18-4-2001 עד 18-4-2001

פאק דאמיט…

מנסה לכתוב את ההמשך כבר כמה ימים ואין תוצאות מי יודע מה….

אבל הנה ה"פריקוול" …מה שקרה קודם לכן.

ביקורות, טענות, השמצות, הצעות נישואין וכמובן ההשוואות המתבקשות למר קרת
יתקבלו בשמחה…

– פרולוג –

לכל דבר יש סיבה.

זה מה שאמא שלי תמיד הייתה אומרת. רק צריך למצוא אותה, זה החלק הקשה.

אני לא חושב שהיא צודקת. לא לכל דבר בעולם צריכה להיות סיבה.

אולי זה רק הצורך הזה של האנושות לחפש דברים. מאוטו חדש ועד זיונים. מאיפה
לשבת היום בערב ועד סיבות לקיומם של דברים. אנחנו אף פעם לא מרוצים.

למערכת היחסים שלי עם שרון לא הצלחתי למצוא סיבה.

מצד שני , אמא שלי תמיד אמרה שאני עצלן.

אני ושרון נפגשנו בטעות.

חבר שלי ניסה להרוג אותה.

-1-

אני וברק חוזרים מעוד שישי בצהריים בסנטר.

וכמו כל פעם בדרך חזרה, נגמרות לנו המילים. זה כבר נהיה מן ריטואל קבוע
כזה.

יוצאים ביום שישי לסנטר, להסתובב, לאכול צ'וריצוס בעשר שקל, לחפש דיסקים
במשך שעה ולא לקנות כלום, להסתכל על הפריקיות שיושבות על המדרגות, ואחרי
שלוש בירות ושליש קופסת לאקי להחליט שאין סיכוי שתתחיל לדבר איתן.

בין כל הדברים האלה מעבירים כמה משפטים, מעלים זכרונות מהימים שהייתם
מבריזים מהביתספר כדי ללכת לסנטר, מגיעים באוטובוס ועם פחות מעשרים שקל
בכיס, לא יודעים אם יהיה לכם כסף לחזור באוטובוס הביתה או ששוב תסעו
בטרמפים. ולא משנה מה, אם היה לכם כיף ביחד או שסתם ישבתם ובהיתם
בתיכוניסטיות שעוברות ברחבה של המקדונלדס, תמיד, אבל תמיד תהיה שתיקה בדרך
הביתה. מקסימום תשירו ביחד עם הרדיו.

"תזהר!!!", "מה אתה עושה ?" צרחתי כשברק ניסה לדרוס
את הבחורה שנסעה על רולרבליידס בנתיב שלנו.

"מגיע לה" הוא ענה בשלווה , " שתלמד לא לחסום נהגים באמצע
הכביש"

השמיים האפורים נעשים כהים יותר בשנייה שבה הוא סוגר את הפה כאילו מגיבים
לרוע שנשפך דרך עיניו.

לא רוע, יותר מאשר רוע, יש שם אטימות. מין אטימות כזו שתמיד ידעתי שקיימת
אצלו אבל אף פעם לא התפרצה ככה על פני השטח.

אני שותק, המילים תועות איפשהו בדרך מהמוח לקצה של הלשון, וברק שובר את
ההגה לכיוון המחליקה.

יש לה גוף יפה למחליקה הזאת, ושיער קצר בצבע ורוד.

"להראות לה שאני לא פראייר". אני חושב שברגע הזה הבנתי שברק
השתנה. שהוא לא אותו אדם שהכרתי.

ברק שאני הכרתי מגיל חמש עשרה לא היה משתמש במלה הזו "פראייר".
היא לא הייתה קיימת אצלו בלקסיקון .

מוזר שרגעים משמעותיים קורים תמיד בצרורות, כי באותו רגע ממש, המחליקה
הגיחה מלפנינו וזרקה לכיוון של ברק אצבע משולשת.

יותר מאוחר, כשישבתי לידה בחדר המיון, מחזיק את הקפה שלה בזמן שגיבסו לה
את היד, שאלתי אותה,

"זה היה שווה את זה ?"

"מה, לעשות זין לחבר שלך ?", היא חייכה את החיוך החצי מריר הזה
שלה שלמדתי לאהוב כלכך.

"לא" עניתי, "לשבור לו את האף, אחרי שהוא דרס אותך".

היא רק חייכה וביקשה שארשום לה את הטלפון שלי על הגבס.

-2-

אני אוהב ילדות עצובות.

לפעמים אני חושב שזה בגלל שתמיד רציתי להיות ילדה עצובה; ילדות עצובות
גדלות להיות נשים עצובות. ככה זה בחיים, אם אתה נולד עצוב, אין הרבה
סיכויים שזה ישתנה.

