|
אני לוקחת גביש מלח מים המלח ושמה על הלשון, מהורהרצת.
האותיות מתפלקות לי.
נזכרת בירושלים. ירושלים, עוד מעט יום ירושלים, ירושלים של זהב, נעמי שמר
הקלאסה שלא נתנה לנו רשות לשים את השיר שלה באתר. הר הבית, האתר על הר
הבית שאני צריכה להעלות, מתי אני אספיק? בית, מעבר בית. בית זה אומר כבר
הכל. קח לך אישה ובנה לה בית.
(ברקע החדש אני נמנע ממך של מיכה שטרית, והולך אל הים. מניאק. למה אתה
נמנע ממני?)
פעם היינו שרים – ירררושלייים. אנחנו לא מירושלים, אנחנו מקן בורכוב…
הירושלים הזאת. הר הבית בידינו או לא בידינו? על נהרות בבל ישבנו וגם
בכינו. עד שהדמעות התייבשו ונשארו הגושי מלח האלה, ששמתי עכשיו על הלשון.
מישהו כנראה שפך הרבה דמעות פעם וכשהם התאדו, קיבלנו מתנה את ים המלח. ים
המלח. נציב מלח. אשת לוט. די שתקי כבר. אני נמנע ממך. את לא מסוגלת
להתרכז? מילא את, למה את מפריעה לי לעבוד? טוב אני שותקת. ירושלים. אני
צריכה לכתוב משהו על ירושלים. ושזה יהיה מוכן בבקשה לפני יום ירושלים, אה?
איפה הלוח. כן 21 במאי. כמה זה משאיר לי, אם מורידים את השעה של השעון
קיץ? (והולך אל הים, בשפל גאוותי, ריק כמו צדף) הכל יחסי. יחסי לכמה אפשר
לדחות את זה. (הולך כבד, לוחץ על החול). ירושלים. ירושלמים. ירושלמי. יש
מתווך אחד שקוראים לו ירושלמי. הראה לי דירה מה זה מעאפנית, הסתכל עלי
במבט ערמומי, כאומד אם יצא לו משהו ממני. והוא בכלל לא ירושלמי, אלא
רמתגני, הא הא. ירושלמי. בישול ירושלמי???? יש כזה! באמת!!! תפתחי דנצ'ו
ארנון – רק בירושלים! ויש גם ירושלים של מטעמים. רנה ולירו. שתקי כבר. ויש
את סיפורי בנאי. אברום סורמלו. לא לזה התכוונתי. תפסיקי להתחמק. נו טוב,
אני נכנעת. (לב של פרא) ירושלמי. לב של כלב היה לו. בחיי. לב של מלך. הרג
דרקון ולקח מלכה. הלכנו בשוק. אני לא יודעת אם זה היה חלום או מציאות. לא
נשארה לי מזכרת. לאכול אותך. בשוק של ירושלים. מתי זה היה? יולי? אוגוסט?
מתישהו בקיץ. לפני אוקטובר. לפני אינתיפאדת הר הבית. אל אקצא. תפסיקי
לסטות לפוליטיקה. ממילא זה לא מעניין אותך. נכון. מי ידע שזאת פעם אחרונה
שתהיי בעיר העתיקה, לדי הרבה זמן? מדרגות. חם. נשים ערביות מוכרות תאנים
סגולות. בומבילות. יושבות, נשענות על החומה, שולחות ילדים קטנטנים לעוברים
ושבים, לבקש נדבה, למכור תאנים, להציע בייגלה עם שומשום וזעטר בפיסת
עיתון. יש את הילדים של המדרגה הראשונה, הילדים של המדרגה השניה, הילדים
של השלישית, הרביעית, החמישית. חם. זבובים. לא נעים לי. אני מפשפשת אחר
איזו מטבע. יש להם מבט קשה וחצוף בעיניים. הם נראים מקצועיים. הירושלמי
לידי, לא מתרגש. אני כן. כבר שנים לא הייתי פה. אני מרגישה תיירת. אנחנו
נכנסים לרחוב השוק המוצל. כמה אנשים!!!! הוא מרגיש את אימת הצפיפות שלי,
נותן לי יד. אנחנו נסחפים בזרם. אני אוהבת את המגע שלו. כלי נחושת קטנים.
