4-4-2001 עד 5-4-2001

גופי עייף מזמזומים אליך

נדמה לו שגופך קורא אליו

הייתכנו שדות מגנטיים בינינו

ומרחקי לילות עורגים לשוא

אני קשובה עכשיו. זה מה

שהוא לוחש לי. גופך, שכוח וארור.

גופך שהתעקש להיות מוכר לי

גם כשאתה נותרת זר גמור

אני אותך כמעט שכחתי

ספון לעד בריחוקך

ורק גופי עודו כמה

לגעת קצת בחום עורך.

משום מה את תמיד מעלה חיוך על פניי למקרא ביקורותייך

אז קודם כל תודה !

ולגבי הבית השני הרי לך הבהרה:

"במחמיצה רגשות בצנצנת" יש כפל ואפילו שילוש משמעות

ואם מתייחסים לזה כהחמצה מלשון פספוס,או אפילו החמצה

מלשון חומץ,הרי שזה מתייחס איליו,כי כמו שהבנת יקירתי,הוא לקח ממני את כל
המתיקות…

כתיבה יפה מרתקת וקולחת.

אם כי לקראת הסוף ירושליים "התמסמסה" לך מעט.

אהבתי!

כתיבה יפה מרתקת וקולחת.

אם כי לקראת הסוף ירושליים "התמסמסה" לך מעט.

אהבתי!

לדעת מי הם המתיימרים הרי שמבחינתי

אינך נימנת עליהם,אני אוהבת את כתיבתך

ומכבדת את ביקורתך.

כתוב בכשרון רב,מעורר קנאה.

עכשיו תאספי את כל החומר שלך ותנסי למכור אותו כספר.

אם יהיה לך מזל, מישהו שיאסוף עותק מהמזבלה, יתקע בלי נייר טואלט ואז ינגב
איתו את התחת.

בהמה שכמותך,

את לא ראוייה לאוננות עצמית אפילו,

תאכלי פתית ותסתמי.

אני מרגישה שזה מגוחך בכלל שאני אעיר לך הערות. והדף
שלך בבמה השאיר אותי אכולת קנאה מכורסמת צפרניים. אני רק מקווה שאת מודעת
לכשרון שלך, היוצא דופן, שאין לערער עליו. מתי כבר תפרסמי?

אספמיה?

להתחיל עם מישהי כשחבר שלה שם, זה לא משהו שעושים.

אבל איך שראיתי אותה הייתי חייב. חוץ מזה הדברים לא כל כך מסתדרים אצלם;
הם רבים, היא אותו אוהבת, הוא טוב לו איתה אבל הוא כבר רגיל. ובכלל נורא
נוח לו כל הסידור הזה שאפשר להגיד לה דברים נוראים בידיעה שהיא לא תעשה
שום דבר חוץ מלהיפגע ולשתוק, הכי הרבה תמלמל משהו.

זה התחיל בשיחה בלי מילים כדי שהוא לא ישמע בעוד הוא עסוק בפלרטוט עם
השנייה, צריכת אלכוהול מוגברת וקליעת חרצנים של זיתים, מתובלים בהערות
סרקסטיות כלפיה, אל תוך המאפרה. אני והיא התעלמנו לחלוטין ממנו ומהשנייה
ומתוך בועה של שקט יחסי לבית קפה קוצף ניהלנו דוח שיח של חירשים בקריאת
שפתיים ובסימני ידיים. השנייה התחילה לשים לב לכל העניין והפנתה את תשומת
לבי לעניין הפרת הכלל המוזכר לעיל. הוא כאמור לא ממש התעניין. אני בשלב זה
כבר הייתי בדרך לאספמיה.

זה היה נורא.

בדרך כלל זה קצת יותר הדרגתי, אבל הפעם פשוט התמכרתי אליה בבת אחת וצורה
הקשה ביותר. התחלתי לשים לב לפרטים הקטנים האלה, כמו הצלקת הקטנה אצלה
במצח, זאת שהיא קיבלה מהמשקוף בגיל 12, היא אומרת אחרי שאני שואל בעניין
רב, אח, כמה שהיא יפה, לרצות לראותם שוב ושוב כל הזמן. המנגנון הזה כל כך
מטומטם, בטוח אפשר למצוא דרך טובה יותר להגיע לרבייה טבעית בבני אדם.