שרון הייתה הבחורה הראשונה בחיים שלי שביליתי איתה לילה שלם. זה לא
שהזדיינו או משהו כזה, פשוט שכבנו אחת ליד השני כל הלילה במיטה שלה, ואני
אפילו לא הורדתי גרביים.

שרון היא אמזונה. אמזונה עצובה. זה נשמע נורא לא הגיוני, כי אמזונות לא
אמורות להיות מחוברות לרגש שלהן ובטח שלא להראות אותו בפומבי, אבל זה
נכון. שרון היא אחת מהן וכרגע היא גם היחידה שאני מכיר. באמצע הלילה אני
שומע את הקול העצוב שלה בוקע מתוך החושך, היא מבקשת שאני אלטף לה את השיער
ומספרת לי על הנסיון שלה לגדל לעצמה קצת אושר.

מאז שהייתה קטנה, שרון ניסתה למצוא את האושר.

בגיל 14 חשבה שמצאה אותו בסקס עם הגבר הראשון שלה.

"מצחיק איך שהייתי כזו תמימה, היא מחייכת בזמן שהיא מלטפת לעצמה את
הבטן. חשבתי שהוא יביא אותי אל הנקודה שאין ממנה חזרה. אל הנירוונה הזו
שתמיד מספרים לך שתחווי אחרי סקס מדהים. והסקס באמת היה מדהים. שלא תבין
לא נכון. אבל כל מה שיכלתי לעשות אחר כך זה לקוות שהוא לא יעלם לי עם משהי
אחרת. או מישהו אחר, כן, זה היה אחד מהטיפוסים האלה."

בגיל 15, שוב, חשבה שמצאה, בחנות קעקועים אפלולית ומלאת עשן באילת, לאחר
שלושה ימים של שכרות מוחלטת וזיונים בכל פינה בעיר, שם הרגישה בפעם
הראשונה חופש אמיתי מהו.

"ואמא שלי בכלל חושבת שאני ישנה אצל חברה", לחשה למקעקע אשר
העביר באיטיות מכאיבה את המחט על פני ישבנה החשוף, כששניהם לוקחים שאיפה
נוספת מהמרלבורו לייט שלו.

והמחט נכנסת ויוצאת, נכנסת ויוצאת, נכנסת ויוצאת, מתווה את קווי המתאר של
פיה אשר נולדת מתוך האין.

למחרת בבוקר היא הגיעה בטרמפים בחזרה לתל אביב, בדיוק בזמן לשעת אפס
בטריגו.

ואחר כך שוב, חשבה שמצאה את האושר בסמים ובאלכוהול, ושוב חשבה שמצאה אותו
במה שחשבה שהייתה אהבה אמיתית, ושוב ושוב ושובושובושבוב-

"עד שנמאס לי", היא אומרת. "נמאס לי מהחיפוש הזה, מהרצון
העיוור הזה לאושר. כל האנשים בעולם מסתובבים ומחפשים את האושר, כמו עכברים
במבוך, רובם מסוממים, מחפשים את הגבינה, בטוחים שהנה,

כל רגע , הם מגיעים, זה כבר מעבר לפינה. ולמה ? רק בגלל שמישהו החליט פעם
שלהיות עצוב זה רע, ולהיות מאושר זה טוב. אז די, נשבר הזין. החלטתי שאני
לא מוכנה להשתתף בניסוי הזה יותר" היא מחייכת לעצמה בלי לשים לב.

"וכשקמתי באגרסיביות מהכסא בבית קפה שישבתי בו עם החברות שלי, שלא
היו ממש, הרגשתי לרגע, ממש שבריר שניה, את האושר הצרוף שבאינדיבידואליזם.
אבל פילוסופיות חיים כאלו יחזיקו אותך רק למשך זמן מסוים, לפני שתתחיל
לאבד את השפיות, ואת מעט השפיות שנשארה לי לא הייתי מוכנה לאבד כל כך
מהר". היא אומרת, לוקחת פאוזה כדי להדליק לעצמה סיגריה.

אפילו בעיניים עצומות, אני יכול לשמוע את העשן נשאף לתוך הריאות שלה.
מדמיין את הניקוטין עולה לה לתוך המוח, מתפשט כמו טיפת שתן על פתית שלג,
צובע את הנוירונים בצבע צהוב.

"ואז הבנתי, לפני שלוש שנים, זה פשוט היכה בי- אם אין אושר אמיתי
בעולם הזה, ואין, אז כדאי שמישהו יגדל קצת."

