרגליים כל החיים אמן, בעיה
שלך שאת לא מזדיינת מספיק. אבל אין לי אומץ להגיד לה את זה, אז אני אלחש לך "אחר
כך" ואנתק. ואז כשתגיע, אני אחבק אותך, ואריח את הבושם הזה שקניתי לך, ותשאל איך
היה בעבודה, ואני אהנהן בראשי ואתה תריח לי את השמפו בשיער, כי אני תמיד מתקלחת לפני
שאתה בא, כמו שאתה אוהב, ואני אספר לך על הלקוחות המעצבנים האלה שמשגעים לי את הצורה,
ועוד לא העלו לי משכורת בכלל, ואתה רק תלטף את השיער שלי, ותגיד שאיזה כיף שאני שלך
ונלך לחדר, מחזיקים ידיים, ותאהב אותי כל הלילה, ואני אוהב אותך.
לפעמים
אני רוצה לקחת אותך אליי ופשוט לאהוב.
מתי
תגיע?
–
המטורבת
מאוהפת 😉
22/6/1999
10:31
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
יש
רגשות, תחושות ומצבי תודעה
22/6/1999
14:53
שם
– מיים
nitaipe@camera.org.il
–
שרק
מי שגר במרכז תל – אביב יכול להבין אותם, להזדהות איתם, או אפילו להעלות בדמיונו שהם
בכלל קיימים.
–
שואלת..
22/6/1999
17:28
ענת
–
דניאלה
שלום!
(פרטי
הסבירי ותני דוגמאות..)
אני
גרה במרכז ת"א
לפני
כן גרתי באילת
לפני
כן בחיפה
עוד
חודש בהודו
ועתה
לענייננו…
מה
היום במגורי הנוכחיים
אני
אמורה להרגיש ???
זה
נכון שהמטורפת העבירה ציפורן ארוכה וחדה
לאורך
בשר הלב החשוף
צמרמורות
של עונג מתאווה
אך
האם עוד חודש לא אחוש באותה הזדהות עמוקה שנית??
(מבקשת
לא לפרסם את שמי המלא)
–
**************************************************************
שקט.
קצת שקט
22/6/1999
2:34
לימו
subject@walla.co.il
–
כל
מה שרציתי היה שתניח לי לנפשי. מה בסך הכל ביקשתי? שקט. קצת שקט. כל ההמולה הזו סביבי,
כמה רעש עושות צלחות כשהן נפגשות עם הרצפה. כל כך הרבה רעש של ניפוץ חרסינות והחלקים
שמתפזרים בהינף הזרוע על מרצפות שנשטפו עוד הבוקר, כשקמתי מוקדם כהרגלי, אחרי ששלחתי
את הילדות לגן.
ואחר
כך הסרתי אבק מהמזנון שאימא שלך קנתה לנו כשנישאנו, חום מהגוני כזה. מוזר. מעולם לא
אהבתי את המזנון הזה. שעות ישבתי איתך בערבים והתחננתי, בוא נקנה מזנון אחר, מעץ טבעי,
פשוט כזה, בלי כל השטויות הללו של הפיתוחים והגילופים ששנאתי ממש. ואחר כך הדודות הזקנות
שלך, כל אחת בתורה, החליטה לעזור לזוג הצעיר – אנחנו – וקנתה לנו על פי טעמה האישי
ספות 3 + 2 + 1 וגם פינת אוכל + 4 כסאות עם משענת ממתכת. ואני בכלל שונאת מתכת, אבל
הדודה רבקה הזו שלך, עם החטטים בפנים והאף הנשרי אמרה שזו המילה האחרונה ואתה הנהנת
בראשך ואמרת זה מ-ש-ה-ו. תודה תודה. אני כמעט
הקאתי. זה באמת היה משהו מגעיל במיוחד. ככה, בעזרת תרומות – שנקרא להם מתנות אולי?
– הרכבנו בית. לא ממש בית שלך ושלי, יותר כמו בית של האימא והדודות הזקנות שלך. בליל
כזה של צבעים ומתכות וחום ואפור דוחה שכזה.
אתה
זוכר, ביום שהצעת לי נישואין, לבשתי שמלה ורודה עם חגורה באמצעה. תמיד הלם אותי ורוד
או תכלת או סתם לבן. רק לא חום או אפור. נראתי פשוט רע עם הצבעים האלה. הם החמיאו לי
כמו שמאפרה נראת במקום הנכון באזור עם שילוט ניאון גדול שזועק לכל עבר 'אסור לעשן'!
