7-4-2001 עד 8-4-2001

נקבוביות זעירות

על אפה הורוד, תות

שדה של זיעה

(לאכול!)

כשהיא כועסת.

אקרא לה הולי הובי,

לשם הבדותה,

ירך עסיסית שטופת קסם.

זו איננה שעה בשבילך,

קטנטנה,

פיטמתך כטוליפ

מבקשת לבוא בי

לאן את כועסת,

גבירה זעירה,

לאן את בוכה בגללי ?

נוגסת נוגסת

לאן את כועסת,

כסי את עצמך,

הולי הובי.

כשהייתי קטנה היה לי אלבום מדבקות של הולי הובי (כן,
אני די עתיקה). גרמת לי להתגעגע אליו 🙂

אגב…

אפשר את המס' טלפון שלך?

סתאאאאאאם

אהבתי את לאן את כועסת לאן את בוכה… הרבה מילים יפות
יש כאן…

אבל למען השם על מה השיר ! מה זה !

מי אלה האנשים שאוספים את הזבל ?

אף אחד לא יודע איך הם באמת נראים

מגיעים מוקדם בבוקר

ונעלמים עוד לפני שאתם קמים

ואני, כמותם, נמצא שם

אבל בלתי נראה

בלי פרצוף

בלי מילים.

כשאתם מתעוררים אני כבר לא שם

ואם אף אחד לא מכיר אותך

אז האם אתה באמת קיים ?

או שאתה רק עוד צל של לילה

שעם אור ראשון של בוקר נעלם.

תראי, עשוני צבעים דהויים, כמו

דוללתי במים, או

נמהלתי באוויר, לא

נוקשה כמו הפטל, לא

עיקש כאפרסק,

עשו אותי רך ונימוח כפסטל,

מסתתר בתוך טי שירט ישן ועייף,

איצטרובל מתנצל, או

שממית חסרת צל, לא

כתמים על עיתון, לא

סוכר בקפה, לא

צועק, לא

דוחף,

בקושי

עונה

יפהפה ממש מקסים

אם כי לטעמי יש ניגודים בשיר

אפרסק יכול להיות רך ונימוח

וסוכר פשוט נמס בקפה,

ואולי לזה בעצם התכוונת להפגין חוזק.

דימויים מדהימים.

בהתחלה באמת הסוף צרם קצת כי הוא לא סוף, הוא עוד חלק מהשיר, אבל אולי סוף
כזה מינורי הוא במקום בשיר כזה.

לא אפרסק ואין מי שתפסק הא ?

עשה לי טובה ותבקש יפה מאחת מזונות הפורום שתרד לך,

זה יוציא דרך עיטך מנגינה אחרת,

סקס מנייאק מחופש.

ללמוד ממישהו שיודע איך לאהוב מילים ולא רק לגבב אותן,
אתה יורד עליו. מה יהיה אתך?

מיותר לשאול…

זו השפה היחידה שהוא יודע…

תתחדש על הדף בבמה.

תגיד, מה יהיה עם השירי הזאת בסוף ?

ותגיד, למה בדף שלך בבמה חדשה לא המלצת על אף אחד מחבריך לפורום ?

אלא שהוא לא גמור וחבל.

דווקא מתחיל להתפתח שם איזשהו רעיון נחמד,

אבל הסוף תוקע אותו.

באמת חבל.

פורום נגוע בכלבת ושאר סקקקקקאביאס ואיכס של אוכל
מאתמול…

רשימת הדברים שהיו יכולים לקרות לכם בערב פסח וחבל שלא :

1. לקבל מציצה מהדודה תוך כדי יניקת מרק הקניידלה

2. לקבל מציצה מהדוד תוך כדי הגפיטעפיש

3. שהאחיינית תלטף לכם (עם ידיים מלאות משומן כמובן) תוך כדי המרור

4. שתוך כדי שמציאת האפיקומן ישתחרר לכם נוד עבה

5. שבידיוק כשאתם עוברים ליד הסבתא ישתחרר לכך נוד עבה

6. שחס ושלום תגמרו במכנסיים בקטע של "דיינו"

7. ובקטע של "רשע מה הוא אומר" יצא לכם נוד עלוב כי בזבזתם אותו
על דיינו

נו שוין

שיר:

י-בת זונה

י-דודה מסריחה

תמצצי !