כלי נחושת בינוניים. כלי נחושת גדולים. הוא נזכר פתאום שבא לו לקנות איזה
נר ענק. לא כמו הנרות המצועצעים האלה שיש לי כאן בארץ אחרת הנקראת תלאביב,
כאלה עדינים עם כל מיני ג'ל וריח וקשקושים בפנים. לא ולא. בואי בובה, אני
אקח אותך לחנות של הנזירים, הוא אומר. יש נזיר אחד, חבר שלי, את כבר תראי,
בואי. אני משתרכת אחריו. מחבקת לו את הגב במקומות הצרים. מטפחות צבעוניות.
אבני טורקיז קטנות. חמסיקות. תכשיטים. בליל של גמלים מעץ זית ופילים
הודיים. מה עושים כאן פילים הודיים. חם לי , אני מזיעה כבר וגם צמאה.
לימונדה? תמרהינדי? אנחנו עוצרים באיזה דוכן, נכנסים פנימה, הכוך בפנים
קריר ומוצל. מפלט מההמולה הזאת שבחוץ. אני לא זוכרת מה הוא שתה. לקחתי
אייסטי. אייסטיפש כמו שאומרים הצרפתים. אבל הוא חכם בכלל. והנה הגענו
פתאום לכוך של הנזיר החבר שלו. ובפנים פעמונים, ישו, ונרות. אולי גם מריה
הסתכלה עלי מאיזו פינה. סביר להניח. ווי לי. מה זה עמודי התורן הלבנים
הרחבים הללו שמתנשאים עד לתקרה?
נו, לנרות האלו התכוונתי, הוא צוחק. יש לו שיניים לבנות. אני לא יכולה שלא
להיצמד אליו לרגע, סופגת את הניחוח הלימוני הזה. מה את אומרת, שניקח את
הנר הזה? ומה, אני עונה במעשיות, ניסחב איתו בחום הזה כל היום? הוא יימס…
הוא שוקל את זה לרגע, הנזיר מתבונן בנו בשקט, גם מריה שמה מלמעלה מתבוננת
בנו בשלווה, וישו סוגר ידיים, מחכה. באמת משו הנרות האלה, אני מסכימה. נו
אלו נרות כנסיה אמיתיים, הוא אומר לי בהערכה. טוב, פעם אחרת. הוא נפרד
מהנזיר בלבביות. אנחנו קופצים שוב לזרם התיירים הסמיך, האיטי, גולשים
במורד הסמטאות העקלקלות כמו זרם הלבה בפומפיי, חם לי אני מתה אני הולכת
להתעלף תיכף מכל כך הרבה אנשים. הוא מחזיק אותי ביד חזק חזק. החנות הסמוכה
נראית מושכת. ים של כריות רקומות, קטיפות ארגמן כהות, כריות דמויות
סוכרייה, בדי משי זהובים שרועים על פופים מזמינים, הוא מבחין במבטי החמדה
שלי – קחי לך משהו, הוא מציע, מה נראה לך? קחי! זה טוב לקחת מזכרת. ככה
אחרי שתזרקי אותי, תישאר לך מזכרת… אני צובטת אותו באכזריות, מניפולטיבי
אחד…אנחנו מתקרבים, דווקא באמת בא לי לחדש את הכרית הבדואית בסלון, מבפנים
הכוך גדול ומצופה כולו בבדים יקרים, זה מזכיר לי את המערה של אלדין פחות
או יותר, אנחנו תופסים שם איזו פינה קרירה, וצוחקים למראה מחשבות הזימה
שעוברות בראשנו באותה שניה ממש, בואי ממי, אחר כך, הוא לוחש לי ומעביר לי
נשיקה איטית על הצוואר. אנחנו יוצאים משם מבלי לקחת כלום, אין לי כוח
להיסחב עם חבילות ביום לוהט שכזה, בוא ניכנס לאיזו כנסיה, מה אתה אומר?
