5-4-2001 עד 7-4-2001

רק רצינו לאחל, לכל חברי הפורום, שלמרות שאת רובם
אנחנו כבר לא מכירים והם בודאי שאינם יודעים את יוסף, חג סוכות שמח וכשר.

משה והרפורמים, התנועה העולמית והסניפים.

חג שמח גם אצלכם?

יש ליל סדר לכל הסניפים ביחד?

נשתמע,

רויטל.

איך, איך אני שואל את עצמי עשו את הדרך מסיני לישראל
ב40 שנה, איך, איך ?

זה לא אלוהים- זה שטן זה.

+בגדול, כדי לשגול את הר שפי.

-הייתי בטוח שזה בגלל שהרבנים דרשו .

+הרבנים דרשו גם שלא לאונן, נו אז מה .

-ואתה מאונן ?

+תשתה משהו, כוס קטנה, כוס גדולה, בקבוק של ליטר וחצי ?

-לא תודה, אבל אנא הרחב אודות הסיבה שהניעך לחורר את יצחק בשלושת כדורי
ההולו פוינט .

+ובכן, הר שפי ג'יננה אותי, רק המחשבה על צמתה הבלונדינית שבעדה ניבטו
פניה היפות, הליכתה הזקופה שהגבירה את נוכחות שדיה והתוסיק החמוד שבלט תחת
שימלת המתנחלת גיאה את ההורמונים שלי לרמות בלתי נתפסות.

במשך חודשים פינטזתי, על גופה החלק שהתלטף בידי המפשיטות. התקדמתי בלשוני
אל עבר מרכז היקום שבין רגליה הארוכות וצבטתי בפטמות שדיה הלבנים והבתולים
שלא ידעו אור שמש. בדימיוני הר שפי החצינה בהכנעה גניחות פולניות קטנות עת
חוותה את שיא השיאים.

+נו ועשית צעד לכיוונה, גילית את כוונותיך ?

-בטח, אבל מרגלית כנראה העדיפה אשכנזים על פני תימני שחור שהזכיר לה ערבים.
רק כשדיברתי איתה על זה שצריך לרצוח את רבין התייחסה אלי קצת, ככל
שהדיבורים על כך הפכו לתכופים, גם אם נעשו קיצוניים וממשיים התרגלה אליהם
והתייחסה פחות עד כדי התעלמות מחודשת.

הרגשתי גמד מכוער, עקום, צולע, מעוות ואפס, ביקשתי לעשות מעשה שיסנטרל
אותי, החלטתי ללכת על כל הקופה ורצחתי את רבין, הכל מתוך שהתמכרתי לתשומת
ליבה ולא יכולתי לשאת את שאננותה המינית כלפי.

-נו וזיינת אותה בסוף ?

+עדיין לא, אבל אני מכין את הקרקע, אני שומר בתקשורת על ארשת coolit מצ'ואיסטית ובלתי שבירה, מקפיד על שכיבות שמיכה ומתח, גם
הגשתי בג"צ נגד המצלמות והבידוד.

-בהצלחה שיהיה.

+תודה רבה, לילה טוב, סע בזהירות.

היזהרי לדעתי, מהגלישה הזאת מקיצוניות לקיצוניות.

לא כל קשר מוכרחים לחתוך בשבר של מראה, הא?

גם החיים באפור, יש בהם יופי. ואפילו גוונים.

לא צריך לשאוף לקונטרסטיות כזו, לעניות דעתי כמובן.

יש עוד כמה גוונים בין ההיי לדאון, והם הרוב אגב.

אם תלמדי להסתדר איתם, למדת הרבה.

פאקינג אחד הדברים היותר טובים שקראתי !!!

הרבה הרבה הרבה כבוד.

אורי און 2001

אהבתי את סגנון הכתיבה שלך ואת הרגשות הכ"כ חזקים
שאת מביעה בה בצורה מעולה…

אני חולקת רק על דבר אחד שכתבת בסיפורך לפחות מניסיון שלי ההתבגרות גורמת
להבין שאנחנו אנשים טובים יותר…אבל אני מניחה שזה עיניין סובייקטיבי.