התלבטתי מה לעשות, יש לי נטייה לחרב את הדברים האלה, וישר עלו לי בפלשבק
עצבני מבחר פרסומות, just do it וכדומה שבאופן
כללי מעבירות את המסר שהחיים יפים והכל ילך טוב אם רק תהיה עצמך ותשתה
קולה, ככה זה כשרואים יותר מדי ערוץ 2.

אז אמרתי לה,את הכל ככה ב"ישירות".

להתחיל עם מישהי כשחבר שלה שם, זה לא משהו שעושים. אחרי עשר שניות היא
הלכה אתו לשירותים.

אני הלכתי לאספמיה.

זה דווקא יפה, קולח, שנון ומעורר מחשבה. יופי!

כתיבה בינונית ושפה דלה מדי.

שפה דלה אינה תמיד דבר רע

(ראה ערך "דלות החומר" באמנות ישראלית),

לגבי המקרה הספציפי אני לא בטוח אבל לדעתי זה שימש את המטרה.

אני כל כך ריקה,

אני צריכה שמישהו,

יבוא וימלא אותי,

בכל המובנים.

זה עצוב לגלות,

שאחרי הכל,

הפתרון לא יבוא,

ממני,

זה בניגוד לכל המדריכים,

זה כל כך לא,

"ניו אייג'י",

אני רק צריכה שמישהו,

יבוא וימלא אותי.

קשה לי להזדהות עם מסר כזה, לעומת זאת הייתי מצפה
לתגובות חמות מאוד מהבנים, כולל מספרי טלפון.

וברצינות, לגבי השיר – השיר מעביר תחושה של נונשלנטיות, הבית על הניו אייג
שהוא הכי יפה מדגים את זה טוב, לא באמת הרגשתי שאת נזקקת למשהו. סליחה.

למה את אומרת סליחה?

התגובה שלך דווקא הצחיקה אותי. (בכלל את די מצחיקה באופן כללי).

אחרי 12 הקפצות של שוט

ו-14 גק דניאלס,

אחרי התולעת של הטקילה,

ומי יודע כמה בירות,

יצאתי לרחוב.

ושם עמד מולי באטמן

לבוש בחליפה השחורה

והגלימה המתבדרת,

והוא מחייך ומתקרב.

ואני, אני לא היססתי לרגע

זינקתי עליו והתחלתי להרביץ,

החטפתי אגרוף,

בעטתי בעיטה

רוצצתי את ראשו על שפת המדרכה.

ולסוף נרדמתי.

למחרת בבוקר מצאתי את עצמי

מאחורי סורג ובריח

מואשם ברציחתה של נזירה!

זכויות שמורות לפוד.

את לא אנושית

שום דבר בך לא מזכיר לי

הוויה של משהו אנושי.

את משהו אחר

את משהו שאני לא מכיר.

אוח!

כמה שאני חרמן

כמה אני רוצה להיכנס לתוכך.

אבל לאיזה חור?

זכויות שמורות לפוד.

גדלתי בבית דו לשוני, דו תרבותי, דו ערכי, דו מיני, דו
ספרתי, דו סטרי. גדלתי בבית בו איש לא הלך סחור סחור ואנשים היו מהלכים על
הקירות המעוטרים בגבס. תפיסת הזמן והמרחב היתה אמורפית ורכה ככדור בצק,
וגורי חתולים היו מתחלפים שם בקצב מסחרר.

גדלתי בבית בו אפילו העצים היו משנים את מיקומם מעת לעת.

בבית כזה, דובדבנים אמיתיים היו מודבקים בסופרגלו על תקרות מסוימות, אך לא
על כולן. שירי ערש היו מושרים באמצע הצהריים בקול צלול. לכל חפץ וכלב היה
לפחות שם אחד.

המלה לגיטימציה נמחקה זה מכבר מן המילון המאובק בלורד שחור, חסר רחמים.

אמי נהגה להתמודד ביעילות עם משברי גלים ולקלוע סלסלות זרדים בזריזות
מעוררת השתאות. לפעמים ענדה צמידי פעמונים לקרסוליה על מנת שנוכל לזהות
אותה. אבי חשש מהסכנות הדמיוניות האורבות בשדרת הבלוטים שהיתה מצמחת פרא
בחצר האחורית המוזנחת. לעתים היינו קוטפים סייפנים ונועצים אותם בשערנו,
אבל לא באופן שניתן להגדיר כשיטתי.