אני מציעה לו, אתה בטח מכיר כאן איזו אחלה כנסיה קרירה כזאת, בניה מסיבית
מאבן, נהייה תיירים עד הסוף, בוא, נדבר אנגלית כמו כולם… הוא צוחק –
תיירים, הא? תיזהרי לך… הוא מוביל אותי במיומנות בין קבוצות התיירים
הלבנבנים עם האף המתקלף ומטפחות הראש, ומצביע לי על איזו תיירת בלונדה
גרמניה או משהו עם עיניים תכלת ועור לבן – את רואה את ההבדל בינך לבינה –
הוא אומר לי מקרוב קרוב, נשען על הקיר, מאפשר לעדר לעבור – זאת קלאסה. את
אין אצלך שום דבר קלאסה. מזתומרת 'קלאסה' אני שואלת, מקדירה גבותיים, תוהה
היכן הפוקוס שלו הפעם ואם אני אמורה להיעלב, 'קלאסה' זה אומר, שהצבעים שלה
מושלמים, האף שלה סולד, השיער שלה במקום, העיניים שלה תכלת, העור שלה
בגוון אחיד, הכתב שלה עגול, וגם השכל שלה, הוא מחייך אלי, סטנדרטי… אצלך,
מה לעשות, אין שום דבר קלאסי.. העיניים שלך פעם ירוק, פעם אפור, האף שלך
נמשים, השיער שלך, כמה שתאספי אותו, תמיד תצא ממנו איזו קווצה ותעשה שלום
מאחורי האוזן, כמו אלה שמנפנפים לאמא כשמצלמים את ראש הממשלה?… והשכל שלך,
הוא אומר בטון דו ערכי, לא סטנדרט גם הוא…
איך הוא קולט אותי? אני תוהה בפעם המאה, צוחקת, נשענת עליו, נשען על הקיר,
נמחצים בזרם, הוא מתחיל לדבר איתי פתאום בשפה שאני לא מכירה, מה זה היה,
אני שואלת, הו, הוא אומר במבטא של גיברת זליבנסקי, סה היה הונגרית נפוצה,
שפה מאוט מאוט שימושית ומלטף לי את השיער. ככה? נראה אותך אומר לי איזה
גסויות בהונגרית אני מבקשת, והוא נושף לי באוזן ואומר משהו כמו 'אין סרט
לך' או אולי 'יש סרט לך', ומסרב להגיד לי את הפירוש והנה הקבוצה הגרמנית
עברה סוף סוף, כולל המאספים היפנים על שלל מצלמותיהם, ואנחנו מזנקים
לכנסיה. ישר בכניסה אנחנו נופלים על לוח אבן אפור מגודר בשרשרת. נשים
מתכופפות אליו צמוד צמוד, מוציאות מטפחות צבעוניות מהתיק, ממלמלות משהו,
משפשפות את המטפחת על האבן, כאילו מנסות להדביק אותה במשהו, גונחות לשמיים
ומכניסות אותן חזרה לתיק בהבעה של אדיקות. הוא נעמד שם, מתבונן בהן בתשומת
לב. מסביב כיתובים בלטינית. זה מזכיר לי משום מה את כל המנהגים הפאגאניים
שלמדתי עליהם פעם, קדושת האבן וכל זה, שהיו נפוצים עוד לפני התפשטות הדתות
המונותאיסטיות. נו בוא, אני אומרת לו, בפנים יש איזה אקשן, בוא. רגע, הוא
אומר לי רציני. אני רוצה לספוג את האווירה הזאת. זה יעזור לי עם הספר
אח"כ. חכי רגע. הוא מסתובב שם עוד כמה רגעים. מה הן עושות שם בכלל?
אני שואלת, מה יש מתחת לאבן? אתה יודע שהאבן השחורה, הכעבה במכה, גם אותו
סיפור, הפולחן סביבה היה קיים הרבה לפני האיסלם, ומוחמד ושות' פשוט אימצו
אותו. אנחנו נכנסים לאולם ענק מקומר, עמודי אבן גבוהים, סגנון גותי, יש שם
שני טורים של אנשים המתנהלים באיטיות מבלי לדחוף, טור אחד נכנס לאנשהו
שנראה כמו תא וידוי די גדול, טור שני יוצא. מבלי לחשוב פעמיים, אנחנו
משתלבים בטור המזדחל פנימה.. כפארה!!! אני אומרת לו בשמחה, יש סיכוי!!!
ישו יסלח לך היום!!!!! על כל חטאיך!!!! מה אתה אומר? אלה לפנינו ממלמלים
בצרפתית. אנחנו לא מצליחים להתאפק. מון שרי, אני פונה אליו, מגייסת את מיטב
זכרוני, דיט מואה, אסקה מסייה טיבו הביט פלאס דאיטלי אה פארי, או ביין איל
אביט או פלאס דה קונקורד או מוריאל? אה?