אז אמרתי: נעשה רמונט, נזרוק את העבר מכאן,

נחליף את הצנרת הריגשית אשר קפאה (תראו:-

גלדים שחורים של קרח מסתמים את הזרימה, קרישי

ייאוש וזיכרון גולמי זקורים כנטיפים),

אם תראו אותה

ספרו לה שאני מתגעגע,

ותגידו לה שאין לי בנשמה

שיחות יוצאות,

ושלא תרחם עלי, למדתי לחיות לא רע מבלי להתקשר

אליה, (סד החלומות המעירים אותי כואב), לסעוד נפשי

בטלפתיות זעירות (טלפתינות), לעשן יותר, לרקוד על

זיכרונות מעופשים,

אם תראו אותה

ספרו לה

שאני בשיפוצים

מטאפורה מעניינת למצב רגשי.

תגיד, בערך כמה זמן לוקח לעשות רמונט… לא, כי גם אני
חשבתי לעשות כזה.

יפיפה, גם הביצוע נוגה ונוגע.

רק הכאיבו לי קצת הסדים של הסוגריים בבית השלישי.

וולד, טל הר איי לאב הר… טל הר איי ניד מיי בייבי…
הווווו ווד יו טל הר דט איימ סורררר…

טל הר, האני, טל הר!

אהבתי את השיש הרך, שנתן לי יופי של תמונה בראש.

בעצם, אהבתי את שני הבתים הראשונים, אבל השלישי ממש ריק. זה חלק מהשיר ?
זה פניה אלינו ? לא ברור.

השיר הזה צריך בית סוגר שלא יבייש את שני הראשונים.

וברור שנקרא כשכתוב לא לקרוא. אפשר אחרת ?

אני דווקא יותר חשבתי על הכיוון הזה

שווה גם להקשיב.

האני, זה מקסים!

הזכיר לי את נעורי

איך היא נותנת לבחור רומנטי כמוך ללכת?, איך?…

מצה בחמאה ודמעות

עושים יופי של גוש בגרון.

סיפרנו לה.

אמרה: בטלויזיה שלי עכשיו מקרינים שמיים

את החלומות אני מכבה לפני שאני הולכת לישון

אני יודע מה אתם חושבים. לאן סיפור שמתחיל על האסלה
יכול ללכת? כמה עמוק קטע פרוזאי יכול להיות, כשבתמונה הראשונה שלו הגיבור
יושב עם מכנסיים מופשלים עד לקרסוליים. כן, אני יודע מה אתם חושבים,
ומצידי אתם יכולים ללכת לעזאזל. לפני שאתם הולכים אני רק אגלה לכם סוד: גם
לדליה רביקוביץ' יש לפעמים יציאות. אפילו כוכבי-על כמו עירית לינור חוטאים
מדי פעם בחרבון.

אבל הבה נחזור לדבר עלי. השעה היתה עשר וחצי בבוקר ואני אוחז בשפורפרת הטלפון
האלחוטי בעודי יושב על האסלה. מעבר לקו, זהו חברי משכבר הימים, ישראל.
"אתה לא מתבייש לדבר איתי מהשירותים יא מגעיל!?" הוא צועק
בעליצות סחבקית האופיינית לשני זכרים כמונו, ואני, רק משלמוע אותו אומר את
המשפט הזה, נשבע שהרגשתי איזו צ'פחה על הצוואר שלי; כוחו של הרגל.
"תפסיק להתבכיין," הראתי שגם אני שולט באומנות הטון הסחבק,
"אתה יודע שאני יכול לדבר איתך מפה כי אנחנו חברים טובים."
לפעמים אני מגעיל את עצמי, לפעמים אנשים יכולים להיות מגעילים יותר מאסלה
מלאה בכל-טוב, אפילו אני.

הפעם, ובגלל זה אני מספר לכם את הסיפור הזה, החלטתי להעלות את היחסים שלי
ושל ישראל מדרגה. לקחת אותם צעד אחד קדימה. "אתה מבין ישראל?"
שאלתי והמשכתי מבלי לתת לו הזדמנות לענות, "זה הכל מאהבה
וחברות!" עניתי. "וכדי להראות לך שאני באמת אוהב אותך, אני הולך
להניח אותך שניה בתוך האסלה." קמתי ומילאתי את הבטחתי. "אתה
בתוך האסלה ישראל!" צעקתי. "אני מקווה שאתה שומע אותי! אני לא
שומע אותך!" נעמדתי מעל האסלה, והתחלתי להשתין על שפורפרת הטלפון.
"אני משתין עליך ישראל!" צעקתי. "ישראל! אני משתין
עליך!"