שנות ילדותי עברו עלי בערפול חושים. הייתי חולמנית ומגושמת, מנתצת צנצנות
בשעת חציית המסדרונות הקודרים למחצה. אמי נהגה לתבל את חלומותי ביקינטונים
ובאלמוגים ביד נדיבה שהדיפה ניחוח קלוש של לימוני בר. דגי זהב מפוטמים
בעלי הבעה מזוגגת וטפשית באו ויצאו מבעד לחלונות חדרי העגולים.

ייתכן שחוסר המיקוד הוא שגרם לי להביט נכחה ביהירות פלדה, לסמן בגיר
גבולות ברורים, למספר כלי מטבח בתוויות, לעבור הלוך ושוב על קווי המתאר של
מרצפות המטבח הקרירות בעפרון, לנסות, עיקשת ותמימה, לאגור דמעות בקפסולות
זכוכית, לצייר בחמאה מומסת, להסיר קורי עכביש.

מעבר לשדרת הבלוטים נפרש העולם, נוצץ כאוקיינוס. כל דבר שהתקיים במרחב
ההוא היה מאופיין ומוגדר והושם בתא מיוחד שיועד לו. אנשים ובניינים נחלקו
לקטגוריות בהירות וקלות כחרוזי פלסטיק צבעונים.

מעבר לאגם הבדולח, ספרה לי אמי פעם, חיו יצורי-הקיץ הזעירים ביותר, דמויי
החרגול, המנומרים, הגמישים. שם שולחים סירות נייר-משי מגוהצות אל נהר שלו
ומתנוצץ, שם מחליקים את חלוקי הנחל, שם מסמיכים את הערפל בדוודי כסף
גדולים ומלוכלכים להפליא. כשהגיעה לשולי הסיפור שרקמה, בעת ובעונה אחת עם
סיום יציקת שכבת סיד חדשה ולבנה על המפתן, להגן מפני נמלים אדומות הזויות
בעלות שיניים מחודדות ועיניים רעות, שרקה בהתפעלות ושמטה את כלי העבודה
מידיה המנומשות, נוטפת סיד ומוקסמת בעליל, וקמה ממקומה באחת, עיניה
מתנוצצות ושיניה נוקשות במקצב מרקיד. הבטתי סביבי, מחפשת אחר חוט דייגים
שיוביל למחזה המופלא ולא ראיתי דבר. היתה זו הפעם הראשונה שירדתי לסוף
דעתה, היתה זו הפעם הראשונה בה הבנתי הבנה אמיתית את המשמעות המופלאה,
המרצדת, המתעתעת וכובשת הלב, שיש לחיים על קו התפר שבין המציאות לדמיון.

אמי היתה מתבוננת באוויר עצמו, ועיניה גדולות וריקות ומתוקות כערפל.

לעתים אני נזכרת, כמו אוספת קונכיות, מלקטת פעמוניות. אני ממיינת את
זכרונותי ומתייקת אותם ומדביקה עליהם תוויות כתובות אותיות מסולסלות בדיו
שחורה. כאשר אני נוסעת ברכבת אני תמיד מניחה את תיקי על ברכי וקולעת צמות
זהובות בשערי. אם יחצה את דרכי הפתלתלה אדם הסבור שהוא מכיר אותי היטב, לא
יוכל לזהות את דמותי. לעתים אני שוגה בהרהורי עברה; רוקמת חלומות מסודרים
– צלבים אדומים ושווים, אך לרב אני מבינה היטב שאין טעם לחמוק
ואין בי הכוח להתנגד לעצמה הממכרת של החלימה בהקיץ, של ההליכה בדרך המוכרת
והאהובה שאינה מסומנת ואין לה תוואי ומסלול, שהיא הדבר היציב היחידי, עוגן
יצוק אויר, בעולמי.

הפעם עשית זאת!!!

יפהפה…לקח אותי למחוזות ילדות…

אפשר כמעט להריח את הניחוח של היקינטון

הרבה יותר מעוגן מהרגיל, אגב

במיוחד בקטע האחרון, שיש לו כיוון של ממש, מצליחה
להרים לטריפ. אותי לפחות.