לקחת אותי לראות סרט רומנטי בשחור-לבן, כמו שהיו עושים בימים של פעם, עוד כשידעו להעריך
את המושג רומנטיקה בלי שזה ישמע דביק ו/או פאטתי
מדי בקולנוע מקסים הישן עוד לפני שהפך להיות תיאטרון. כל הסרט החזקת לי את היד
ומלמלת הו, אלוהים, כמה שאני אוהב אותך. גם אני, מותק, הכי הרבה בעולם, עניתי בקול
מתפנק. ואחר כך נכנסנו לסוסיתא שלך ונסענו עד ליפו לים המוכר ששנינו אהבנו כל כך. ירדנו
מהאוטו ובינות דיונות החול, ליד שובר הגלים, סובבת את פניי לעברך ושאלת בקול חנוק ורועד,
התתחתני עמי אהובה? לרגע לא היססתי, בודקת מה יש לי להפסיד מנישואים בגיל עשרים. בטח
מותק, עניתי לך ונכנסתי לתוך החיבוק הזה שלך, שואפת את ניחוחות גופך אליי. המטרת עליי
בערך מאה נשיקות קטנות ואחת ענקית.
אתה
בטח זוכר את הדודות שלך עומדות באולם הצנוע שלנו ומזילות דמעה ואת אימא שלך – חמותי
– נאנחת בשברון לב איך לכל השדים והרוחות התחתנת עם בחורה בלי ממון, יתומה. אז ידעת
להלחם מול הדעות הנחרצות של אמך – חמותי – ולעמוד על שלך.
שש
שנים חלפו עד ששי-לי שלנו נולדה. שש שנים קשות ומייגעות עבור שנינו. טיפולי הפריה, בדיקות דם אינסופיות והרבה מתחים עברו בנינו. האשמת
אותי במשך כל התקופה הארוכה הזו שמשהו בי דפוק, שהמערכת הפנימית שלי לא עובדת שלך.
כתקנה. משהו בחצוצרות או ברחם או בביצית או בכלל אני פסיכית שמשדרת אותות למוח 'אנטי-ילד'.
אולי. אחרי כל השנים הללו, של ההמתנה חסרת
האונים – שלי בעיקר- והלא מובנת – שלך – החלטתי לקרוא לילדה שי-לי. אמרת לי אימא בטח
תתנגד – חמותי – היא תתעקש שנקרא לה רחל על שם אמה זיכרונה לברכה. שתתנגד כמה שתרצה,
זאת הבת שלי, התרסתי מנגד, שש שנים מחיי עמלתי עבורה ומה שיוצא מביטני לאחר תשעה חודשי
הריון זה לא הקניין הפרטי של אימא שלך, מותק. מצדי שתשתגע כמה שהיא רק רוצה. אני חושבת
שזו הפעם הראשונה מאז שהתחתנו שעמדת לצדי ותמכת בי מול מלחמת החורמה של אימא
רגע,
אתה באמת סבור שלקח לי שש שנים להיכנס להריון כי משהו היה בי דפוק? אני לא אומרת שאתה
צודק. אני משתדלת גם לא לומר כלום. תמיד נתתי לך לדבר, להחליט את כל ההחלטות גם בשבילי.
לדאוג לפרנסה, לתשלומי חשבונות ארנונה, מים, חשמל, כבלים כל מה שצריך. על תרבות ופנאי
לא היה מה לדבר. היינו צעירים ודחוקים כלכלית. זה לא שלא רציתי לראות, כמו בנות גילי
הרווקות, סרטים או הצגות תיאטרון מדי פעם. רציתי, אבל זה היה בלתי אפשרי. והמשכנתא,
הו, המשכנתא.
נכון.