אחח.. אני אוהב את חבר שלי ישראל.

הקטע דיבר אלי אם כי אני חושב שניתן לחדד יותר את
הדימויים . יש לך נקודת מוצא טובה מאוד אם תלכי לכיוון ותפתחי קצת, זה
יכול להיות אפילו יותר טוב.

נהניתי. ( אין לי רעיון לשם).

טוב, אני חדש פה .

היא ירדה במהירות במורד השביל , רגליה מתעקמות נחבלות
נשרטות, שמלתה מתנפנפת, שיערה סתור. במרוצתה נתקלה באישה זקנה סוחבת סלים,
הצליחה למלמל סליחה והמשיכה לרוץ .

יום שישי, אנשי העיירה יצאו לסידורים אחרונים בשוק, הרחוב הומה אדם. פעם
יכלה לזהותו בקלות , היום קשה לה ועיניה אובדות בהמון הרב.

איש זקן ניגש לבקש תרומה, היא מפשפשת בחוסר ריכוז בכיס שמלתה, עיניה תרות
ימינה ושמאלה לסירוגין, מוציאה מטבע ומושיטה לזקן.

" אלוהים יברך אותך" אומר הזקן. היא מישירה אליו מבט, הספק
בעיניה והיא לא אומרת מילה.

המשיכה ללכת ומבטה תר.

מתערבבת בקהל נדחסת בינות אנשים. ריחות הזיעה נמהלים בריחות הבשמים. צעקות
המוכרים מתמזגים עם צרחות הילדים, היא מסתובבת סחור סחור בחיפושיה.

" אין זה ייתכן שהרחיק לכת, הוא חייב להיות כאן , חייב"

היא מתחילה לקרוא בשמו.

זה התחיל בלחישה, כמו ניסתה להזכיר לעצמה את שמו, אחר כך התעצמה הקריאה עד
שהפכה לצווחה חדה.

האנשים סביבה התבוננו מהופנטים: אישה צעירה בשמלה לבנה עומדת צווארה צוואר
ברבור מתוח מעלה , מיתרי קולה מאומצים קוראים בשמו של אדם .

עד מהרה נוצר מעגל סביבה. ילדים נדחפו ,מבוגרים התגודדו.מהדקים את הטבעת
סביב האישה הצעירה .

ולאישה לא אכפת , עצמה עיניה והתמסרה לקריאות.

אלוהים לא ברך אותה חשבה, כי אם קילל אותה לשנים של תלות ושיעבוד, לשנים
של חלומות ורדיפה.

" הוא חייב להיות כאן, הוא חייב , אחרת אני כאן בשביל מה?" היא
צרחה. " אני כאן, בשביל מה?"

המשוגע מהפינה שליד המכולת שלהב את הקהל , " מטורפת , מטורפת"
שמח על שמצא מישהו שיכול לגרום לו להיראות שפוי.

" שמישהו יקרא למשטרה, שייקחו אותה מפה" צעק אדם בחליפה.

צעקות הקהל גברו על קריאותיה, באפיסת כוחות פסקה מלקרוא ונתיישבה על
המדרכה .

ההמון החל מתפזר אט אט, מלחששים לעברה "מטורפת" מטורפת",
נועצים מבטים בוחנים.

אתמול הוא חזר אליה בלילה. היא הייתה במטבח כשהוא נכנס. דמותו התמירה גרמה
לכל חפציה להיראות כה קטנים, כף ידו הענקית רפרפה על פניה, והיא שמחה
שלבשה את השמלה הלבנה שהוא כה אוהב.

ואחרי שנישק אמר שהגיע הזמן לשכוח, שהגיע הזמן להפסיק לקוות, שהגיע הזמן
לחיות. היא סירבה ואמרה שלעולם לא.

הוא לא אמר יותר מילה, רק חיבק חזק והיא בכתה. וכשהגיע בוקר הוא הלך, יצא
מהדלת הקדמית ונעלם… והיא התעוררה בבהלה והחלה לרוץ אחריו, שלא יעלם,
שלא יעלם.

