|
שיער עד הכתפיים.
בשלהי אלפים ואחת באינתיפאדה השנייה שנחשבה למזוינת יותר, גייסו אותי כצלף
מילואימניק בצו שמונה. שמו בידי M24, בשונה מה M14, שהכרתי בסדיר ולצורך העניין העבירו אותי יחד עם שאר
המילואימניקים הכשרה מסודרת בת שלושה ימים במתקן אדם ודווקא היה נחמד.
כשהכניסו אותנו לגזרת עזה, ממש פחדתי למות, לא בגלל שאני חסיד גדול של
החיים אלא בגלל שלאחרונה התחיל ללכת לי ממש טוב בעסקים. רק כדי לרכך לעצמי
את הפחד התקשרתי מהדרך ל"פועלים ישיר" וביקשתי פירוט של הנכסים
המשועבדים שלי וסכומי ההלוואות שאני עדיין חייב, ככה הפחד מהמוות שכך קצת.
כבר ביום הראשון נחת לנו פגז מרגמה במחנה ואחד הלוחמים שבמקרה גם הלוויתי
לו 200 שקלים מת. אף פעם לא היה מזל עם ההלוואות האלה, תמיד קרה שאיכשהו
לא החזירו לי את הכסף. האחרון דווקא עשה עלי רושם אמין, אבל אכזב אותי
בדרכו. למחרת התחילה תסמונת מעושה של הלם קרב, שהסתכמה בעיקר
במילואימניקים שנבהלו קצת מהמוות, רצו להבריז הביתה ובקשו
"דחוף" מסדר חולים עם קצין בריאות נפש. ההוראות המטכ"ליות
חייבו להפגיש כל חייל תוך עשרים וארבע שעות מדרישה וכך היה. רבע פלוגה
עמדה שם בתור וגם אני החלטתי לנסות את מזלי במיוחד לאור זה ששחררו כמעט את
כל מי שביקש, האמת היא שהמניעים שלי היו שונים והסתכמו בכך שהתבאסתי
מהמקלחות והאוכל שבבסיס. הייתי אחרון בתור והצצתי לחייל בשם עמי: האחרון
כחכך בגרונו, שיחק עם כפות ידיו זו בזו בנוירוטיות והסביר לקב"ן:
"חלמתי שכוס רודף אחרי !".
הקב"ן בארשת קשובה ורגועה האזין וסימן לעצמו בדף נקודות בראשי פרקים:
"כוס ?", שאל הקב"ן בעניין,
"יותר מכוס אחד, כשלוש מאות וגינות אחרי באטרף".
"ומה קורה כאשר אתה מתעורר ?" המשיך הקב"ן לחקור.
"אז רודפות אחרי שלושת אלפים שבע מאות שישים ושבע וחצי וגינות".
"וזה מפחיד אותך", היקשה הקב"ן.
"האמת היא שהבעיה העיקרית שלי היא עם החצי וגינה, כמה חלקי ככה נחוש
ותוקפני אך בעיקר לא אסתטי".
"אני מבין" סיכם, בקול ספקני ובכל זאת שחרר אותו כמו רוב
קודמיו.
החייל יצא מחויך ושבע רצון, נכנסתי אחריו ונחרדתי לגלות שהקב"ן אינו
אלא פסיכולוג שטיפל בי באזרחות עד לפני חצי שנה.
"הכל בסדר, יאיר ?"
"כן, מלא פסיכים פה הא, רק רציתי לומר לך שלום", שיקרתי וחזרתי
כמו גדול לפלוגה. אחר כך חשבתי על זה שלא מספיק שהייתי שפל כדי לנסות
להשתמט, גיליתי שפלות יתירה בכך שהתביישתי לשבת מול הקב"ן כמו קודמי
ולהמציא משהו.
חילקו אותנו לצוותים והמשימה שהוגדרה לנו היא לגרום לנפגעים בקרב המסיתים
הפלשתינאים.
אחד הדגשים היה לירות אך ורק לרגליים משלוש סיבות:
הראשונה כי ההרוגים פוגעים בדעת הקהל העולמית.
השנייה שהם הופכים לשאהידים וזה לא רצוי.
השלישית, שהפצועים זורעים יותר מטרד בקרב הראשות הפלשתינאית שנאלצת לטפל
בהם, כך שהפעולה הזו יותר אפקטיבית.
עלינו על הטיוליות הממוגנות ותחת ירי הוסענו אל אחת הגבעות שחלשו על ההמון
המפגין. בדרך מילואימניק אחד מגעיל, בשם עזרא, גנב לי את הקסדה, שנאתי
אותו הרבה יותר מהפלשתינאים, למעשה את הפלשתינאים בכלל לא שנאתי אבל את
עזרא הזה ממש שנאתי ודמיינתי איך אני מוריד עליו מחסנית בברכיים עד שהן
ניתקות משאר הרגל ואז אני דוחף לו את האצבעות של הרגליים לתוך הפה, לוחץ
לו על הביצ…"לרדת, קדימה מהר לרדת", זירז אותנו הקצין דווקא
בקטע הטוב, כאילו העיר אותי באמצע חלום ארוטי, שנייה לפני שתקעתי את
הגיבורה.