הו, מון אמור, הוא לוקח את ידי בידו, ואומר לי בסמכותיות – סה פאס מסייה
טיבו!!! סה מסייה ונסון!!! אה איל אה קורספונדנט או מוריאול, אה קנדה, סה
קומפרי??? אאאאאההההה, אני עונה בהארה, סה סה!!!!! סאטאה מסייה ונסון,
מנטאנון ז'ה קומפרי… בינתיים התור שלנו מגיע – קצת מאכזב תא קטן, אין שם
איש, ספר תפילה, מלא נרות, קישוטים בנוסח קופידונים עם כנפיים קיטצ' כאלה
כמו ניירות אריזה על הקירות, הרבה פרחים חצי נבולים עם ריח דחוס, עוד
כתובות שיש בלטינית, ואיזה פישפש קטן, בוא, ממי, בוא נצא, אני חוששת פתאום
שתצא איזו יד משפחת אדאמס כזאת מהפישפש ברררר…. אנחנו יוצאים משם בדהרה
לאולם השני, אני מבחינה שהוא חיוור פתאום, מה קרה בוביק, בואי נשב רגע.
הוא מתיישב על הריצפה ליד איזה עמוד, מהתקרה משתלשלות לוסטרות עם טיפות
קריסטל ענקיות, תראה איזה נברשת, אני אומרת לו, הוא מעיף מבט – הא, זה
כלום, בבית של ניבה, (הו, שלום לך ניבה! מה הפעם?) יש נברשת כזה גודל כמעט
בכל חדר. והסלון שלה – בערך כמו חצי מהאולם כאן, אני לא מגזים… בואי,
הוא מחייך אלי חיוך מזמין, שבי לידי, נקבץ נדבות קצת, נעשה תיאטרון רחוב,
ננוח קצת, אולי גם נרוויח כמה שקלים, תראי יהיה פסדר… הגזמת, אני מתביישת.
אני אומרת, מבולבלת קצת מהחיתוך המהיר בין הברונית דה ניבה למקבץ הנדבות
שלפני, אתה יודע מה, אני אעמוד שם, מאחורי העמוד הזה ואשלח אליך תיירים.
אני הולכת מאחורי העמוד ומציצה עליו. לא נורמלי. הוא באמת התיישב שם,
בהבעה של מוכה גורל. אני לא מאמינה. הוא מעווה את פניו בייאוש ממש אמיתי.
לא, אבל איש לא נתן לו מטבע. אני חוששת שהטיול הזה קצת שיבש אותו. האמת,
אני רעבה כבר. וצמאה שוב. היי מיסטר, אני נותנת לו יד. קום. הולכים לאכול.
הוא קם באי רצון. נראה לי קצת סחרחר משום מה. אתה בסדר? אני שואלת. כן,
כן, בסדר. לא יודע. לא. לא בסדר בעצם. המקום הזה. כן, בואי נלך לאכול,
רעיון טוף מאוט.
אנחנו יוצאים לגל החום המהביל, אני נותנת לו יד, מוצאים איזו חומוסיה
בסביבה, המלצר מדבר איתנו באנגלית, הוא מתעקש לענות לו משום מה בערבית,
בהפגנה מרהיבה של סחבקיות שוטפת, אני לא משנה לי כלום, בשלב הזה אני
מסוגלת גם לאכול את השולחן, כולל השעוונית שעליו, רק שיביא משהו, ומהר.
והוא מביא. לאט לאט (יבואו המבקשים את המחשבה) חוזר הצבע ללחייו, והוא
מבחין בי שוב. אז מה, נבהלת? הוא מתבדח, חשבת בטח תצטרכי לסחוב אותי על
הגב חזרה, הא? די, אני אומרת לו. זה לא מצחיק אותי בכלל. נו מה לעשות,
לפחות היית בוחרת לך בחור קומפקטי, היה לך יותר קל מאשר איתי, מטר שמונים
ושש שרירי, חסון, והוא עושה מבטא מצחיק ומגלגל את הריש כהרגלו… כן כן,
שרירי חסון, שמענו עליך, תאכל ממי, תאכלמשהו…. ההרים בדרך חזרה, אתה יודע,
גבוהים יותר… והוא אוכל.