תמצצי!

תתקופפי!

ויאללה יאללה לאמא שלך!

תביאי תגפילטעפיש כשאת יוצאת ואת הסיגריות

משייעשייע

א-ביסלע גדול עליך מאמי.

ברגליים כושלות ומצד שני ברצון עז הגעתי לסף דלתך,על
הדלת היה כתוב טליה שרוני פסיכולוגית קלינית,ואני סתם אחת שהגעתי במקרה
לשלב בחייה שהנפש שלה אמרה נואש אבל לא לגמרי אחרת הייתי זרוקה על הכביש
מרוסקת לרסיסים ואולי מצד שני לוקה בשלווה ענקית שגופי היה רעב לה בעודו
עמד שם מול הדלת שלך.

את לא היית כי איחרתי חזרת אחרי דקה ולרגע נראת לי לא פסיכולוגית,לא יודעת
להסביר לך למה,כי למשל היום כשאני מביטה בעייניך יש בהן כזו חוכמה
שקופה.אבל נראת לי פשוטה מידי ואני מאמינה שזה רק הרגיע.

ישבתי לי על הכורסא הפירחונית בקליניקה שלך,השיער שלך היה אסוף בקליפס
ובכלל נראת קלילה כזו ואני דיימינתי אותך מקצועית משהו,כן אכן דימיינתי
משקפיים וכן אכן היו לך ומצחיק הדבר כי המסגרת שלהם הייתה כחולה והיום גם
לי יש משקפיים עם מסגרת כחולה בניגוד לאז כשהגעתי אלייך בנתיים את החלפת
את המשקפיים שלך ובכנות את הקודמות אהבתי יותר.

ואני מנסה להיזכר איך הייתי אז בהתחלה כשישבנו אחת מול השנייה וכששתקת
והבטת לעייני (מן ניסיון פסיכולוגי לגרום לי לחוש מבוכה ואז לדבר
בכוח)פשוט הרגשתי שאני הולכת ומצטמקת מרוב מבוכה אבל נדמה לי שתמיד מצאתי
מה להגיד עם כי לרוב מצאתי את עצמי חוזרת על מה שאמרתי דקה לפני כן עיקר
להגיד משהו כי לא יכולתי לסבול את המבוכה.

ואכן יקרה שלי השתנו דברים היום כשאת נוקטת לי בתרגיל הזה זה לא מזיז
לי.למה?אולי כי התקרבנו נפשית,אולי כי המחסומים שבי נפרצו,אולי כי הפחדים
ממי אני נמוגו קליל אם כי לא לגמרי.

מה אני רוצה לאמר לך?

יש לי המון ולפעמים אני זורקת לך את הדברים ככה בדף סגול או מודפס או סתם
חיבוק מהלב,מוחץ עצמות.

אבל אני רוצה להגיד לך שאת משהו מיוחד,והיה לי ויכוח עם אחד ששונא את העם
שלך-פסיכולוגים,הוא פשוט לא מאמין בהם וביכולתם לעזור,אני אישית וכבר
חושבת שאמרתי לך:ביום שהתחלתי להאמין בך ב-110% הפסקתי כמעט להאמין
באלוהים.לא שאת אלוהים…האנושיות הזו שבך גורמת להבין כמה שאת לא,אבל אחת
כזו כמוך שכ"כ אכפת לה ושכ"כ דואגת ולצערי ולצערך מעורבת
רגשית(אני יודעת גם למה שששש…הסוד נשמר עימי)גורמת לי להאמין שיש כמה
אנשים בעולם הזה ששווים את החיים שלי,אנשים כמוך.