התמקמנו יפה בשוחות וחילקו לנו אחריות על גזרות, כל חייל קיבל גבולות גזרה
והזכירו לנו שמי שיצלוף בניגוד להוראות ובגזרה שלו יהיו הרוגים, ייתן על
כך את הדין. נראה היה שכולם לקחו את הפקודות ברצינות. בכל מקרה אני לא
יריתי, כי אם לעזרא הזבל הזה שגנב לי את הקסדה הגיע לחיות שלם ובריא, אז
בטח שלפלשתינאים הגיע, קודם הוא- אחר כך הם. אבל מפקד המבצע לא היה פראייר
והוא צעק עלי ברמקול: "עיט 23 תתחיל לעבוד".
האמת שהיה ממש מעניין להביא להם ברגליים. מתוך סקרנות מדעית כמעט, יריתי
ואז הסתכלתי עם הטלסקופ על הפנים שלהם איך הם נאנקים מכאבים. כשהכדור פגע
במפשעה היא הניבה ממש שפריצים של דם, וממרחק של שלוש מאות מטר בטלסקופ
הצלחתי לזהות קילוחים בני שמונה מטר לפחות ואני לא מגזים בכלל. פתאום
נזכרתי ששכחתי לבטל תור לסתימת שורש שנקבעה לי בהדסה עין כרם כיום אשפוז
מלא, כי פחדתי מהכאבים ובקשתי הרדמה כללית שזה עוד הרבה פחות כואב מכדור
צלפים בברך וזה הכניס אותי לפרופורציות, חשבתי שאם אצא בחיים מהמילואים, אסתפק
בהרדמה מקומית עם גז צחוק לטשטוש.
הצלף ששכב לימיני חטף כדור בראש, אז הבנתי שבכלל לא בטוח לנו שם למעלה.
זחלתי אליו כדי לקחת ממנו את הקסדה, זו בכלל לא נחשבה גניבה כמו עזרא הזבל
שגנב לי את הקסדה מול העיניים והתכחש, כי החייל הזה כבר מת ואף אחד לא
יעכב אותו ביום של ההזדכויות כדי להעלות אותו למת"ש על קסדה. אופס,
הוא לא מת, כמו בסרטים חיבק אותי וביקש שאעביר לאשתו את מלותיו האחרונות,
הוא הסריח- אולי עשה קקיא במכנסיים מהלחץ ונגעלתי ממנו, האחיזה שלו הייתה
חזקה והנאום שלו ארך כמו דרשת בר מצווה של ילד גרוזיני, קיוויתי שיגמור
כבר כי ממילא אני לא אזכור כלום ממה שהוא יגיד ובכלל אני לא אעביר מילה
לאשתו, כי הדבר האחרון שהייתי צריך זה איזה אובססיבית שתבלבל לי את המוח
על רגעיו האחרונים של בעלה. נדהמתי איך תוך כדי פרכוס היה לו כוח להוציא
מהכיס תמונה של אשתו וכמעט להשוויץ בה: "תראה איזה שיער יפה, עד
הכתפיים". אשתו באמת נראתה לי מגעילה ועניתי לו בכנות שהשיער שלה
אומנם עד הכתפיים אבל באורך של שמונים סנטימטר וזה בגלל שהצוואר שלה כמו
של ג'ירפה, "היית מת" התריס מולי ומת. זחלתי לעמדה שלי בחזרה
והרגשתי ממש רע מכל הסיטואציה, אולי נתקפתי במאניה, התחלתי לשיר "הבה
נגילה" ולדפוק לפלשתינאים ממש חזק ברגליים, אני חושב שהייתי הכי צלף
שם, למרות שהפסדתי זמן בשוחה של זה שמת צמצמתי ועקפתי את כולם "הבה
נגילה, הבה נגילה ונרננה", בום, "הבה נרננה", בום !,
"הבה נרננה" בום ! אתם מבינים את העקרון כל פעם שהגעתי לנרננה
דפקתי ירייה. בהמשך מצאתי דרך מקורית לנקום בעזרא, יריתי על הפלשתינאים
שבגזרה שלו בראש, אחרי שהפיל אותם על הרצפה ירויים ברגל, כיוונתי להם
לגולגולת והעלמתי אותה עם שלושה כדורים, ככה עשיתי לעשרות מהם בשביל לסבך
את עזרא עם ועדת חקירה, שילמד הזבל הזה לא לגנוב קסדות !
http://stage.co.il/a/1670
|
מהמגירה לדיסק 