היה לנו סקס נהדר. אתה בטח זוכר, שהיית הראשון שלי גם במיטה. לימדת אותי איך להתנהג
בטבעיות במהלך קיום יחסי המין, הראת לי שגוף האדם זה דבר יפה, יצירת מופת של האנושות,
לא משהו שיש להתבייש בו. אתה בטח זוכר את הלילות שנגמרו בפיוס במיטה. רבנו המון, אבל
אף אחד לא ידע. תשתקי – היית צורח עליי – השכנים ישמעו ואני הייתי מבליגה. שותקת. השתיקה
כמוה כהודאה? אז האמנתי שכן. היום אני לא מפסיקה לדבר. שלשול של מילים זורם ממני החוצה,
לכל מי שרק רוצה לשמוע. תפסתי את עצמי מדברת היום כמעט שעה עם אותו אומלל שמילא לי
דלק ברכב. האמת, הוא היה רק ילד. 19, 20, אולי 21 לא יותר. רציתי לדבר והיה לי עם מי
אז דיברתי. אתה יודע שאני מוכשרת במילים, טוב, לפחות הייתי מוכשרת עד שהתחתנו. כשהיינו
יחד אתה רוב הזמן דיברת ואני הקשבתי. אני טובה גם בלהקשיב, לספוג לתוכי רצף של להג
חסר משמעות ולהבליג.
תגיד,
גם היום אתה סבור שירידה לחוף הים עם רכב מקרטע ושכיבה על החול איברים פסוקים זה בילוי?
כי אני כבר לא חושבת כך.
אתה
יודע, אנשים משתנים בלי סוף, כל יום חל שינוי זה או אחר בתוכנו. אני זוכרת שפעם ציטטתי
לך את טשרניחובסקי אומר "האדם תבנית נוף מולדתו. גם המולדת משתנה. אין ססטוס-קוו
באף תחום. אין פרות קדושות. אין טאבו. כל אחד לוקח מה שהוא רוצה מתוך שלל אפשרויות
שהעולם מציע לו. פעם סיפרתי לך שבגיל חמש עשרה בערך, שנה לפני שאבא מת מסרטן ריאות
הוא הושיב אותי על ברכיו, למרות שכבר הייתי ילדה גדולה ואמר לי החיים הם מה שאת תבחרי
שהם יהיו, הגרה. אני בחרתי בך שתבחר עבורי. אתה מבין, אז לא ידעתי שכל אחד צריך לבצע
בשבילו את הבחירות. היום זה כבר יותר ברור לי. הרבה יותר.
חשבתי
שאני צריכה להביא ילד נוסף כדי לגשר על התהום שנפערה בלי שנרגיש בנינו. שנתיים וחצי
אחרי שי-לי נולדה לנו נוי. ילדה רגישה בניגוד לשי-לי החזקה, עיניים חולמניות ותלתלים
חומים עדינים. אני מביטה בתמונתן הנשקפת מולי, מונחת על שולחן הכתיבה עליו אני גוחנת
וכותבת לך. ילדים זה באמת שמחה, במיוחד ילדות כמו שלנו. בלי עין הרע יצאו לנו ילדות
יפיפיות ונבונות. שעות הן מסוגלות להעסיק את עצמן בלי להטריד את מנוחתך ואתה הרי יודע
כמה שרעש מסוגל להוציא אותך מדעתך.
אני
יודעת שיש לך מישהי מהצד, אבל זה בסדר. מותר לך. כבר שנתיים שאני לא מתפקדת כאישה.
בחרתי להיות אם ולמדתי להשלים עם הידיעה המכאיבה הזו. בוא נתגרש, PLEASE, תן
לי גט להתחיל מחדש, ממילא אנחנו כבר לא משדרים על אותו הגל. אני רק בת 31 וקצת ואתה
בן 32 כל אחד ימצא את הפינה שלו, אמרתי לך לפני חודש. הו, התגובה שלך, הזועמת, הבהילה
אותי. באמת זה לא נעים לשמוע צלחות מתנפצות על רצפות שנוקו לא מזמן והרסיסים הללו, שתחובים מתחת לרהיטים הדוחים בשלל
צבעים חומים ומתכתיים שהדודות שלך קנו לנו, זה לא בדיוק תענוג כזה גדול. מהר. הילדות
צריכות להגיע מהן, צריך לנקות!
עקרת
בית. אם. אישה. בחישוב כלכלי זהיר, אין לנו ערך בשוק העולמי או משהו שישתווה לנשים
כמוני. כל אחד נושא תגים על עצמו שמסווגות אותו לכל מיני קטגוריות שהיו כבר שם עוד
לפני שנולדנו. עקרת בית. אם. אישה. המילים מהדהדות בראשי וטורדות מנוחתי. קשה היה להיות
עקרת בית רק בגלל שטענת שאישה צריכה לשבת בבית, לדאוג להחזקתו השוטפת ולגדל ילדים.