ולמה אני כותבת "מכתב אהבה" לפסיכולוגית שלי בארבע בבוקר כי זה
היה לילה שכ"כ פחדתי ממנו והיא יודעת למה,כשישבתי על הכורסא
הפירחונית שלה עם פה יבש כרגיל מרוב פחד מהרגש כאלו הוא איזה מפלצת אז היא
אמרה לי מה שאמרתי לה רק במילים אחרות.פסיכולוג זה כמו ראי.את לא תביני
טליה את חלק ממני והרבה בזכותך כבשתי היום את הפחד הזה.אף פעם לא הערצתי
מישהו בצורה ענקית,הערצתי בעבר את אמא שלי על טוב ליבה ועל יכולת נתינה
טבעית לתת לאנשים אבל היום אני לא מעריצה אותה כי גיליתי גם דברים אחרים
שמצטערת אבל לא ראויים להערצה,ופתאום בגיל 22 אני מגלה שיש בי עדיין את
היכולת הזו של גיל ההתבגרות להעריץ בן אדם-אותך,ואת האמת אני לא יודעת
למה,אני חושבת שזה בגלל שהייתה ביננו איזה כימייה אני חושבת ובשיא הכנות
פסיכולוגית יקרה שלי שמשום מה הרבה דברים שיש בך יש גם בי,אומנם קצת אחרת
אבל עדיין אותם דברים,נשמע מסובך-כמוני…אבל אני לא מעריצה אותך כי יש בך
את הדברים האלה שיש גם בי,אני מעריצה אותך כי נדמה לי שבזכות הדברים האלה
יש לך את היכולת המופלאה להגיע לנפש שלי ולגעת בכל פיסה בה בצורה שאיש לא
הצליח ולדעתי גם לא יצליח,אולי זה באמת בגלל המעורבות הרגשית שלך אבל לא
נראה לי…

בכל אופן תדעי לך שהמעורבות הרגשית הזו טומנת בתוכה מיקריות מדהימה.מאמינה
בצרוף מקרים טליה?מאמינה שבאת לשמור עלי בתקופה הנוכחית וכשהייתי קצת יותר
צעירה שמרתי על ילדה אחת שאני יודעת שחשובה לך? אבל לא נכנס לפרטים
שיכולים להפיל אותך מהכורסא החומה שלך והקצת מתפוררת מלמטה.

בכל אופן אני אוהבת אותך ולא רק בגלל הלילה שעבר בצורה נורמלית,אלא בגלל
שהיד שלך שאוחזת בדר"כ בצורה וירטואלית בידי היא כ"כ חזקה
כ"כ חמה וכ"כ מבטיחה שייבוא יום ואני אהיה חזקה.

ומה שבטוח טליה מתוקה שאחת הפרידות היותר קשות בחיי תהיה ממך אם אי פעם
היא תתקיים בצורה אבסולוטית בכל מקרה הצרוף מקרים המדהים ביננו שאת אפילו
לא יודעת עליו(איזו מיסתוריות)יכול להפגיש אותנו בעתיד.

תשאלי את…,ילדה בלונדינית עם שן קידמית אחת כי החלבית נפלה לה עם ילדה
בלונדינית אחרת בטיול משותף

ומי האמין שהילדה הבלונדינית חסרת השן תגדל ותבוא אלייך לקליניקה ותדבר
ותבכה ותתחבק איתך כשבעצם הילדה הבלונדינית השנייה חשובה לך נורא…

הייתי מתה לספר לך על זה,בכל אופן את חשובה לי מידי אז אני בטח תמיד יהיה
במצב של כמעט לספר אבל מיקריות שכזו עם אחד האנשים הכי אהובים עלי זה באמת
משהו מבדר.

אני לא יודעת חוץ מחבר שלי-אהבת חיי,אחת בשם הדר שהייתה חברתי הטובה ביותר
בעבר ועוד איזה גבר בן 50 חסר תקנה לא היו עוד כאלה שנגעו לי כ"כ
עמוק כמו שאת…

אבל תודה גם לך על לילה שעבר בסופו של דבר,ותודה לאלוהים שהוא ברא אחת
שכמותך שתציל את עולמי שלפני כמה חודשים בהפתעה שכזו התמוטט לו לרסיסים…

נכון שאמרתי שהפסקתי להאמין באלוהים אבל אני עדיין חלוקה לחצי בנוגע
לקיומו ובנוגע לקיומך אז את מתנה מהטבע שניתנה לי דווקא בתקופה הכי נוראית
בחיי ואולי בגלל זה…

שלך…

הייתי חייבת ללכת לפסיכולוגית…

נכון אני באמת פולניה אבל יבשה הממ טוב על זה נדון בהזדמנות אחרת…

עד שיצא ממך נוד עבה.

