20-4-2001 עד 21-4-2001

ממש לפני יום הזיכרון

מצעד רשימת השירים המובחרת ממש לפני המנגל:

1. הרעות (שיר הידידות העמוקה שקיימת בעמינו כמו לבין יצחק ליגאל)

2. דודו

3. באב אל-ווווווווודדדד

4. גבעת התחמושת (למרות הויברציות השמחות)

5. גיורא (בכל שנה…בכל שנה…)

6. האימה (שוב אביב גפן מקריא מהעיתונים הצהובים ועושה כסף מהצרות והאבל
של כולנו עם שיר אבל שטוח כמו של ילדה מעריצה בת 8 -אבל היא אמרה שהיא
בת 18)

7. הוא לא ידע את שמה….אבל אותה פרה ..

8. סורה חושך…עושה את העבודה

9. אנו נושאים לפידים…כנ"ל

10. תוכי יוסי…לא יאמן אבל זה שיר אבל לאומי…

כי זה איטי כזה…דהא…ילד במבה …

11. אנחנו שנינו מאותו הכפר…

12. העגורים…כמובן -שירם הניצחי של הגבעטרון

13. אליפלט….ויאללה יאללה לך לאמא שלך!!!

איך לא…

הרשימה מוקדשת ליובל ולאורי.

ורצינו לומר ששמנו את השירים בפטיפון ורקדנו הורה
סוערת וריקודי טראנס שקטים למשמע הצלילים.

איזה צחוק?!…..

שני עננים במדים, ענן לבן ,ענן שחור

קול נפץ הבזק רעם ברק.

ענן לבן על הרס דוי

לא זורם דם בעורקי

בשארית הנשמה

ודממה.

ענן שחור בשמים לבדו.

כבר אין קול נפץ הבזק רעם או ברק.

רק שמחת ניצחון שחורה ודממה לבנה.

אתמול ראיתי מעיל שנראה לי מוכר, על אדם זר.

הוא היה כחול , די גדול, אוורירי וקל.

הוא דיבר אלי ואמר – היי, את זוכרת?

פעם קנית מעיל בדיוק כזה וחשבת כמה זה יהיה לו יפה.

אמרתי – זוכרת.

הוא אמר – ואח"כ חזרת וקנית גם מעיל לעצמך.

אמרתי – זוכרת.

הוא אמר – לא השתנית כלל.

אמרתי – נניח.

ואז היה רגע קל של מבוכה, אז שאלתי –

תגיד מעיל, איך זה שאתה עוד בחיים?

הוא אמר – את רואה?

ככה לפעמים כשהוא נתקע בחוץ בגשם לא צפוי, הוא מוציא אותי מהמחבוא בבגז',

שם אני מגולגל בחושך כל השנה לא תופס נפח כלל, ליד הג'ק והמשולש.

וואלה. אמרתי.

איזו נפילה, הא?

אה שטויות, הוא אמר. שמח לעזור.

על הכיפק, אמרתי.

ולפני שיכאב לי הלב הוספתי במהירות –

ועכשיו, תסלח לי, יש לי סמוראי קטן להוציא מהחוג בחמש וחצי בדיוק.

אין לי זמן או חשק לגלגל זכרונות עם מעילים.

אני אישה מאוד עסוקה.

למרות ש, היה נחמד באמת.

ואפילו די מפתיע.

לגלות שאתה בחיים.

כן, אני מבין, אמר המעיל.

זה ממש בסדר.

כל טוב גם לך.

וד"ש למעיל ההוא, את זוכרת, הירקרק..

אחלה, אמרתי.

אני אמסור.

ותרגיש טוב בבגז', הא?.. בייחוד בסיבובים!

על מה את מסתכלת, שאל אבי ילדיי.

סתם. עניתי.

שום דבר מיוחד.

לא ידעתי שאתה פה.

לזה הייתי קוראת "גלידה"

נהנתי מכל לק (אפרופו ליקוק)

אני מקנאה ביכולת הזו שלך לצלם

רגעים קטנים…

ומגיבה, למרות שהעיוות החברתי שהתפתח כאן לא ברור לי
כלל.

אהבתי את הדיאלוג, את יודעת לתאר יפה ציפורת, נוגה אבל לא מתבכיין, דברים
שעושים לכולנו קצת עצוב.

את כבר השניה אגב, שאומרת לי שזה קטע עצוב!

מה כל כך עצוב בו?

אני לא תפסתי אותו כעצוב.

רסיס של חיים, והם ממשיכים.

קונספירציה בפורום ?

או שמא זו כבר מלחמה כוללת ?

חוץ מזה

"דיאלוג עם מעיל" – אהבתי.

אורי און (עורי עור) 2001

אני מבינה שהשיפצור היה למעני? תודה רבה לך!!!

אז בכל זאת אני חושבת שאני לא צריכה לקרוא מאמר

או מה שלא יהיה, עם COMPILER צמוד את מבינה מון נמור

ציפורת מה זה צריך להביע ?

יש לי שאלה אליך ,האם באמת את מחפשת ביקורת?