"אושר סינתטי"

מיד לאחר התגלית המרעישה הזו היא זינקה מהמיטה שלה, שם בילתה את הלילה
בחברת שותף ששמו נשכח מתודעתה עוד לפני שריח הזיעה שלו התנדף מהסדינים.
מדלגת בין כוסות קפה חצי מלאות, ממתקים פזורים על הרצפה ודיסקים אשר עטיפת
הפלסטיק שלהם היו כל כך שבורות שאפילו היא לא יכלה לזהות אותם, כמו שהיא,
בשיער מטונף ובלי תחתונים, קורי שינה עדיין דבוקים בזויות עיניה, נכנסה
למונית הראשונה שהצליחה לעצור.

רבע שעה אחר כך, בחנות צמחים, היא קנתה עציץ פורצלן אדמדם, שתיל קטן מזן
לא מוכר ומשפך פלסטיק ששמש מחייכת מצויירת עליו.

"ממש אופטימיות קוסמית", היא אומרת, "זה מה שהרגשתי,
כשפתחתי את השקית בבית והתחלתי לשים את השתיל בעציץ. התחלה של דרך חדשה
לאנושות. תחשוב על זה, אנשים לא יהיו יותר עצובים, גם לא כל הפסיכולוגים
שיהיו מובטלים, כי גם הם יוכלו לחזור הביתה לעציץ האושר שלהם, אושר קסטום
מייד, ללא מרשם, אין צורך לעיין בעלון לצרכן לפני השימוש."

"ואנשים יגדלו אותם כמו ילדים, במקום ילדים." נסחפתי ברעיון
החדש שנגלה לי. "כי שתיל לא מתווכח, הוא רק צומח לו בשקט ובתשעים
ותשע פסיק תשע אחוז מהמקרים הוא יצא בדיוק כמו שרצית שיצא, אין אפס, לא
כמו ילדים שרק מאכזבים את ההורים שלהם כל הזמן".

"בדיוק, זה מה שאני חשבתי", היא אומרת ושולפת אלבום תמונות מתוך
מגירה ליד המיטה שלה. "תכיר" , היא אומרת , "זאת אבי,
קיצור של אביגייל" .

"אבי ?, קראת לשתיל שלך אבי ? " אמרתי בחצי חיוך.

"לא שתיל" היא מתקנת , "שתילה, קראתי לה על שם החתולה שלי
".

"יש לך חתולה ?"

"לא, אבל תמיד רציתי אחת" היא אומרת ומכבה את הסיגריה שלה בכוס
קפה חצי ריקה.

שרון עוצמת עיניים ומתחילה לנמנם.

אני רק שכבתי שם, בגרביים, משחק לה עם השיער.

כיף לקרוא, אתה מתאר בחורות בצורה שכל בחורה היתה רוצה
יסתכלו עליה, לפחות אצל חצי מהקוראים אתה בטוח…

מזכיר לי קצת את 'משהו טוטאלי', לך לא?

אם אתה כל כך מאושר, אני מניחה שזה הבחור הקרתני, מצד
שני, זכרוני הקלוש (באמת קלוש) אומר ששניים כתבו את זה? או שאני מבלבלת עם
סרט עדכני אחר. אולי עם הסרט הטורקי בעצם. על כל פנים לא זה שביים את כוכב
האהבה הוא שכתב את זה?

או משהו כזה..

האמת, ציפורת, את הרבה יותר חכמה ממני. טפי. אני שונאת
בנות יותר חכמות ממני. מעכשיו ברוגז.

ונגיד שקרת כתב את משהו טוטאלי (כתב? לא כתב? ואללה, אין לי מושג). לא
אמרתי שהוא לא תסריטאי טוב. אדרבא, ייתכן שהוא תסריטאי מצוין. הוא יכול
להיות גם עיתונאי מעולה, מתעד תופעות נפלא, וכו'. מה שאמרתי זה שהוא לא
סופר גדול. יש הבדל תהומי בין סוגי הכתיבה האלה.

והאמת, ציפורת, נכון שמאור כהן שווה?

לא להעליב.. אם יש משהו שאני חתומה עליו בקביעות, זאת
סניליות דווקא..

(מי זה המאור הגדול הוא או קטן ומה הוא קופייץ?)

קסאנטי, מסתבר שאף על פי שאנחנו בכלל לא מיודדות ואין
לך שמץ הערכה כלפי, הוידוי שלך לגבי היותך בת דמותה של הדמות הנשית בסיפור
של א.א. הופכת אותי לדומה לך מבחינה היסטורית כלשהיא. אז בתור שכזו, הרשי
לי למחות נמרצות על טעמך המזעזע בגברים. פויה.

איך הגעת לשטויות שאני לא מעריכה אותך? אז בואי נתקן
עוול היסטורי- אני מגיחה לפורום כמו קטר, ואחרי כמה זמן נמאס לי. את זרחת
פה בתקופת הנוריקו והתקווה, וזה היה נחמד, אבל אז לא התבטאתי יותר מידי.
וחוץ מזה, כולם השפירצו עליך ניטים, אז דווקא הניטים שלי חסרים לך?
חמדנית!!