ושיר לילדת הפוקים…

בואי קפרא

בואי אלי

בואי מחר

אל תשכחי להביא עיתון פיצוחים וסיגריות

וגם כמה תפוזים לחם קוטג ריבה שוקולד חמאה

ואם את כבר שם אז תביאי עגבניות מלפפונים חסה בצל שום קוסברה נענע
פטרוזיליה ענבים קילו בשר יין כוסות צלחות סכין מזלג שולחן כיסאות
דירה…תרשמי על אבא שלך…ויאללה יאללה לאמא שלך!

איזה צחוק?!

מה הקשר לדף שלי ממוש,

תצרי איתי קשר באיי סי,

נראה, יש לי איזה טכניקת ריפוי פסיכולוגית שרציתי לדון לגביה איתך:

93033520

אין לי אי סי קיו…

ראתי פשוט בדף שלך סיפורים שלו…

ו…על איזה טכניקת טיפול אתה מדבר,נשמע לי מבהיל…

אין לי אי סי קיו…

ראתי פשוט בדף שלך סיפורים שלו…

ו…על איזה טכניקת טיפול אתה מדבר,נשמע לי מבהיל…

בוא אלי פרפר נחמד

שב אצלי על כף היד

שב תנוח,

אל תירא!!! – – – –

פלאח! הא הא… איך עבדתי עליך,

אחד באפריל.

את מוזמנת לדף היוצר שלי בכל עת.

הא לך הזמנתי האישית.

http://stage.co.il/a/1670

הספרים של אתגר קרט

ליובל!!

כאחת שחושבת וחשבה תמיד שללכת לפסיכולוג זה בעצם

הרמת ידיים והודאה עצמית בחוסר יכולת לשקם או לעזור

לעצמינו במצבים חריגים. עובדה שתמיד הערכתי אצל

אנשים היא היכולת להתגבר בכוחות עצמיים על נקודות

שבר בחייהם.לאחר שקראתי את מכתבך (כך הגדרתי אותו)

התחזקה בי משום מה הדיעה כי שימוש בפסיכולוג יוצר תלות מסוג אחר ומאד
מסוכנת עד כדי איבוד הזהות העצמית. ובעצם טרנספורמציה של הבעיה העצמית.

בכל אופן למרות מה שאני חושבת מאד התרגשתי לקרוא

את מה שאת כתבת ואולי יש כן מקום ללכת לטיפול

אצל פסיכולוג לאנשים כמוך.

מה שרציתי לומר ,שלמרות החבר שלך ועוד מתי מעט

קרובים,כולל עצמך לא הצלחת להתגבר על נקודת השבר שלך הפסיכולוגית הצליחה
היכן שאחרים נכשלו.

רציתי להבין ממך ואולי תאירי את עיני היכן נקודת המפנה.

נ.ב

חברים קרובים הם אותם אנשים שאפשר להיפתח אליהם בלי עקבות אחרת הם לא.

ג'וספינה

טוב קודם כל ללכת לפסיכולוג לדעתי זה בידיוק ההפך ממה
שתארת,גם אני פעם חשבתי שהליכה לטיפול היא הרמת ידיים מן סוג של הודאה
בחולשה.אך לדעתי היום מעיינים יותר בוגרות שלי לדעתי ההליכה לפסיכולוג היא
בידיוק הפוך-היא נובעת מתוף מצב של חולשה נפשית אך יש הרבה חוזק בלהודות
שיש בעייה ויש הרבה חוזק בלהכיר בבעייה.לכן אני לא רואה את ההליכה שלי
לפסיכולוגית כחולשה.לא הבני למה התכוונת כאשר אמרת שאולי אנשים מהסוג שלי
כן צריכים פסיכולוג,זה לא עיניין של לסווג אנשים כל בן אדם שנקלע למצוקה
נפשית ואין לו את הכלים לצאת ממנה בעצמו הוא בן אדם הנזקק לפסיכולוג.צודקת
יש חברים טובים שאפשר לשתף אותם אבל אצל פסיכולוג את רוכשת כלים להתמודד
עם הבעייה ואצל חברים לא,אצל חברים את מקסימום תקבלי הקשבה,הזדהות,עצות
טובות ומועילות אך אלו טובות לבעיות קטנות ושוב בעיות קטנות זה משהו יחסי
כי יכול להיות אדם שייקלע לבעייה מסויימת שתראה לו בגודל של פיל ואחר
ייקלע לאותה בעייה שתראה לו קלה לפתרון.אכן הפסיכולוגית שלי עשתה איתי
עבודה שאף חברה טובה לא הייתה מסוגלת,אולי כי הבעייה שלי היא מורכבת ודרושה
הכוונה מקצועית ואולי כי אני בן אדם רגיש וקצת חסר בטחון.