בצירוף יעד מתאים, את תהיי קטלנית!

תתאמני על יעדים קטנים בפשטותם, שלא תלכי לאיבוד

זה למשל, היה קטע טוב ממבחינת ההובלה, את מבינה?

לה הצעות .מענין מה הבנת .תנסי להסביר להדיוטות כמונו
מה בדיוק בראש של הכותבת שאת עוד מציעה לה

איך לבנות את הקטע שלה.

מגלומני ,מתימר וחסר תוכן. בקיצור ריק .

הכותבת עצמה -יש כשרון להוציא מילים יפותבצורה מדהימה ,רק מה חסר ענין או
הקשר שימשוך את הקורא.

לאחר התחלה מבטיחה יש דפוס קבוע של צרופים.

אז הבנו את הפואנטה ופשוט מעמם להמשיך לקרוא.

אני מבקרת לא מתוך כוונה לפגוע ואיתך הסליחה.

במקום בו מתחילים ההסברים, עם כל חשיבותם וכל זה, אני,
באופן אישי, לא שם.

כבר אמר מישהו פעם, כשמתעקשים לגלות את סוד קסמו של הורד ומורידים עלה
כותרת אחד אחרי השני, נשארים בסוף – כמה מפתיע – עם גבעול כמוש ביד

ויסלחו לי המורות לספרות

אני מעדיפה יצירה חיה וניתוח מת

למי היא כותבת?

בשביל הקורא זאת הנחת יסוד .ביקורת היא דבר אלמנטרי

כשמחפשים אותה ע"י פרסום.

הסבר זה דבר מכובד כשמבקרים וגם מסבירים ולא בלי.

נכון שוורד נהנים מציבעה ריחה ואולי טעם ,ולכן גם אין לפעמים טעם והיגיון
לפרק אותה לגורמים על מנת להבין את סוד קיסמה.

אותו דבר ליצירה ,אם מקבלים אותה כתוצר סופי שגורם לנו הנאה וריגושים אז
באמת לא חשוב איך כתב או איך מורכבת היצירה מהיבט של היצירתיות.

אולם אם משהו עושה לנו לא טוב ביצירה של מישהו והוא פתוח לביקורת יש מקום
להסביר למה.

במקרה של טלולה קראתי את ביקורתך שלך ואת בעצם חשבת כמוני.היא צריכה לבנות
את המילים היפות שלה סביב משהו שכקורא יענין אם לא אותי אחרים .

ולצערי מה שהיא כתבה הוא אוסף של משחקי מילים שביחד לא אומרים כלום.

ודרך אגב החורה באמת מוכשרת אבל לא מנותבת לצערי.

לבחורה יש צליל, תביני.

אי אפשר להתווכח על צליל, אי אפשר ללמוד צליל, אי אפשר להכחיש צליל.

זה ההבדל בין לדפוק על פסנתר, לבין לנגן.

נכון, אפשר להתווכח על המנגינה.

אפשר לרכוש ואף להשתפר בטכניקות מסוימות של החלפת אצבעות.

אפשר לתרגל מהירות וזריזות.

אפשר להשתפר בקריאת תווים.

אפשר ללמוד מלודיה.

אפשר לאלתר מהראש.

אפשר לשפר ולפתח הרבה דברים.

אבל צליל?

או שיש, או שאין.

זו דעתי

הבחורה קיבלה מתנה

ובלי להכיר אותה, אני מספרת לך בביטחון מלא, שזאת לא מתנה קלה

תענוג לקרוא אותך טלולה.

לקחת אותנו ברצינות את האנשים המקובעים….

נורא נהניתי לקרוא אני מקווה שלא אכפת לך שיש לי כמה הערות שלי לפחות היו
עושות את הקריאה קלה יותר.

במשפט הראשון סתם נראה לי שיפה לקשר בין שני המשפטים, להוסיף אבל הרבה
אנשים היו הולכים על …

יש כמה משפטים שקצת מורידים מהמטאפורות, כמו, אך לא על כולן…, אבל לא
באופן שניתן להגדיר כשיטתי…

מטאפורה אחת יותר מדי, שהדיפה ניתוח קלוש…

את המשפט דגי זהב מפוטמים לדעתי כדאי לשים לפני אימי נהגה לתבל. ככה המשפט
האחרון על החלומות נשאר כפואנטה ולא פסקה שנשארת באויר.