ובנוגע למאור – תיכף תגידי לי שגם ירמי קפלן לא שווה, ואז אני אבוז לך.

טוב קסנטי, אני באמת מעריכה את הטעם שלך בספרות ובכלל
את נראית לי אחלה בחורה, אבל אין לך טעם, פשוט אין לך טעם בכלל בגברים.

מה, למה? תסבירי לי. אני לא מצליחה לתפוס את זה.

הוא רגיש, ג'ינג'י, מחובר לצג הנשי שלו ועם זאת גברי,
הוא כתב את "הדפוק הזה", וסטלן אימים. מה עוד אפשר לבקש?

אם אני מגיבה לסיפורים שלך כל כך חזק כי הדמות הנשית
נשמעת כמו תיאור מדויק לגמרי שלי (כולל קעקועים, והכל), או כי אתה באמת
טוב. נראה לי שזה שילוב של השניים.

תמיד היה לי מוזר, המשיכה הזאת שלכם לבנות עצובות, קצת מטורפות. בעצם, אם
זה לא היה כך, אז מה היה עלי?

ואחרי שרק על עצמי בלה בלה בלה – אתה צריך עריכה. אכזרית. יש לך שגיאים
דקדוקיים, ונראה לי שאתה מתאהב במילים של עצמך, אמה מה, אתה טוב. כל מה
שהערתי זה קוסמטיקה, ואם הפנים יפות, איפור יכול לייפות עוד יותר (לפעמים
אני מדהימה את עצמי בדימויים הרדודים שלי)

ישבתי שם, בקצה השולחן, כמו תמיד, יושב בצד, לא מדבר,
לא מחובר, מהרהר על דברים ברומו של עולמי.

אייל כהרגלו פרץ לחדר בסערה, כשבידיו התסכית שכולם ציפו לה, "אני גאה
להציג בפניכם, סוף סוף, את קמפיין השיווק החדש שלנו, שימו לב, זה יכול
להגיע לכל מוצר, בכל תחום, זה גדול, זה כביר, זה ציוני, זה ישראלי! מוצרי
שואה!" אמר נרגש, והציג לפנינו את התסכית הראשון, כשעליו מצויר בקבוק
קוקה קולה בצבעים אפורים שעליו מודפסים תצלומים מגטו ורשה והסלוגן החגיגי,
"קוקה קולה – זה לא בשבילך, זה לזכרם" , והנה פרסומת למוצר
פוטנציאלי נוסף, הוא הכריז בחגיגיות : "(בן נוער טיפוסי אומר
לחברו:אחי אתה לא אוכל דנונה ביו אושוויץ? (החבר השמאלני עונה לו) -לא,
למה לי, גם ככה זה קרה לפני 50 שנה, מה 'כפת לי, (קריין דרמטי תוך כדי
תמונות מהמשרפות) דנונה ביו אושוויץ, שהילדים שלנו תמיד יזכרו, דנונה ביו
אושוויץ, אסור לנו לשכוח!".

אחרי זה הוא נתן איזו הרצאה קטנה על שיווק מוצרי צריכה שחייבים לקנות
בדיוק כמו שחייבים לראות משדרי שואה בטלוויזיה, ועוד כהנה וכהנה שטיפות
מוח שהוא הכין לצופי ערוץ 2.

מחיאות כפים רמות נשמעו, אני יצאתי מהחדר.

לפעמים אני לא יודע מי יותר משוגע, הקופירייטרים איתם אני נפגש כל יום או
הצופים שבולעים את הזבל הזה, אני שם בדרך כלל כמו עציץ, אבל פעם בכמה זמן
יוצאת לי איזו הברקה אז הם משאירים אותי שם, בינתיים רק לקישוט.

אני נוסע במכונית, ושלט קטן שעליו כתוב "התיאטרון האחר" עם חץ
ימינה תופס את עיני, אני פונה בסמטה ומגיע למבוי סתום. אני יורד מהמכונית
ורואה חדר מדרגות תת קרקעי ארוך פתוח, אני נכנס ויורד במדרגות למטה.

קולות קרקס נשמעים ברקע, אני מתקדם עוד ופתאום אולם גדול נפרש לעיני, כמה
עשרות צופים אשר ממלאים את האולם ועל הבמה ליצנים מחוייטים בטוקסידו,
רוקדים ומחייכים, צועקים לקהל "אתם רוצים להשתלהב? אתם רוצים
להזדעזע?" הוא שואל, והם יושבים אדישים, ומדליקים כולם סיגריה
סימולטנית.