באשר לנקודת המפנה,אז זה קצת מסובך,נכון המהלך הטיפול שלי עוד לא חלה
נקודת מפנה משמעותית אבל מצד שני חלו נקודות מפנה קטנות שלאט לאט מובילות
שלב אחרי שלב לנקודת מפנה האמיתית שכנראה תהיה האושר שלי.

לא הבנתי למה את חושבת שיש סיכון בהליכה לפסיכולוג,כתבת שיש בכך איבוד של
הזהות העצמית,משום מה בימים האחרונים אני מתחילה לפתח זהות עצמית שאכן לא
הייתה לי,מתחילה להכיר בעצמי צדדים שלא ידעתי שהיו קיימים בי ומשפרת את
הבטחון שלי,אני חושבת שזה תהליך הפוך למה שכתבת-איבוד הזהות העצמית,הקשר
שלי עם הפסיכולוגית שלי לא מביא אותי להיבלעות באישיותה הוא מביא אותי
לתהליך וכן בריא בהכרת עצמי…

מקווה שהארתי את עייניך ועוד יותר מקווה ששינית את הגישה בדבר הליכה
לטיפול…

הייתי שלוש שנים בטיפול, אצל אישה מצוינת (לדעתי, רק
נשים יכולות לטפל בנשים ולהפך, אבל זו רק דעתי). כשהגעתי אליה הייתי שבר
כלי דכאוני. אחרי שלוש שנים הבנתי שאני יכולה לבד, אמרתי שלום, והלכתי –
והכל בסדר.

בטיפול תלות היא חלק מהעניין. את אמורה להיות תלויה במטפל כמו שהיית תלויה
בהורים, או במבוגר משמעותי, כדי לחוות שוב את החוויה, והפעם מנקודת מבט
בוגרת, לעבד אותה, וללכת הלאה. זו לא חולשה. לדעתי, להכיר בזה שיש בעיה,
ולטפל בה, מעיד על המון כוח.

מצדיקה את דברייך כ"כ…

תראי אני במצבי עוד לא מסוגלת לעזוב,עוד תלוייה בה כי לא הכל נפתר,תראי יש
גבול לתלות אני מודעת לעובדה שאני תלוייה בה מאד ולמשל אם שבוע שלם אני לא
אלך לפגישה אז אני "השתגע" אבל את צודקת חייבים את התלות הזו כי
אם היא לא תיווצר אז את לא תרכשי את הכלים כדי לצאת חזקה…אני שמחה שזכית
בהזדמנות לצאת חזקה אני מחכה לה בשקיקה,אני בטיפול בנתיים 7 חודשים…והכי
נכון מכל מה שכתבת הוא שזו לא חולשה ללכת לפסיכולוג ההפך הוא הנכון

אבל מה שכן יובל, כתבת יפה מאוד, מאוד, מאוד.

תשתדל לבחור את הפסיכולוגים שלך קצת יותר טוב (-;

שלי לא תאנוס אותך זה בטוח (-:

"אין נצח גדול יותר מדלת שכתוב
עליה – סגור היום"

מישהו, נדמה לי שזה היה אוסקר ויילד, אמר את זה פעם, אני לא יודע, אני
באמת לא מבין בדברים כאלה.

