10-4-2001 עד 11-4-2001

דבר.

אני אומרת,

דבר.

בשפתייך השורקות תנועות

דמומות. דבר

בלשונך הצולפת ברכות

בין ירכיי. דבר

בשינייך הנושכות את מסדרונות

הלב המכלה פעימותיו להבל

הפה.

דבר.

ויהי כדברך.

קבלי תגובתי כאן

לראות איך אתן הנשים משליכות את עצמכן כמו כלבים למין
כל כך נחות כמונו.

אבל מה אני אעשה, שטעם של כוס לא נראה לי כזה שוס?

וברור שכל אחד מתחבר יותר לדברים שקרובים ללבו (או
לחילופין לדברים שדווקא דוחים אותו) כלומר – מה שמעורר בנו תגובה ולא
אדישות הוא טוב.

ובכלל מה שלומך?

שבת של שלום גם לך.

{@

אבל ככה לזרוק את עצמכן עלינו? זה לא אמור להיות
התפקיד שלנו?

(כן, כן, אני יודע שזה לא איני להיות רומנטי בימינו אבל נראה לי שזה פשוט
מוריד מכבודכן).

התכוונתי שאני לא אובייקטיבי כי יש לי דעה על מה שהשיר
מייצג ואני לא יכול להתייחס לשיר עצמו.

…מתכוון כשאתה מדבר על מה שהשיר
מייצג.

יש לי הרגשה שקיבלנו רשמים שונים מהשיר ואני תוהה למה התכוונת.

אפשר הסבר?

ושבת של שלום!

{@

כסוג של כניעה, כשמי שכתבה אותו היא למעשה עפר לרגליו,
או במקרה הזה לפיו, ואני לא יודע למה זה מקומם אותי כל פעם, יכול להיות
שזה קנאה, אבל בשבילי זה נראה פשוט סוג של חוסר כבוד.

לפעמים אישה, כוחה בחולשתה

תראה לי גבר שעומד (נלך מן הקל אל הכבד) בפני

דמעות..

פגיעות…

או כמו שזה פה – הידיעה שיש בכוחו להמיס אותה

להיפך, ההודאה ב*חולשה* – משיגה לפעמים מה ששום פעולה לא נותנת, כמובן אם
זה כנה

לפני כמה ימים כתבתי פה הודעה על כך שכולכם מחוסרי
חיים וכו' – הודעה שהרגיזה הרבה אנשים (ובצדק).

אז קודם כל, לא רציתי להעליב. רק רציתי להאיר את הדברים באור שאני רואה
אותם, מתוך הזדהות, כמובן. כי לפי דעתי לפעמים כתיבה בפורום כזה שואבת
אנשים עמוק לתוכה ומשכיחה מהם חלק מתענוגות החיים האחרים. אתם לא חייבים
לקבל את דעתי, וזכותכם המלאה לחשוב אחרת.

אז אל תקחו את זה קשה ותמשיכו לכתוב וליצור – כי זה טעם החיים (לפחות
בשבילי), לא ככה?

ויש כאן אלמנט של מחוסרות חיים…

אלא שיש מי ששומע את זה וקופץ לשמיים- כי היבלות האלה ממש שורפות לו.

בכלל הפורום הזה הוא פאתטי- הנה קסאנטי שהתבלטה בזכות שנשארה כאן בערך לבד
אחרי שהספינה החלה לטבוע וכולם ברחו לספינות איתנות.

היא מרגישה מיס המגירה, עלאק המנהיגה בזמן שהמים כמעט מגיעים לנחיריה והיא
עיוורת שיכורה מה"מנהיגות"…

בהייחלט פייתאייטי

בהזדמנות זו אני רוצה לאחל לכולם לכבוד החג את סרטן הרחם והערמונית.

שכחתי שלך יש המון חיים, יש את האחים הנחמדים עם
המזרקים הגדולים, ואת האחיות הנחמדות שהיו שמחות להשתין עליך כמו שאימא
שלך עשתה.

לפחות אני לא פורשת מהפורום פעם בחודש וחוזרת ככלב מוכה, ואני גם לא
מתחילה עם כל הבנות פה, וממשיכה לשרוץ להן על האיסי אחרי שהן מתחננות (אה,
אם אנחנו כבר משוחחים, יאיר, אתה מוכן לצאת לי מהאיסי? נמאס לי ממך) שתעוף
משם.

הרי שנינו יודעים את האמת להמיטה, שאם היית מסוגלת
להתנתק מהמציאות ולהאמין שיש לך סיכוי איתי…היית זוחיילת על ארבע.