זה היה מאוס. נרקבתי בין ארבעה קירות. אתה חושב שזה אנושי לשבת כל היום בבית לנקות,
לכבס, לגהץ, לבשל ולדאוג לסדר התקין של הבית? האם בכך מסתכמים חיי הנשים בעולם? לא!!
פעם
גם סיפרתי לך שאימא שלי תמיד אמרה שחלומות נועדו להגשמה. כל זמן שחלום נשאר בגדר של
חלום הוא הופך לאכזבה מאי מימושו. הרי בכל חלום גלום פוטנציאל ההגשמה. אימא הגשימה
את חלומה ונעלמה עם הגבר שהיה מרעיף עליה חום ואהבה. אמרתי לך שהיה לי אב מהסוג הישן
והמנוכר לאישה שכנגד וחם לילדה היחידה שלו. לא פלא שהיא קמה ועזבה אותו – וגם אותי
– מיותר לציין.
תבין
אותי. קשה לי לעזוב, זה לא שאני רוצה לעזוב. אני מוכרחה. אני רוצה לקום בבוקר בלי פנס
שיעטר את עיניי, בלי שטפי דם, בלי סימנים כחולים שיהפכו ברבות הימים לשחורים, בלי צלעות
שבורות ותירוצים מטופשים לרופאים בבתי החולים על מעידות ערטילאיות. אני רוצה לקום בבוקר,
לחייך על שקמתי גוף בריא. לגשת לאמבטיה. להשתין. לשטוף פנים. לשטוף ידיים. לצחצח שיניים.
לצאת ל-ע-ב-ו-ד, כי מותר לי ולא כי אתה אוסר עליי. כאן זה לא כלא!
לקום
בבוקר ולדעת שהצלחתי לצאת ממעגל הסטטיסטיקה של נשים מוכות ולהביט בראי ולהגיד בקול
רם, כי מותר לי לדבר בלי לבקש ממך רשות קודם – ניצחתי!
תגיד
לשי-לי ולנוי שאני אוהבת אותן, שאולי, יום אחד כשהן כבר תהיינה גדולות הן תסלחנה לי
על הנטישה אותן.
יש
על הכיריים סיר עם אורז וסיר עם מרק ירקות, במקרר יש שניצלים מוכנים, תחמם להן, אבל
לא יותר מדי חם, הן אוהבות אוכל פושר.
אל
תשכח בשעה 19:00 לקלח אותן ולהלביש לנוי את הפיג'מה עם הדובים ולשי-לי את הפיג'מה עם
הציור של טוויטי. בספריה שלהן בחדר השינה, יש המוני ספרים, היום תקרא להן את סינדרלה,
אני תמיד מקריאה להן סיפורים לפי האלף-בית. אל תשכח להקריא להן, הן כבר לא נרדמות בלי
סיפור לפני השינה. הא, אל תשכח להזכיר להן לצחצח שיניים ותשגיח שנוי באמת מצחצחת, כי
הצוציקית הזו בכאילו מצחצחת.
זהו.
אל
תחפש אותי. תוותר עליי. אני כבר לא שלך.
הגרה.
–
חתכ'ת
קראשנדו, ממי.
22/6/1999
2:43
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
איך
תוך כמה שורות הכל מתהפך.
כמה
יפה ותמים ונעים בהתחלה, ולאט לאט המפלצות האלה של החיים מתחילות להיכנס.
עצוב
המניפסט הזה, ככה מרימה ידיים, לא מסוגלת להמשיך להתמודד, ומשאירה את הבנות היפות והנבונות
בלי עין הרע עם האבא הזה שלהן.
לא
רוצה שתשאירי אותן איתו, היית חייבת?
–
את
מדהימה. כל מילה אחרת תחוויר כאן. מדהימה!!
22/6/1999
4:17
אריק
–
מה
עוד יש לי לומר? אני מחכה בקוצר רוח, כל פעם מחדש, שתגיעי…
וכמו
תמיד את לא מאכזבת…
אמרתי
כבר שבעיניי את עילוי???? את עילוי. נקודה.
והסיפור
הזה…טוב, כל המוסיף גורע..את צריכה כבר לדעת מה אני חושב עליך ועל הכתיבה שלך..
ממתין
לבא אחריו..
–
אדיר
,פשוט אדיר…חייבת לפרסם. (-:
22/6/1999
12:14
יניב.ב
zivod1@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אאאאההההה!!!!