עוד הייתה יושבת על המדרכה , ידיה מחבקות את גופה , ממלמלת את שמו מכונסת
בעצמה.

ורק הזקן שכל העת עמד בצד והתבונן, ולא צרח ולא ביקר, ניגש ונעמד ולא אמר
מילה.

" אלוהים יברך אותך" אמרה לו בקול רועד ונטלה את ידו המושטת.

סידרה את קפלי שמלתה ,הידקה את כפכף העץ לרגלה הימנית והחלה לפסוע באיטיות
במעלה הרחוב.

והזקן התבונן באישה הצעירה בעודה מתרחקת , נבלעת בהמון השפוי , מועדת
לעולמה ההזוי , לחץ את מטבע הכסף חזק בכף ידו הענקית ,פנה לדרכו ונעלם.

זה פשוט מקסים ונוגע ללב

הייתי קוראת לזה "אי של שפיות"

ואם תשאלי למה,הרי שזו הייתה

התחושה שלי בתוך ההמון "השפוי"

אותה אישה ואותו קבצן נראו לי

אי השפיות היחיד.

ישו

הם קוראים לי

אבל אני לא יכול

להסתובב.

יש פה נוף טוב

אני משקיף על כל

העמק

שמתחתיי.

ויש לי תלתלים

היא אפילו אומרת

שאני דומה לישו.

אבל איך

ישו דומה לישו

כשהוא עצמו ישו.

קחו מכונית

ותגידו שהיא כמו מכונית

זה קצת מטומטם

ואפילו משוגע

כי

ישו הוא ישו

ולא שום דבר

אחר.

אספרגוס העורב

בא

הזמנתיו לאכול

קצת מבשרי.

ולפתע הוא העיר

אותי.

אז אמרתי

אספרגוס

תתנהג יפה

אחרת אגרש

אותך מכאן.

והוא אמר

ישו

בשרך לא כתמול

שלשום

והתעופף למעלה.

ואני התפלאתי

כיצד ייתכן הדבר

משום שבשרו של

ישו

אתמול

הוא כמו בשרו של

ישו

היום

כי

ישו הוא ישו

ולא שום דבר

אחר.

את/ה מאור גדול הרבה יותר!

מצויין למדי.

כידרור עדין,

של לשונות,

מקפצץ לי

במוח,

צובטט את

הזיכרון.

היה רצוי להמשיך אותו קצת יותר, להכניס סיטואציות,
רגשות, דימויים. פשוט מסקרן מה היה יכול לקרות בהמשך.

אהבתי!

שבע וחצי

ג'ו מארקס התיישבה בחינניות על מיטת הינומה וורודה-כתומה. העוזרת הראשית
הסתלקה כבר לפני ארבע דקות או משהו, היא לא תחתום על זה, וג'ו נשארה שם עם
קופסת גפרורים וציור של Lucky Strike אמריקאי מוטבע
עלייה.

שש קופסאות גפרורים כאלה כבר היו לה, ועכשיו כולן על הרצפה כל אחת בארבע
חתיכות. ג'ו מארקס היא בנאדם מסודר. אומנם על הרצפה הקופסאות אבל מסודרות
יפה וחתוכות באופן שיווני וסימטרי.

היא ניגשה לדלת והציצה קצת דרך החריץ לראות שהעוזרת הראשית באמת כבר מצאה
את הדרך לחנייה (היא לא תמיד מוצאת) ושכל שאר בני הבית נמצאים בטווח הסתרה
בטוח.

ואז היא הפכה לביטלג'וס. ולא סתם ביטלג'וס. עם קופסאות גפרורים יוצאות
מהאף. היא חזרה למיטה, לקחה שוב את הקופסת גפרורים והתחילה לגרד את הציור
של הLucky Strike. היא גירדה איזה
שלוש דקות, עד שהכל ירד. היא הלכה למקלחת ושיתפה את הקופסא ברגשותיה
הכנים.

"קופסא", היא פנתה אליה באדרת כבוד מזויפת, מין דרך פנייה
נימוסית לקופסאות גפרורים מגורדות, "איפה ווינונה?".

הקופסא הזיזה את עצמה באי נוחות על ידה של ג'ו מארקס.