"היום אי אפשר לזעזע אנשים" השני אומר לו, "לא! אני אצליח
לזעזע אותם, הבא לי את התינוק" הוא אומר, והשני מביא לו תינוק בן
שנתיים. התינוק עומד, מנסה ללכת, הליצן בועט בו, הוא נזרק על הרצפה,
"אי אפשר לזעזע אותכם הא? ומה תאמרו על זה?" הוא צורח, שופך
בנזין על התינוק וזורק מצית, התינוק עולה בלהבות, הליצן מחייך בסיפוק,
המסך יורד, הקהל מוחא כפיים ויוצא מהאולם.

אני הולך למאחורי הקלעים, חייב להבין מה לעזאזל קורה שם, אני נכנס מאחת
הדלתות שבצידי האולם, ונכנס לתוך מסדרון של חדרי איפור למיניהם, אני נכנס
לחדר שעליו כתוב "חדר וועידות, הלבשה, והסנפה ראשי".

בתוכו אני רואה את שני הליצנים מחליפים תלבושות, "תגידו, מה לעזאזל
עשיתם שם?" אני שואל אותם, "למה אתה מתכוון?" הם מיתממים,
"הקטע עם התינוק אני מתכוון!" אני עונה להם בחריפות, "הוא,
הכל בסדר איתו" הוא אומר ומצביע לי על התינוק שיושב בקצה החדר כשסיגר
תקוע לו בפה "אפקטים זולים" השני מוסיף. "מה לעזאזל אתם
עושים כאן?" אני שואל אותם, "תיאטרון" הם עונים לי, כמה
צפוי, בתיאטרליות.

"זה לא תיאטרון" אני עונה להם, "נכון, זה תיאטרון
אלטרנטיבי" הם עונים לי, "זו תרבות שלמה" אחד מהם אומר לי,
"רוצה להצטרף אלינו?" הוא שואל ואני נד בראשי ומסתובב ללכת,
"רק הלילה" הוא אומר לי, "רוצה לעשות איתנו סיבוב?"
הוא שואל, 2 דקות אחר כך, אנחנו במכונית.

בתוך המכונית אני יושב, הם נוסעים להם, מדברים בינם לבין עצמם עם עיניהם
ותנועות ידים איטיות, ריח חזק של אף פעם נישא באוויר המכונית, כרגע אני
יותר מוקסם ממודאג.

אנחנו מגיעים למקום. נראה כמו דיסקוטק רגיל, אך מיד לאחר הכניסה, התגלה
שזה לא כך, לא כך בכלל.

המוסיקה היתה מוסיקה קלאסית, והאנשים התנועעו באיטיות עם גופם, מתכופפים
לאחורה כאילו הם משחקים לימבו ואז מזדקפים שוב, הכול בתנועות איטיות,
ובעיניים חודרות, אנשי מונה ליזה, ככה הם נראו לי, לכל מקום שלא הלכתי
העיניים שלהם נראו ממוקדות עלי, למעשה, הן לא היו ממוקדות כלל, כל איש היה
שבוי בעולמו, רק הוא, המוסיקה, והדמיון, "אנחנו קוראים לזה התעמקות
קבוצתית" הוא אמר, "שם מחריד" עניתי לו, "אבל קולע"
השני הוסיף "כל אחד מתחבר לעצמו ורק לעצמו, זה סוג של פגישה עם עצמך,
מנותק מהסביבה, אך עדיין בחברתה" הוא אמר, "ומה המטרה של כל
זה?" שאלתי, הוא ענה בהתרגשות "אלטרנטיבה! משהו אחר! משהו טהור
יותר, טוב יותר, אישי יותר, פחות המוני, פחות בנאלי, פחות הם" הוא ענה.

ניסיתי להתחבר לזה, הקשבתי למוזיקה וניסיתי להתנועע כמותם, וזה בא, פשוט
בא, עולמות רחוקים וקסומים, מסע עמוק לתוך הלא נודע, הירהורים ויזואליים,
אם תרצו, כך התנועעתי שם שעה בערך, והם עמדו בצד, השגיחו, נכנסו לעולמם
שלהם.

הם החזירו אותי הביתה, אמרתי להם תודה בנימוס והם שאלו אותי אם אחזור גם
מחר, אמרתי להם שאחשוב על זה, והלכתי הביתה, בטלוויזיה מוקרנות פרסומות על
שוקולד בטעם עפר לאות הזדהות עימם ומוצרי חלב שזוהי חובה לאומית לקנותם,
אייל שיחק אותה.

אותו יום בעבודה היה משעמם כהרגלו, ואני רק חיכיתי לסופו. בסופו של דבר,
היום הבלתי נגמר הזה נגמר.