22/6/1999
12:43
שם
– מיים
nitaipe@camera.org.il
–
בא
לצעוק, בא לבכות. אחלה סיפור. מאד כן, האמת זורמת.
Don't live the life of quite
desperation!
–
מדהים!
נהדר!
22/6/1999
22:14
ר_ז
–
לימו,
את מדהימה וזורמת כ"כ עם המילים…שפשוט עושה לי דמעות בעיניים
–
***************************************************************
אהבה
למיכאל
22/6/1999
10:52
נמורינו
inlovemichael@hotmail.com
–
חמש אותיות ועוד 3
מילים
מייסרות
את זאת האהבה
יוקדות
בנשמה – מבטלות כל גאווה
כמו
יוצרות דבר שלא ידעתי מעולם
אינן
מוכנות להיפרד אפילו לרגע
לפיתתן
חזקה מעמיקה להן בקע
ונותרו
רק אותן 3 מילים
אני
אוהב אותך
–
************************************************************
מכירים
את אלא?
22/6/1999
11:19
מאיר
–
אני
מכיר אתכם
אתם
אוהבים אותי
חברת
פלאפון הזונות
מכירים?
אני
מכיר אותם
אם
הייתי יכול
הייתי
מקיא אותם
ניתקתי
המכשיר
לפני
חודש
עוד
שולחים לי חשבון
מכירים
אותם?
הם
לא אוהבים אף אחד
זונות.
וסליחה מהזונות
אוהב זונות מאוד
–
מפלגת
עלה ירוק תומכת בהפיכת זנות לחוקית
23/6/1999
0:14
עלה
ירוק
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
****************************************************************
גלויה
מאמסטרדם
22/6/1999
12:16
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
22/5 יום
שני שימשי, חודש ליומולדת שלי בדיוק.
חשבת
ששכחתי אבל אני לא, בעצם התכוונתי לכתוב לרותי
אבל
היא אסרה עליי לשלוח לה גלויות. אשלח לה מכתב באוטובוס
בדרך
למילאנו, יש לי יותר מעשרים שעות להסביר לה את
הרגשותי
ומעשיי. אני מקווה ששלומך טוב ושאתה שמח בליבך לעיתים.
פגשתי
בחור איטלקי ברכבת (כמו תמיד, איטלקים ורכבות, בדיוק הצירוף
שאמרת
לי להמנע ממנו, אבל זאת אני), שינסה לסדר לי עבודה לקיץ.
אחסוך
כסף ואחזור למרכז היבשת לתור.
אמסטרדם
יפהפיה, אור שמש דק בשערי ועל פני כדשיש לי חיים אחרים.
דאבלין
היא עיר אפורה ומהפנטת בכיעורה. חיפשתי שם מסעדה בולגרית
ולא
מצאתי, וגם נסיכה לא. נצטרך כנראה לעשות משהו בנידון
אם
וכאשר…
מסור
את אהבתי הרבה, הכנה לרותי, ולעצמך חיבוק קטן אבל חזק.
מתמי.
–
רותי
ותמי סיפור אהבה
22/6/1999
22:12
לימו
–
הוי,
נירו יקירי, כמה שהשנים עושות עמך רק טוב. מי יודע טוב ממני כמה שאתה מוכשר?! בטוחני
שאיש לא.אתה יודע, לפעמים אני יושבת וקוראת את כל מה ששלחת לי בזמנו, כשחגגנו חצי שנה
של נישואים וירטואלים ותוהה איך נפל בחלקי העונג להיות נשואה גם אם זה וירטואלית לגבר
מוכשר שכמוך..אהבתי, מיותר לציין, מאד אפילו. מי ייתן וגם אתה וגם כולנו נמצא את הפינה
שלנו.
אוהבת
ושלך לתמיד
לימו
–
פינות
ודברים כאלו
23/6/1999
8:26
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
האמת
היא שאני מרגיש בכלל לא רע בפינה שלי,
ולא
שוכח כלום, רק שהסלקום שלך לא מגיב לאחרונה
וחסרות
לי השיחות. תתקשרי מתישהו, תמי מתגעגעת.
–
גם
אני. בעיקר אליך. את תמי אני רואה הרבה יחסית
25/6/1999
0:5
לימו
–
ואני
מבטיחה לצלצל, כשיזדמן לי. אל תדאג, אני עדיין אוהבת אותך הכי בעולם
–
****************************************************************
בחרה
את העיניים שלו
22/6/1999
12:19
יניב.ב
zivod@hotmail.com
–
היא
בחרה את העיניים שלו,
יודעת
שאין לי הרבה מה לאמר,
אהבתי,חשקתי,נשאתי,ילדתי,רציתי,זיינתי,
והתאהבתי
מחדש,היא אמרה.