"עכשיו תקשיבי לי טוב, גב' קופסא", היא הרימה את הקול בארבע
אוקטבות לפחות, "אני י ו ד ע ת שאת י ו ד ע ת איפה ווינונה! יש לך
בדיוק שבע וחצי שניות להגיד לי איפה היא!".

הקופסא רעדה וכמעט נפלה מהיד שלה.

"שש… שבע.. וחצי".

ג'ו נתנה בה מבט אחרון של רחמים והטיחה אותה על הרצפה. חמושה בנעלי בית
אדומות ומרוטות, היא זינקה עלייה ומחצה אותה לרצפה באכזריות מתפרצת.

הקופסא נאנקה בקול חלוש.

"אין לי רחמים אלייך, אויבת אכזרית!", ג'ו צעקה.

היא הניפה רגל של שולחן ושמה אותה בדיוק על אמצע הקופסא.

שפריצים אימתניים של אקונומיקה פרצו מצדי הקופסא.

ג'ו נשכבה על הרצפה בחוסר אונים. "ערס קטן ומזדיין", הקופסא
פלטה לעברה בבוז.

האקונומיקה ניפחה את העיניים של ג'ו במידה כזו שהם התחילו ללחוץ לה על
העצם הגבוהה של האף. "אני עיוורת, אני עיוורת" היא מלמלה.
לשמחתה, העוזרת הראשית שעטה פנימה בצעקות "חמאס, חמאס!".
"גב' עוזרת!", ג'ו קראה בשמחה, "תגידי לה, תגידי לה, היא
התחילה!". קופסת הגפרורים העניקה לעוזרת מבט תמים וילדותי.

"ג'ו מארקס", היא אמרה לה, "את מושחטת במידה שיכולה להוציא
קדוש מדעתו.

אינך מתכוונת לערוך ביקורי בית במצב שכזה!".

טלולה, תבואי פה. הנה, יש לך מה לקרוא!

יופי, מנורה, טאפט, או מוזיקה של מעליות, מה שתרצה.

אני רואה שאתה בחופשה עכשיו באיזה מלון.

יפה מאוד!

לבקר ולהשתתף במגזין.http://www.hirshgallery.com/magzinemap.html

בני אדם

מתרוצצים ברובם, נוטים לאשליות, מרוכזים בנוחיותם

נמנעים מכאבים.

הוא מוציא את המכשיר ובודק את אנושיותי, אני נושם עמוק ומוציא את האוויר
לאט, הוא מתחבר לנתונים שזורמים ומקבל החלטות לגבי גורלי.

הוא מורה לי לעצור את הנשימה תוך שהוא מפגיז את גופי בחלקיקים. הפגיעה היא
מהירה אך לא מורגשת, למרכז הפיקוד מועברות ומנותחות תוצאות שונות מכל חלקי
הגוף. לעת עתה אף נורה אדומה לא נדלקת והדבר מעודד גם אם המחשבה
הפרימיטיבית מוטעית מיסודה. אני מצפה כל רגע לזמזום מחריש אוזניים
ולקריאות מצוקה, להכרזת כוננות ראשית על מנת להקטין את מידת הנזק שיגרם
ממצבי הבריאותי הרעוע. המניעה היא כמעט בלתי אפשרית, הדקות ספורות ולא
נותר לי אלא להיפרד מכולם. החיים לא עוברים לי מול העיניים מכיוון שמליחות
הזעה הגיע לשם קודם והצריבה היא בלתי נסבלת. נו, אני חושב לעצמי, תפלוט את
גזר הדין, תקבע את המשך חיי בשורה כתובה אחת של פלט מחשב. לרגע מופיע טעם
מעט מר בפי ולאחר מכן מתפשטת בגופי חמימות נעימה של רפיון שרירים, זהו זה,
זה הגיע, הוא קיצר את הסבל וחסך לי את השנים הקשות של כאב וקמילה אל הבלתי
נמנע. עכשיו אני אשקע לי לאיטי לתוך הים הגדול, לעבר הדממה האין סופית,
אנותק ממראי המקום הארציים צף לעבר האין. אני לא מתנגד לזרם הקל שנושא
אותי למקום מבטחים, השלמתי עם גורלי והסכמתי בלי התנגדות להעלם. אתם בטח
חושבים על תבוסתנות כהגדרה מתאימה לתיאור אישיותי. אין אני מתכחש לפחדנותי
וגם מעולם לא טענתי לכתר, אך בדבר אחד אני בטוח, חיים נטולי שמחה ברובם
וכן התדרדרות צלם אנושיותי במסכת סיוטים והשפלות היא לא שאיפת חיי. אני
אחרון הגיבורים ובאותה מידה גם ראשון האנושיים. לא במחיר השפלות והגועל
אנצור את נשמת אפי, החיים ורכושם אמנם אינם זרים לי אך האיכות והצליל
באותה מידה שווים. החשיכה והריק המחשבתי משתלטים עלי לאט ואני מפסיק להיות
מודע לקיומי, רגע אחד אני צף בחשכה ומיד בהבזק של אור וקולות אני פוקח את
עיניי נשאב חזרה לתוך המציאות הקקופונית. אתה יכול לקום אדוני, אני שומע
כלא מאמין, ממשש את גופי על מנת להיאחז במציאות. אתה יכול להתלבש הוא קורא
בקולו העדין, המרגיע, אינו נשמע נחפז. בקצרה נאמר לי, כי מקומי בין בני
מיני מובטח לי בעשורים הקרובים וכל מחשבה על שמעבר, מתפוגגת ונמסה לתוך
הנשימה החוזרת ובאה, לתוך חיי הבלתי מוחלפים בעליל.