הנה אני רץ לאוטו, מתניע ונוסע מהר לעבר אותו תיאטרון, אותו יום הם העלו
הצגה על זוג אנשים המנסים לעלות הצגה ללא משפטים שלמים, "אבסטרקט!
אוונגרד!". הסוף של ההצגה היה שהעיפו את שניהם מהתיאטרון לכל הרוחות
והם הפכו לקבצנים, שניהם קדו קידה ונפלו על הרצפה, שני אנשים לקחו אותם על
אלונקה אל מאחורי הקלעים, המסך ירד, והקהל, מרוצה כרגיל, מחא כפיים והלך.

כמו אתמול, נפגשתי איתם בחדר הוועידות הראשי, וכמו אתמול, הכל היה אפקטים
זולים, "עוד לא הבנתי מה המטרה שלכם בכל העניין הזה, בדיסקוטק הבנתי
ונהנתי, אבל כאן זה פשוט חסר טעם" אמרתי להם, "זה כל העניין, יש
כאן פריצת גבולות, לזעזע בכל דרך, לעניין בכל דרך, לחדש בכל דרך" הוא
אמר, השני אמר לי "אבסטרקט, אוונגרד…" וטפח לי על השכם, יחד
צעדנו אל האוטו, נוסעים שוב אל הדיסקוטק.

אני נכנס, והפעם אני כבר מאומן, נכנס לזה תוך שניות, מוצף באנרגיה, עוד
רגע ואני מצליח לגעת בעצמי, בתוך תוכי, בתוך נשמתי, אני צולל לתוך תוכי,
מגלה את כל מה שהוסתר שם, ופתאום קול חזק של סירנות מפריע לשלווה, כולם
מתעוררים מתוך עצמם, ברמקול שומעים את השוטרים אומרים "צאו החוצה,
כולם להתפזר, אנחנו סוגרים את המועדון", שניהם יצאו החוצה, "מה
קרה לכם?" האחד שאל את השוטרים, "יש לנו עילה לחשוד שמתקיימת
כאן מסיבה הכוללת צריכת סמים בכמויות גדולות, עקבנו אחריכם, ראינו את
הפרצופים של האנשים שם, חבורת מסוממים" השוטר ענה לו, "אתה לא
מבין!" הוא צעק לו "זה בסך הכול" הוא ניסה לומר והשוטר
הפסיק אותו באמצע "עלי אתה לא יכול לעבוד, עלינו גם על התיאטרון
שלכם, מביימים רצח תינוקות והתאבדויות, אה? אנחנו סוגרים לכם הכול" ,
"אבל אתה לא מבין" הוא ניסה להסביר לו, אבל זה היה מאוחר מדי.

ברחתי מהמקום, ובסופו של דבר הצלחתי להשיג מונית ולחזור הביתה, במיטה
הירהרתי על כל מה שקרה, מנסה להבין אם תיאטרון האיוולת הוא התרבות
האלטרנטיבית שלהם או מחול השדים שם בחוץ שנקרא "חברה".

ביקרתי בתא שלהם אחרי כמה ימים, "כל מה שקצת מטורף ישר משתיקים
כאן" אמרתי להם, "יכול להיות" אחד מהם אמר לי, "אבל
עוד לא הבנתי לגמרי את המטרה שלכם, ניסיתם לתת אלטרנטיבה באמצעות
טירוף?" שאלתי אותם, "לא" הם ענו לי,

"העולם הזה מטורף, אנחנו פשוט ניסינו להציע טירוף אחר".

חוץ מהסוף, שאפשר היה לשפר קצת, הסיפור היה מרתק, כתוב
בצורה קולחת, מיוחד, מעניין, ציני באופן מצחיק ביותר ובקיצור תפור בכשרון
רב. אחלה.

באתי לחזק ויצאתי מחוזקת.

אין הביישן למד ואין הקפדן מלמד.

חוסך שבטו שונא בנו.

לא חשוב איפה אתה גר, העיקר שיש מכולת.

ITI אני מבינה את המחסום, גם אני שם, אל
תלחץ, זה יחזור. אבל אם כל היום תשב ותתבעס למה אתה לא מצליח לכתוב, כל מה
שיצא לך יהיה מאולץ.

וזה לא אומר שהקטע רע, אבל אל תכנס להיסטריה. זה בא והולך.

היידה ביבי

מאחר שכל כך ביקשת תגובה, ובהנחה שאתה יודע שזה בא
ממקום של סימפטיה, אז ככה (כמובן בערבון המוגבל לעניות לדעתי בלבד)

יש פה שני ליקויים עיקריים –

האחד – הנושא מאולץ, שכלתני כזה, מלאכותי

השני – אין פה מספיק אנרגיה.

יחד עם זאת, יש כאן איזו אווירה. העניין עם תיאטרון האבסורד מזכיר לי כל
מיני דברים.