שטויות, אני אתן לך אפילו לומר את המילה האחרונה, הרי ביננו, את מולי זה
לא באמת כוחות,

אני באמת משכמי ומעלה.

בגלל שעמדתי על כתפי ענקים. תודה יאיר.

ככה זה כשאוכלים מצות

חושבים על מדבר ועל שממה

ונזכרים בפורום המגרה

ועל הקור המדברי והפולני

ונזכרים בדינורה

ילדת הבמבה הפולניה.

עצוב.

כל כך עצוב.

מתגעגע לדינורה .

תמיד כשזיינתי את מרים, נהגתי לעצום עיניים ולפנטז על
נערה צעירה כלשהי שראיתי בים או משהו- רק ככה הצלחתי לגמור. יום אחד באמצע
שדפקתי את הגויאבה, שלפה איזו קופסא שלשיטתה לא הייתה אלא מכשיר קורא
מחשבות. שיחקה עם הכפתורים והתחילה לצעוק שאני צריך להתבייש לפנטז על נערה
בת 16, בלונדינית אורגינל, עם ביקיני סגול ופירסינג בדגדגן, שראיתי בחוף
גורדון, בזמן שאני "עושה-איתה-אהבה".

הסברתי לה שזה שטויות, כי אם המכשיר באמת יכל לקרוא מחשבות, בחיים לא היו
מוכרים אותו בשלושים שקל בשוק הפשפשים, אלא משתמשים בו בשב"כ או משהו
כזה.

חטפתי לה אותו מהיד ובעדו ראיתי את הקופה הזקנה, כפוית הטובה שאחלה גבר
כמוני, הסכים לתקוע אותה, מפנטזת על החבר של הבלונדינית שראיתי בחוף
גורדון. לא רק שבגדה בי, אלא גם עם מישהו שיש לו חברה.

נכנסתי לג'ננה והבאתי לה את המכשיר בראש. תמיד במצבים האלה, הרגשתי כאילו
אני בסרט בו הקהל מתחלק לשניים ומבקש להשפיע על הסוף.

חלק התחננו שאפסיק, כי ממש נמאס להם מהקטעים הסדיסטים האלה, והחלק השני
דווקא עודד אותי וצעק: "דם, דם, דם", המשכתי להביא לה בראש, עד
שהקהל שביקש דם התחנן שאפסיק, אבל מאחר ולא נראה לי שקהל זבל צריך לקבוע לי
בחיים, התעלמתי והמשכתי לדפוק בה עד שניתק לה הראש.

עטפתי אותה ביחד עם הראש בשמיכה והזמנתי מונית, הנהג שאל אותי מה יש בתוך
השמיכה והסברתי לו שאלו אופניים מקולקלים. הוא פיזר ניילונים בבגז', כי לא
רצה שהאופניים ילכלכו לו וקרץ לי. אני חושב שקלט. בכל מקרה בדרך רימא אותי
עם המונה, לרגע שקלתי להעיר לו, אבל במחשבה שנייה השארתי את זה ככה כי אלף
זה נתן לי גם כן קייס נגדו ובית ממילא תכננתי לא לשלם לו בסוף. הנהג שאל
אם אני מעדיף להיפתר מהאופניים בחירייה, לקבור אותם באיזה מקום, או לזרוק
אותם לירקון, ממש לא הבנתי את האידיוט. רק אחרי שהוריד אותי אצל המתקן
אופניים הבנתי את האידיוט.

מה שלא הבנתי אף פעם זה את הקטע של הפירסינג.

למה זה טוב לשים פירסינג בדגדגן ?

http://stage.co.il/Authors/1670

הקטע הקודם היה חולני ומצחיק להפליא.

-דייי, נו !

+מההה?

-די, נו לא בא לי, עזוב אותי.

+למה לא בא לך? כבר שבועיים לא בא לך.

-ככה, כי אני לא נמשכת אליך, טוב?

+עשרים שנה את נשואה לי ופתאום את לא נמשכת אלי?

-אף פעם לא נמשכתי אליך, אבל היום הגיעו מים עד נפש, זהו תן לישון.

+אז מה את מצפה שאעשה, שאתנזר עכשיו לשארית ימי?

-לא, תלך לזונות כמו שרוב הגברים עושים, הנה יש לי בתיק מאתיים שקל, תלך,
רק תלבש משהו חם כי קר בחוץ.

רגע, מה אתה עושה?

+תולה את עצמי.

-אויש, שנייה, אני הולכת, קשה לי לראות את זה, כמה זמן נראה לך שזה יקח עד
שיגמר?