הכיווץ
הזה בבטן והראיה המתערפלת
חשבתי
שאני מת.
היא
בחרה את העיניים שלו אמא,
את
לא יודעת כמה בכיתי,
במכונית
פתוחה הם עברו עכשיו,
ואני
נשאר אם יונתן.
–
קטונתי
מלבקר שירה, אבל…
22/6/1999
22:18
לימו
subject@walla.co.il
–
זה
עשה לי משהו. קשה לי בדיוק להגדיר מה זה עשה. עובדה שאני מגיבה ואני ממעטת להגיב..אני
בוחרת בך, דיר בלאק תאכזב אותי!! סתם..
–
********************************************************
דוקטורט
בגעגועים
22/6/1999
12:56
שרברבית
–
אני
עושה דוקטורט בגעגועים. זה תחום התמקצעות חדש
שהחלו להציע באוניברסיטאות בעלות שם עולמי.
לא כל אחד יכול להצטרף לתכנית. היא
קצת נסיונית בנתיים, פשוט משום ששני הסטודנטים שהיו לפני ברשימה החליטו לפרוש מהתכנית
ומהאוניברסיטה ומהחיים. בגלל זה כולם שם מאוד
זהירים ומציבים תנאי קבלה נוקשים במיוחד.
המיני-טירונות
שהעבירו אותי לפני שהתקבלתי לא היתה פשוטה, ואני לא אומרת את זה רק בגלל שעברתי אותה
בתור חניכה מצטיינת. היינו צריכים לעבור שם
כל מיני דברים שאפילו לאמא שלי לא סיפרתי עליהם.
היינו
שלושה במחזור הראשון. דודי, אוסי ואני. דודי היה שחצן נורא ופינטז כל הזמן על הג'ובות שהוא
הולך לעשות אחרי שיסיים את הלימודים. הוא תכנן
להרצות ברחבי העולם, לפרסם מאמרים סנסציוניים ולעורר סערות ציבוריות. הוא באמת היה מוכשר, אני לא אומרת שלא. הוא אפילו פרסם פעם ספר שירים מיוזע. למרבה הצער, כאשר הוא הגיע לשלב הצינוק, הוא חטף
נמקים בכל הגוף, התכווץ לגמרי והפרצוף שלו נראה כמו צימוק יבש ומעופש. זרקנו אותו יחד לגורס הזבל, אוסי ואני.
אוסי
היתה יפה כמו מלאכית בלונדינית. היא צחקה עם
דמעות פוטוגניות וקבלה ציונים ממש טובים במבדקי המיון. אמרתי לה פעם שאני ממש לא מבינה מה היא עושה כאן,
בפקולטה לגעגועים, והיא אמרה שאבא שלה נטע בה את היכולת להתגעגע עוד מילדות מוקדמת. קיללתי אותה בלב שיש לה נטיות טבעיות, בעוד אני
נלחמת בשיניים להגיע לכל הישג. היא לא הצליחה
לעבור את השלב הסופי, בו צריך לשתוק במשך חודשיים תמימים. חבל, דווקא שרדה את החמישים ושלושה ימים הראשונים. בבוקר של היום החמישים וארבע היא נעמדה מול המראה
והעירה לעברי על זה שהגיע הזמן שהיא תצבע כבר את השורשים החומים של השיער הבלונדיני
שלה. הדיקן בדיוק עבר במסדרון ושמע אותה מפרה
את קולות השקט.
כך
נותרתי לבד עד סוף השנה.
הקטע
המשעשע היה, שדווקא התגעגעתי קצת לדודי ולאוסי אחרי שהם עזבו, וככה קיבלתי בונוס של
עשרים נקודות בבחינת סוף הסמסטר.
–
איפה
נרשמים?
22/6/1999
14:49
שם
– מיים
nitaipe@camera.org.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
בעיקר
געגועים
23/6/1999
0:2
ארגון-נפגעי-הקריאה-לאחור
–
סמדר:
http://www.iol.co.il/forums/scripts/viewmsg.asp?id=291224&paint_str=%ED%E9%F2%E5%E2%F2%E2
–
מהמגירה לדיסק 