ורואה כמה חרא זה באמת עוד הייתי מתווכח איתך, אבל זה
דרעק, הומור מההפטרה, רעיונות לא מגובשים וביקורת חברתית מאולצת שרק אני
מבין וגם זה רק בגלל שאני כתבתי את זה, כשקראתי לא היה לזה זכר, אז אתם
יודעים מה?

כוססססססססססססאממממממממממממממממממקקקקקקקקקקק!!!!!!!!!!!

זה לא עסק לעבור ככה מקיצוניות לקיצוניות..

(עוד אגרטל, יקירי?)

זה נעים נכון, לשבור סרוויס על הקיר,

(לא, לא את זה!!!! … נו מילא, כפרת עוונות..)

אבל יאללה, פרופורציה, כן?

אתה לא מתכוון להתייהר עכשיו בהלקאה עצמית וכל זה, כן? לא מעניין.

אתה גם לא מוכרח להמציא את הגלגל כל פעם.

תהיה אתה ודי.

סתם אתה.

הרי מה, כבר חודש-חודשיים שאני לא מצליח להוציא משהו
נורמלי, כל מה שאני עושה זה קוטל, ממחזר חומרים ובתכל'ס לא מצליח ליצור
כמו פעם.

אז הנה סוף סוף יוצא לי משהו, שאני מרגיש טוב איתו, משהו זורם, שאת לפחות
נהנת לקרוא, אז למה, למה לעזאזל להכניס את אורית עכשיו? נהנת, בסדר, לא
נהנת, גם בסדר, אבל תעשי טובה, את יכולה לפרט קצת יותר, וגם אם לא, אל
תכניסי את הסיפור ההוא, אולי אני אמשיך אותו אם אני אצליח ואולי לא, אבל
כרגע זו יצירה שעבדתי עליה קשה יותר מכל יצירה אחרת, וזה הפעם הראשונה שלי
שלא כתבתי את הכל ברצף, ויש לי הרבה חששות בקשר לקטע ואני חייב תגובות,
ובכל זאת אורית זה קטע אקשן וכאן יש משהו יותר, לא יודע, מתוחכם, בכל זאת
יש כאן איזה מסר ומשמעות, אז לומר "נהנתי לקרוא אבל תמשיך עם
אורית" זה בערך כמו לומר "היה בסדר, אבל חבל לך על הזמן, זה לא
זה, לך על אורית וזהו" , ובעצם, זה לא מה שבאת להגיד?

כשסגרתי את דלת המונית מאחורי והתחלתי ללכת במורד
הרחוב החשוך ידעתי שמעכשיו הכל חייב להשתנות. לרגע עצרתי וסובבתי את ראשי
אחורנית, רק כדי לראות את פנסיה האדומים של המונית ששינתה את חיי לפחות
להערב מתרחקים חזרה אל תוך החשכה ונעלמים. המשכתי בצעדיי כשראשי מורכן,
ותוך כדי הליכה שחזרתי את תחילת הנסיעה הארורה הזאת, בנסיון למצוא איפה
בדיוק היה הרגע בו הבנתי שכל מה שהאמנתי בו קרס.

"זו העבודה הכי טובה שיש" טען נהג המונית עליה עליתי לגמרי
במקרה. הוא לא העיר הערה זו ללא סיבה, אלא מפני שקודם לכן כששאל אם יוכל
לדבר איתי מעט, הערתי בעדינות על כמה שנמאס לי מנהגי מוניות שמתלוננים
ומתווכחים על "המצב"; "אין לנו על מה לדבר" אמרתי
בטון עייף, "אני יודע מה יש לך לומר, כבר הייתי בשיחה הזאת עשרות
פעמים במוניות אחרות עם נהגים אחרים." הסתכלתי אליו דרך המראה מהמושב
האחורי והמשכתי "גם אתה חווית אותה לא מעט, אני בטוח." ומרוצה
התרווחתי על מושב העור הקריר והרך.

גם אחרי כמה שניות, לאחר ששקט השתלט על הנסיעה, משהו במשפט שאמר לא עזב את
מוחי והמשיך להטריד אותי. "זו העבודה הכי טובה שיש.." הרצתי את
המשפט במוחי שוב, עד שהבחנתי בזכרוני שהוא נאמר במבטא אנגלי שבדיעבד היה
ברור. "אתה עולה חדש?" רכנתי קדימה, מתוח וסקרן, "איים
ג'ייק כהן," אמר, שוב במבטא בריטי בולט, "הגעתי לפני שבוע פרום
מנצ'סטר" אמר וחייך אלי דרך המראה, כאילו חשף איזה שפן מהכובע, שפן
קטן וערמומי שניפץ את התזה הפילוסופית שלי בנוגע לנהגי מונית משתי דקות
קודם לכן.