+אני לא ממש יודע, אולי משהו כמו חמש דקות.

-יאללה ביי.

http://stage.co.il/Authors/1670

ביציאה אני מוצא מולי סטודנטית צעירה, הווינה שמה,
ההורים שלה אומרים לה שזה שם של נביאה, זה הסימסטר השני שלה, מרצה שכמוני
היא אף פעם לא פגשה, אתה מרגיש את המילים, היא אומרת, כמו שאף אחד אחר,
ואיך שאתה מעביר את זה אלינו, יש לי חבר, אני לא מנסה… אתה מבין, נכון ?
פשוט הייתי מוכרחה… תראי אני חייב לרוץ, אני קוטע ואומר, בהצלחה עם החבר
שלך, דווינה חמודה, הווינה, היא אומרת, הפרצוף שלה הופך לקליפות של
גרעינים, מצטער, לא התכוונתי לפגוע, זה בסדר, זה קורה לכולם, אמנם קיוויתי
שלך זה לא יקרה, תסלחי לי, זה בסדר, באמת, תראי יש לי עוד כמה דקות אם את
רוצה, אם באמת את מתחברת לשירה, אולי אפשר, יש דברים שהכיתה לא תבין, אני
שומר אותם אצלי במשרד, זה לא… יש לך חבר, אני מבין, אבל פגעתי בך, המינימום,
בסדר, היא קוטעת את לבי המגמגם במהירות גדלה, נותנת לי שניה של נשימה ומבט
לא יפה במיוחד, גופיה שמבליטה שני קיפודים צעירים, מכנסיים כתומים, היא
בכלל לא מחכה, מסתובבת, מגיעה אל המשרד ברחיפה, אני שולף צרור מפתחות
רועש, שקשוק של התחלה, אני חושבת שאת וולך לא הבנתי לפניך, באמת תודה, ידי
בוחשת בתלתליי, כבר לא נבוך ממחמאות, אבל חובת ההצגה, אז תגידי לי,
הווינה, ה' מודגשת במיוחד, את רמבו וורליין את בכלל מכירה ? מלמד אותה
לספוג מילים כדבש על חמאה, היא מסרגת את רגליה, מוכנה להתקפה, היא מהנהנת,
בולעת מילים כמו לטאה אשר קוטפת זבוב טרוד במעופו, הזמן עומד לי מלכת, כבר
אמר מי שאמר, תגיד, שאלה אישית אפשר ? כמובן, אתה נשוי ? את רצינית ?
פשוט… כן, יש לך חבר, אני יודע, לא, המצאתי אותו בגללך, תראי דווינה,
אה, הווינה, או איך שלא אמרת, טוב, תודה, אני הולכת, תחכי שניה, עזוב אותך,
טעיתי, מצטערת, איך חשבתי שאתה אחר ? חכי שניה, כולכם אותו דבר, חוטפת תיק
סגול וקמה, תעצרי, אוחז בכוח בזרועה, תעזוב, מפנה מבט צרוב אימה, אני
אצעק, אני נשאב, תעזוב אותי, צווחה של חיה עקודה, כל גופי נאלם, אני נשאב
אל מכנסיה הכתומים, אלוהים, תעשה שאצא בשלום מתוכה, מדווינה, או הווינה,
שם של נביאה.

שוב אל הדרך יוצא

הפרש הכותב והיוצא

עד אימתי אהיה לבדי

פורש פרש בודד ובוכה

החיים נטשו וכולם ברחו

ואני החושב עוד אחשוב על ידי

יהיה או לא

השיר ימשיך

וכך אני

אני לא יכולה לצאת רעה כל הזמן

אני אעשה לך טובה:

מה את/ה רוצה?

כתוב בצורה מאד לא מרשימה ולא אומר כלום.

סתמי, יבש ורופס.

סליחה, כן.

חוץ מזה …אולי את יכולה להראות לי דוגמא של קטע כתוב
פה שאפשר ללמוד ממנה..?

חוץ מזה אני רק ניסיתי לשפ השעשוע …אבל אולי את יכולה להסביר לי מה מטרת
הפורום הזה..ברצינות!