בוא,

אני רוצה לקרב אותך למוצא פי

לא,

הוא לא מתחת לאף שלך

יותר נמוך

לא,

גם לא שם,

איפה שבלוטות ההענקה

מסתירות את המקור המלקח

יותר נמוך

לא,

גם לא בחלק ממני

שמת בכל חודש

שמאלה

ביד האוחזת בעט

התרגשתי.

אפילו ניגבתי האף בשרוול.

אבל אל תגלי.

מבטא בדיוק את האופי שלכם…

(מצטער על ההכללה… וזה לטובה)

אני חושב שהעברת את המסר בצורה נפלאה. ואני נורא נהנה לקרוא עיברית כזאת…
עיברית הרמונית.

אני מקווה שתמשיכי בכתיבת איכות.

חדש/ה כאן?

ארוחת ערב רומנטית במסעדה יוקרתית, ככה אני אוהב לפנק
את עצמי

כשיצאנו מן המסעדה הבחנתי בטיפוס חשוד ליד מכוניתי החונה

התחלתי צועד לעבר המכונית וקראתי לעבר אותו הבחור

האחרון העיף מבט חטוף לעברי, נכנס למכונית ובחריקת גלגלים האיץ בעודו פונה
לעבר הכביש הראשי

נלחצתי, גנבו לי ת'אוטו ! למזלי בדיוק עברה מונית לידי, עצרתי את נהג
המונית

"עקוב אחרי ההונדה הלבנה" אמרתי, הרגשתי כמו בסרט

הגנב נסע לכיוון שטחי הרשות נהג המונית כבר הספיק לציין בפני שלא יכנס
לשטחים

? לפתע, איבדנו אותו "איפה הוא" שאלתי את הנהג "ראית לאן
הוא פנה"

"לא, מצטער" ענה לי נהג המונית "אבל בוא נמשיך לחפש
באיזור"

אחרי עשרים דקות ראינו שוב את מכוניתי, הפעם חונה ליד מוסך "חכה
כאן" אמרתי בעודי יוצא מן המונית

התקרבתי לרכב ושמתי לב שדלת הנהג פתוחה, בתוך הסוויץ' היה מפתח בודד

בטח מפתח מאסטר להונדה, פששש… גנב מקצועי

נכנסתי לאוטו התנעתי ונסעתי משם מרוצה מעצמי

הגעתי למסעדה. ליאת, חברתי, המתינה בסבלנות בחוץ וכשהגעתי הסתכלה עלי
בתדהמה

"חייכתי, "ראית מה זה ?" הצבעתי על הרכב "הם אפילו
הספיקו להחליף לוחיות זיהוי

ליאת רק הסתובבה והצביעה על הונדה לבנה שחנתה בשקט בצד השני של החניון