כל הקטע של מעבר לאגם הבדולח היה לי בהתחלה קצת לא ברור, הייתי צריכה
לקרוא פעמיים כדי להבין שזו הפעם הראשונה שבה הבנת את אמא שלך, לדעתי היה
כדאי לשים בהתחלת המשפט משהו יותר דרמטי כמו – יום אחד, פעם אחת, עד שיום
אחד…

בפסקה האחרונה שמאוד אהבתי, לא כל כך הבנתי את מניחה תיקי על ברכי, ואחרי
צמות זהובות דווקא הייתי מוסיפה עוד תיאור, לא יודעת, משהו כמו שמלה
פרחונית.

קודם כל תודה על העצות, תענוג לקבל ביקורת כזו. חלק לא
הצלחתי לשנות, לא משנה כמה ניסיתי, אבל הנה מה שהצלחתי בכל מקרה. נראה לי
שאולי הרווחים בין הפסקאות יוכלו להקל על הקריאה, כי לכתוב "פעם
אחת" או "יום אחד" זה דבר שיש לי התנגדות עקרונית אליו
(סתם, זה לא השתלב טוב):

גדלתי בבית דו לשוני, דו תרבותי, דו ערכי, דו מיני, דו ספרתי, דו סטרי.
גדלתי בבית בו איש לא הלך סחור סחור אבל כולם היו מטפסים על הקירות
המעוטרים בגבס. תפיסת הזמן והמרחב היתה אמורפית ורכה ככדור בצק, וגורי
חתולים היו מתחלפים שם בקצב מסחרר.

גדלתי בבית בו אפילו העצים היו משנים את מיקומם מעת לעת.

בבית כזה, דובדבנים אמיתיים היו מודבקים בסופרגלו על תקרות מסוימות, אך לא
על כולן. שירי ערש היו מושרים באמצע הצהריים בקול צלול. לכל חפץ וכלב היה
לפחות שם אחד.

המלה לגיטימציה נמחקה זה מכבר מן המילון המאובק בלורד שחור, חסר רחמים.

אמי נהגה להתמודד ביעילות עם משברי גלים ולקלוע סלסלות זרדים בזריזות
מעוררת השתאות. לפעמים ענדה צמידי פעמונים לקרסוליה על מנת שנוכל לזהות
אותה. אבי חשש מהסכנות הדמיוניות האורבות בשדרת הבלוטים שהיתה מצמחת פרא
בחצר האחורית המוזנחת. לעתים היינו קוטפים סייפנים ונועצים אותם בשערנו,
אבל לא באופן עקבי.

שנות ילדותי עברו עלי בערפול חושים. הייתי חולמנית ומגושמת, מנתצת צנצנות
בשעת חציית המסדרונות הקודרים למחצה. דגי זהב מפוטמים בעלי הבעה מזוגגת
וטפשית באו ויצאו מבעד לחלונות חדרי העגולים. אמי נהגה לתבל את חלומותי
ביקינטונים ובאלמוגים ביד נדיבה.

ייתכן שחוסר המיקוד הוא שגרם לי להביט נכחה ביהירות פלדה, לסמן בגיר
גבולות ברורים, למספר כלי מטבח בתוויות, לעבור הלוך ושוב על קווי המתאר של
מרצפות המטבח הקרירות בעפרון, לנסות, עיקשת ותמימה, לאגור דמעות בקפסולות
זכוכית, לצייר בחמאה מומסת, להסיר קורי עכביש.

מעבר לשדרת הבלוטים נפרש העולם, נוצץ כאוקיינוס. כל דבר שהתקיים במרחב
ההוא היה מאופיין ומוגדר והושם בתא מיוחד שיועד לו. אנשים ובניינים נחלקו
לקטגוריות בהירות וקלות כחרוזי פלסטיק צבעונים.