הנהג, ג'ייק, היה בחור ארוך וצנום. באור פנסי הרחוב ראיתי שעורו בהיר
ביותר, כמעט שקוף, ועיניו כהות. "הייתי רוצה לספר לך סיפור, איף איי
מיי, האם זה.. בסדר מצידך?" אמר בחיוך קל. ואני, משועשע משפתו שעירבה
עברית טריה ורהוטה עם אנגלית שהיתה שפת אמו, הנהנתי בראשי להסכמה וחייכתי.
"יס פליז" הפגנתי קצת ביצועים בשפתו האוניברסלית.

"אוקיי" התחיל, "הילדות שלי ברעננה לא היתה ילדות
נעימה." אמר, בלי טיפה של מבטא זר. "כשאני אהיה
אדם…" – "אה! היי!" קטעתי אותו בצעקות,
"איפה המבטא??" כמה כעסתי עליו באותו רגע. "רעננה!? מה קרה
למנצ'סטר?" גערתי בו. – "רק רציתי לתפוס את תשומת ליבך, אני
מתנצל" אמר בטון מפוייס, אבל שוב, לתדהמתי, בלי טיפת מבטא. בישראלית
צחה. "כן?" שאלתי מבלי לתת לא הזדמנות לענות, "אז זכית
בקצת תשומת לב, אבל הפסדת לקוח, תעצור פה אני רוצה לרדת." –
"אבל לא אמרת לי בכלל לאן אתה רוצה לסוע מלכתחילה, ממילא אין לנו
יעד, למה שלא תדבר איתי קצת?"

"בגלל זה אתה נהג מונית?" שאלתי, רגוע יותר, שוב נשען אחורנית.

– "מה זאת אומרת "בגלל זה"? בגלל מה?"

– "בגלל שאין לנו יעד, אז למה לא לדבר קצת עם אנשים."

– "אני יכול להמשיך את הסיפור שלי?" שאל, מתעלם ממני.

– "כן." עניתי.

" אז כמו שאמרתי קודם, הילדות שלי ברעננה לא היתה ילדות נעימה. כשאני
אהיה מבוגר, שזה יהיה ממש עוד מעט, אני לא אוכל להשען אחורה על ספה,
להוציא אנחה של עייפות ולחשוב כמה נפלא היה העולם בתור ילד, נטול דאגות
ועטוף בצמר גפן." כל כמה שניות היה מרים את עיניו מהכביש אל המראה
ומביט אלי תוך כדי שדיבר. "כשהייתי ילד, העולם שלי היה מלא דאגות,
אני זוכר הכל היטב; והצמר היחיד שעטף אותי היתה שמיכת הצמר, שאם דמעות לא
היו מתאדות – היתה כולה ספוגה ורטובה עד היום."

תוך כדי שדיבר מחשבתי פרחה ממנו והתחלתי להרהר שוב בתיאוריית המוניות שלי
שקמה לתחייה לאחר שפרצופו האמיתי של הנהג נחשף. וגם אם לא היה נחשף, זו
היתה עדיין אותה נסיעה אחת מאותן נסיעות. אותה שיחה אחת מאותן שיחות.
"איזה טיפש אני" חשבתי לעצמי בכעס. "הנה מחשבה חשובה
להפליא עוברת לי בראש, אולי החשובה ביותר שעברה שם אי פעם, ואני מבזבז
אותה על גימיקים. על נהג מיבשת אחרת. על האזנה לטרגדיות של אנשים אחרים.
סיפורים ושיחות שמחפשים אנשים שיחייו אותם שוב ושוב. לא ולא."
ובאדישות נוראה הגעתי למסקנה שאין לכל זה טעם.

"תעצור" אמרתי בייאוש החלטי. יצאתי מהמונית והמשכתי בדרכי חסרת
היעד.

מספיק מבלבל כי היה נדמה לי שמצאתי סתירה פנימית… או
שלא… הצילו !

כל הנהגי מוניות אותו דבר, אז למה הנסיעה חסרת היעד הזאת (חלק שמאוד
אהבתי) שינתה את חייך, איזו השקפת עולם קרסה?

לא היתה מזיקה קצת יותר פואנטה. אבל יש פה משהו שאני
לא יכולה לשים עליו את האצבע, משהו שונה.

מחפש סדנאת כתיבה יוצרת למבוגרים באיזור חיפה והצפון.
האם יש למישהו כאן המלצות? (-:

תודה מראש.

אם אתה מוכשר, אתה לא צריך סדנא, ואם אתה לא מוכשר,
סדנא לא תועיל במאום. שמעת פעם על יוצר ידוע שהוא תוצר של סדנת כתיבה?
לדעתי, ולשם שינוי דעתי מבוססת על התנסות אמיתית, הסדנאות האלה רק מכניסות
לשטאנצים כתיבתיים איומים, ונגיד ואתה מוכשר, אין לך מושג כמה זמן יקח לך
להשתחרר מהם.