יום טוב לך טולילה…

32,000 רגל מתחת לאושר

אף קברניט לא מקבל את פני

בקול רם

ומבטיח לי שלא נתרסק לעולם

הרווח בין הכסאות מאפשר

לשכב בנוח

אבל החיוכים לא

חופשיים ממע"מ

32,000 רגל מתחת לאושר

קצת לפני לוח השיש

אלוהים ואני מורידים ידיים

הוא מראה לי

עצים ירוקים מקנאה

ואני אפר בגווני השלמה

הוא בכחול חנק של שמיים

לי יש שיש רך מנמק

אז אני לא זזה מטר בינתיים

32,000 רגל מתחת לאושר

תפסיקו ללחוץ

אני לא בדיכאון

אחרי טיסה אחת

גם אתם לא הייתם מתאמצים

כל כך הרבה בשביל מטר

ותגידו, מה הקטע הזה של הצייתנות המכנית, אומרים לכם לא לקרוא אז לא
קוראים… אז הנה עוד הוראה, נא להגיב, על שניהם. גם קטילות. אבל עם סיבה.

בחיי רק שוט חסר לי…

שמתי לב שיש לך לא פעם בעיה עם הבית האחרון,

אז למה שלא תוותרי עליו וזהו (לא צריך הסברים

תני לנו לשבור את הראש…)

אך שני הבתים הראשונים נפלאים והשני במיוחד.

אהבתי את התיאור בצבעים למרות תחושת המוות.

תודה על התגובות, כולכם צודקים, הבית האחרון בעייתי,
אבל בגלל שכל השיר בעייתי. פשוט לא טוב, אולי אני אנסה מחדש.

שירה, לפני כמה דקות כתבתי לך את דעתי על השיר הזה,
והנה הודעתי נעלמה כלא היתה. תמוה…

חבל.

מה שרציתי להגיד, בשתי מילים, זה שאהבתי את החלק הראשון והשני (ובמיוחד את
השיש הרך), אבל לא את השלישי, שהוא ריק לחלוטין.

ואם מישהו מכם נתקל בהודעה שהלכה לאיבוד, אתם כבר יודעים מה להגיד לה…

מזכיר לי את יונתן גפן משום מה

יש איזו תחושה מלנכולית של מוות באוויר,

אבל אהבתי את ההתמודדות הדווקאית שלך עם אלוהים.

את צודקת בהחלט.

צריך סיבה טובה כדי לזוז.

שיספק לך אחת

או שהפורום נמצא בתקופת רנסנס נעימה? האן סולו חזר,
שירילי חזרה (עם שיר מצוין), ונוספו עוד כמה כותבים מוכשרים. לא נחמד?
אולי אם נתנהג ממש יפה, גם דינורה ולימו יחזרו.

לא שמת לב לסימנים? הפורומים של יואל גוססים. הגוף
הגדול שהזין אותם מתאחד עם גוף גדול אחר, ובקרוב הם ודאי יסגרו אותם
סופית. אומרים שלפני הסוף בא רגע של צלילות… אולי זה זה.

ואנחנו נמשיך לנגן עד שהקרחון יקפיא את אחרון
המיתרים…

את פה?

וחיכיתי כל הלילה?

אז תגיבי לי אולי????

חח

פתאום יד שלך שמושטת מבעד לזכוכית

פולחת אותה כאילו היתה שלולית מים

את חודרת אותי

וכל הפעמונים מצטלטלים בפתיעה

צלצול שהולך ונעשה בלתי נסבל

כורעת ידי על אוזני מנסה לחסום אותך

ואת שולחת יד ונוגעת בפני וכולי רוטטת,

ממש כמו שלולית מים

מעגלים הולכים ומתרחבים הולכים

וממלאים אותי

דגדוג בלתי נסבל

עד שאני מתנפצת

כמו זכוכית

יחד עם זאת, זה נשמע כאילו הוא רוצה לנבוט למשהו, אחרי
כמובן, שינפץ את הכלי שלך בדרך

תני לו מוצא

אצבעות של חרדה

מחנק בחשכה

אה

אההה!

אני קמה בצעקה

איזה חור בתוכי נפער שוב

אצבעות של חרדה על גרוני

יושבת מול הבהוב המחשב

כבר שעות מפחדת לקום

כבר עוד מעט בוקר הצללים מתבהרים

בוקר מזוייף צללים של אימה

טעם מר שיש לי במעמקי הגרון

אנשים לא אמיתיים זה הכל זיוף

סיוט אני מסרבת להתעורר

הם כאן אבל הם לא

איפה אני באמת

של צורך לחבק ולהרגיע…

למסירה

אובססיה יד שניה,

אבן טורקיז, שתבלבל את השדים,

ירח כמעט מלא.

כבר אינני יודעת מה היא עייפות

או רעב מהו,

טעמן של מטאפורות,

מקהה בי.

תגיד מה עלי לעשות

להשיק קצה שלך אל קצה שלי

שתבוא

לגמוע

שעה אחת בתוכי.