את יודעת, הוא אומר פתאום, ניבה, עכשיו, אם אני מרים לה טלפון, מכאן,
מאמצע השוק, אחרי כמה זמן שהיא לא שמעה ממני? חצי שנה? יותר? ואומר לה –
ניבה, בואי הנה עכשיו, לשוק בעיר העתיקה, כמו שאת, לחומוס הזה והזה כי
אנחנו מתחתנים – ככה כמו שהיא עם כותונת ותחתונים, היא לוקחת מונית ובאה.
בזה הרגע. שתדעי. כן , אני אומרת, אני מאמינה. תאכל.
תאכלי גם את, למה רק אני אוכל? אה, הספיק לי, אני משקרת. נו, ואיך החומוס
הזה בעינייך? – מ-ד-ה-י-ם אני מיישרת פינות באקספרסיביות. מעדן מלכים ממש!
בחיים לא אכלתי כזה חומוס.
את יודעת, הוא אומר, את תסלחי לי שאני צוחק, אני לא יכול שלא להיזכר
בניבה.
ניבה, בטיול ההוא ללונדון שלקחתי אותה, סיפרתי לך, עוד בתקופה שהייתי
מסתובב עם פקטות של שטרות בגומיה בכיס, רק עם מזומן עבדתי, לא ככה כמו שאת
רואה אותי היום, לקחתי אותה למסעדה ה-כ-י יקרה בלונדון. השולחן, הכל משי,
תחרה, להקה של מלצרים ריחפה סביבנו על כל צעד ושעל, אחד הביא מפית, שני
בקבוק, שלישי קרח, רביעי ורד, חמישי ניגן, כאלה… מנה ראשונה, שניה,
שלישית, רביעית… פטה אווז, פטריות פורטבלו, כל מיני צירופים מסובכים
מתוחכמים ומעודנים, רק הארוחה הזאת עלתה משהו כמו חצי משכורת שלך, איפה,
משכורת שלמה אולי, בקיצור, אחרי שעה וחצי של טקסים וכרכורים ומגיע החשבון,
אני שואל אותה את ניבה, נו, איך היה? מה היא עונה לי את חושבת? – אה, לא
משהו… המנה הראשונה היתה קצת יבשה מדי, המרקם של השניה היה קצת רך מדי,
הקפל במכנס של המלצר לא הכי מגוהץ…. טי טי טי טה טה טה… נו מה את אומרת?
אין. באותו רגע ידעתי שיחסינו נגמרו. תאמיני לי. באותו רגע. כמה השקעתי
באישה הזאת. כמה השקעתי.
אני מהנהנת בהבעה סתומה.
אנחנו קמים והולכים, הוא ספק מחבק ספק נשען נגרר עלי, כל הדרך לאוטו.
תגיד משהו (זה באמת מציק לי)
שוט בייבי (הוא עבר למבטא דרומי פתאום)
הניבה
יא בייבי
באמת יש עליה כזה קריסטל מהכנסיה בכל חדר?
או יא בייבי
כמה קלאסה היא מאחת עד חמש נניח?
הו, שש, בייבי
אני לא יודעת. ולא פחדת לדרוך לה על השטיחים, להפיל משהו, לשבור משהו,
לתקוע נאד ברגע הלא מתאים, לשפוך משהו, לוידעת, איך בעצם הסתדרת עם כל
הקלאסיות הזאת?
הו בייבי, הוא אמר, נשען עלי, מגשש אחר המפתחות בתיק שלי,
את אולי לא שמת לב, אבל איזו חולשה תפסה אותי פתאום בכנסיה!
חשבתי שאני מתפגר. החום הזה, ואולי שלא אכלנו בזמן, וכל הבלגן הזה את
יודעת שנפל עלי בשנה האחרונה … לא היה חסר הרבה שתסחבי אותי (חסון שרירי)
סחיבת פצוע עד לאוטו…
אותך? מה פתאום, שיקרתי במצח נחושה, לוקחת את המפתחות בעצמי, ומגלגלת אותו
בעדינות לכיוון הדלת השניה, אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותך, לא לא!
רק אל תהרסי לי את האוטו, הא, אישה? הוא מילמל מנומנם מצד ימין. ואל תעברי
בכתום.
בירושלים, את יודעת, נוהגים בנימוס.
מה שתגיד, אמרתי, וחתכתי לסיבוב פרסה בפתאומיות, לחסוך לנו את הפקק.
קלאסה…
הא!
|
מהמגירה לדיסק 