אבל זה המשפט שקפץ לי לראש כשעמדתי שם, מול הדלת הסגורה של חנות האהבה.

במיוחד נסעתי 7 שעות מגבול לבנון. 7 שעות בטרמפים, בגשם. סגור היום.

יש לי מין כשרון כזה, אולי היחיד שיש לי, לזכור כמויות אדירות של מידע
טריויאלי, כמו משפטים וחלקי פתגמים,

ציטוטים מסרטים שראיתי או מספרים שקראתי , כולם נסחפים להם בתוך החלל הקר
והריק של התת מודע שלי, חלקם יעלמו להם עם הזמן, נסחפים אל מעבר לגבולות
התודעה,

וחלק, כמו ספינות טרופות, ישארו תקועים לנצח, יחכו למאורע המתאים בחיים
הרדודים שלי שיסחף אותם אל שפתי, כאילו עצם ביטויים משחרר אותם מהקיום הקר
והאינסופי.

כבר עמדתי ללכת משם, בראש כבר ראיתי את המג"ד שלי שופט אותי ל 28
בפנים.

לך תסביר לו שהיית חייב ללכת שלא יכלת לשאת את ההרגשה הזו, שכואב לך אפילו
לקרוא לה בשם, את ההרגשה של להיות לבד

את החיפוש הבלתי פוסק הזה אחרי האדם הזה שישלים אותך, כן,אדם , זו לא
חייבת להיות בחורה , אנחנו כבר בשנת אלפיים … ולפתע אתה רואה אותה,
מחייכת ,

עומדת שם בנעלי הד"ר מרטנס שלה, בג'ינס קרוע וטישירט גזורה של פרל
ג'אם, כמו שתמיד דמיינת אותה, מסיטה קווצת שיער ירוק ומצחקקת לעצמה,

ואתה מבין שחשבת בקול רם, מרים את מבטך אליה ממקום מושבך ליד הדלת ורואה
שהיא עדיין שם, מביטה בך, ובדלת הסגורה.

" לא נראה לי שהם יפתחו היום " היא אומרת. " למען האמת אף
פעם לא ראיתי את החנות הזו פתוחה" .

ןאני עומד שם , בוהה בה כמו ילד קטן, מהנהן ולא מבין אם זו מציאות או
חלום, "כי אם זה חלום…" "אז אני לא רוצה להתעורר"
היא משלימה את המשפט בחצי חיוך מריר,

כזה כמו שתמיד ידעת שיהיה לה, ואז אתה מבין ששוב חשבת בקול רם ואתה עדיין
לא יודע אם היא קיימת רק בראש שלך או שאולי אתה קיים רק בראש שלה. והשיר
הזה

של הפיקסיז, WHERE IS MY MIND מתחיל לרוץ לך
בראש כמו פסקול לסרט, ומבעד למוזיקה אתה שומע אותה שואלת " אז איך
קוראים לך ?"

"בן" אתה עונה, מופתע מהרגשת השחרור הפתאומית שמתחילה ליפול
עליך, " קוראים לי בן" , וכשאתה אומר את השם בפעם השנייה אתה
מתחיל להרגיש שאתה מרחף ככה במקום, כמו ההרגשה של אחרי בירה אחת לפני
הבירה האחת יותר מדי.

"נעים מאוד בן אני ל…." והיא לא מספיקה לגמור את המשפט, כי
ברגע ששפתיה מסיימות להגות את שמי אני נעלם. סוף סוף מושלם.

אני חופשי .

http://www.hirshgallery.com/magzinemap.html

בהצלחה, וממתין לתגובתך.

טוביה

וגם לבקש ביקורת.

לא שאכפת לי. כמובן.

תת מודע- הוא מעבר לתודעה

הוא לא חלל ריק ובדרך כלל החלומות שלנו זורמים משם.

גם משם באים כל מיני תופעות ששם היינו ובסרט הזה כבר השתתפנו.

בכלל לא חלל ריק.

ומעבר לזה רעיון משגע כתבת שעם עריכה נכונה זה פשוט יהיה יפה.

מי רצח את מי ואיפה בדיוק האונס הנקרופילי ?