מעבר לאגם הבדולח, ספרה לי אמי פעם, חיו יצורי-הקיץ הזעירים ביותר, דמויי
החרגול, המנומרים, הגמישים. שם שולחים סירות נייר-משי מגוהצות אל נהר שלו
ומתנוצץ, שם מחליקים את חלוקי הנחל, שם מסמיכים את הערפל בדוודי כסף
גדולים ומלוכלכים להפליא. כשהגיעה לשולי הסיפור שרקמה, בעת ובעונה אחת עם
סיום יציקת שכבת סיד חדשה ולבנה על המפתן, להגן מפני נמלים אדומות הזויות
בעלות שיניים מחודדות ועיניים רעות, שרקה בהתפעלות ושמטה את כלי העבודה
מידיה המנומשות, נוטפת סיד ומוקסמת בעליל, וקמה ממקומה באחת, עיניה
מתנוצצות ושיניה נוקשות במקצב מרקיד. הבטתי סביבי, מחפשת אחר חוט דייגים
שיוביל למחזה המופלא ולא ראיתי דבר. היתה זו הפעם הראשונה שירדתי לסוף
דעתה, היתה זו הפעם הראשונה בה הבנתי הבנה אמיתית את המשמעות המופלאה,
המרצדת, המתעתעת וכובשת הלב, שיש לחיים על קו התפר שבין המציאות לדמיון.

אמי היתה מתבוננת באוויר עצמו, ועיניה גדולות וריקות ומתוקות כערפל.

לעתים אני נזכרת, כמו אוספת קונכיות, מלקטת פעמוניות. אני ממיינת את
זכרונותי ומתייקת אותם ומדביקה עליהם תוויות כתובות אותיות מסולסלות בדיו
שחורה. כאשר אני נוסעת ברכבת אני תמיד מניחה את תיקי על ברכי וקולעת צמות
זהובות בשערי. אם יחצה את דרכי הפתלתלה אדם הסבור שהוא מכיר אותי היטב, לא
יוכל לזהות את דמותי. לעתים אני שוגה בהרהורי עברה; רוקמת חלומות מסודרים
– צלבים אדומים ושווים, אך לרב אני מבינה היטב שאין טעם לחמוק
ואין בי הכוח להתנגד לעצמה הממכרת של החלימה בהקיץ, של ההליכה בדרך המוכרת
והאהובה שאינה מסומנת ואין לה תוואי ומסלול, שהיא הדבר היציב היחידי, עוגן
יצוק אויר, בעולמי.

תני לזה שם 'קו התפר'

דה אריק חי!

אבל לא אהבתי את האדישות, את הצורה בה את מרפרפת על
רגשות, פעם קצת עצב, פעם קצת אירוניה, פעם קצת נוסטלגיה, אבל התוצאה
הסופית היא שום דבר בעצם.

זה קטע שיש לו פוטנציאל להיות טוב ובעל משמעות עמוקה ורגשות עזים בנוסף
לשירבוטי המילים שלך שהפעם אגב היו טובים מהרגיל.

תנסי להכניס יותר עוצמה בסיפורים שלך, לפחות ככה אני חושב.

ועוד לא קוטלת?

באמת, לא בציניות. אני אנסה לשפר.

ואני אומר את זה שוב .

התחלה טובה שמבטיחה הבנה .המשך

לא כל כך מובן למרות שיש פה צרוף של מילים שלא תמיד

מתחברים למשהו מוגדר. לדעתי זה לא מספיק כאשר

כותבים משהו ומבקשים את דעתם של אחרים.

גם ככה קשה להבין "למה התכוון הכותב".!!

שיש לך אוצר של צרופי מילים מדהים ואת משתמשת בהם
בצורה שופעת שאני מדמיינת לי שאפילו אין עקבה אחת

שתעצור אותך . אני מצטערת בתאור הקלוקל פלוץ.

אהבה מרחוק,

שום סיכוי לקרבה,

אולי זה מה שמושך אותי בך.

שפה משתרבבת, הילוך תינוקי,

שום דבר שיכול להפחיד אותי.

סתם קצת סוכר לנשמה, זה הכל,

תשוקה בסיסית ופשוטה,

לא ביג דיל גדול.

דיפדפתי לאחור לקרוא ממקצת פרי עיטך (כי אני חדשה פה)
ומצאתי לנכון שאת בעצם "מפליצה מילים "ללא הכרה

וכל הפלוץ הזה ללא תוכן וענין.

גם אם אני הרבה יותר גרועה. בסה"כ רציתי לציין
שלדעתי הקטע הראשון היה הרבה יותר מוצלח.

עכשיו מעניין לראות מה את כותבת.