נידמה לי שלא . אולי ליקוק הדדי שנקרא פה בין מספר כותבים הוא חלק ההויה
פה?

ולך מה שיש לי לומר הוא שמענין איך תתמודדי עם כתיבת ספר למשל? זה לא דומה
לכתיבה של סיפור קצר!!

ואולי כף לך כאן עם המשובים שאת מקבלת (היינה משובים)

ציפורת את גדולה ,את מוכשרת אין כמוך ושאר יקרות

…..

אז מה נשאר.. את מצידי יכולה לכתוב על כל דבר בכף.

הביקורת הלגיטימית מצידי תבוא ANYHOW .

אז מון נמור ציפורת אז אני מקווה שהנפיחות שלך תרד

ובאמת תתיחסי לעצמך יותר בכבוד ותקבלי ביקורת "כמו גבר" מבלי
להיפגע כי נדמה לי שאת נפגעת וחושפת ציפורניים וזה לא לענין בכלל.

ג'וס

לקחתי את הערותיך לתשומת לבי, וכבר בשיחתי השבועית
הקרובה עם ביל גייטס, אנזוף בו, רשלנית שכמותי, על הפאשלה הזאת בהמרת
עברית להטמל. גועל נפש מצדי, איך הזנחתי את הטיפול בבעיה הזו עד כה. אני
בהחלט אבין אם תתבעי אותי על עוגמת נפש.

בנוגע לשאר – 1) כן 2) האמת, לא חשבתי על זה, למה ?

3) תמיד אשמח לשמוע את דעתך המרעננת

שלך כתמיד, גם אם לא היה לי זמן לתת לך צומי לאחרונה, אבל זה לא אישי,
ציפ.

כדרכי, אתחיל מהאמצע. יש לכתוב ספר, ויש סיפורים קצרים,
והאחד לא "עולה" על משנהו. למשל, הסיפורים הקצרים של אוסקר
ויילד הרבה יותר טובים מהספרים המעטים שהוא כתב, וצ'כוב ודה-מופסאן הוכיחו
שבסיפור קצר אפשר להגיד הכל. למשל לי, (ואני ממש לא משווה את עצמי לשניהם,
סתם מספרת) אין נשימה מספיק ארוכה כדי לכתוב ארוך, ולא נראה לי שזו ממש
בעיה.

עכשיו, בנוגע לאי יכולתה של ציפורת לקבל ביקורת, לדעתי היא דווקא מגיבה
לביקורת בצורה מאוד נאה. שוב, היות ורק על עצמי לספר…בלה בלה, נוטה
להתעלם מביקורת, ולשנוא לנצח את מי שביקר, אבל זה רק כי אני נורא קטנונית
וחסרת ביטחון.

וכשאני מחמיאה למישהו, אני לא "מלקקת", לדעתי לציפ'קה יש יכולת
מעולה לצלם מצבים קטנטנים, ולהאיר אותם כך שיתבלטו מעל שגרת היום יום.
זכותך לחשוב אחרת, אבל מכאן עד לקרוא לזה ליקוק, המרחק רב.

ציפורת- אם אני מלקקת לך, אני לפחות מקווה שזה עושה לך נעים מאמי. 🙂

אתמול ראיתי מעיל שנראה לי מוכר, על אדם זר.

הוא היה כחול , די גדול, אוורירי וקל.

הוא דיבר אלי ואמר – היי, את זוכרת?

פעם קנית מעיל בדיוק כזה וחשבת כמה זה יהיה לו יפה.

אמרתי – זוכרת.

הוא אמר – ואח"כ חזרת וקנית גם מעיל לעצמך.

אמרתי – זוכרת.

הוא אמר – לא השתנית כלל.

אמרתי – נניח.

ואז היה רגע קל של מבוכה, אז שאלתי –

תגיד מעיל, איך זה שאתה עוד בחיים?

הוא אמר – את רואה?

ככה לפעמים כשהוא נתקע בחוץ בגשם לא צפוי, הוא מוציא אותי מהמחבוא בבגז',

שם אני מגולגל בחושך כל השנה לא תופס נפח כלל, ליד הג'ק והמשולש.

וואלה. אמרתי.

איזו נפילה, הא?

אה שטויות, הוא אמר. שמח לעזור.

על הכיפק, אמרתי.

ולפני שיכאב לי הלב הוספתי במהירות –

ועכשיו, תסלח לי, יש לי סמוראי קטן להוציא מהחוג בחמש וחצי בדיוק.

אין לי זמן או חשק לגלגל זכרונות עם מעילים.

אני אישה מאוד עסוקה.

למרות ש, היה נחמד באמת.

ואפילו די מפתיע.

לגלות שאתה בחיים.

כן, אני מבין, אמר המעיל.

זה ממש בסדר.

כל טוב גם לך.

וד"ש למעיל ההוא, את זוכרת, הירקרק..

אחלה, אמרתי.

אני אמסור.

ותרגיש טוב בבגז', הא?.. בייחוד בסיבובים!

על מה את מסתכלת, שאל אבי ילדיי.

סתם. עניתי.

שום דבר מיוחד.

אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט, לה לה לה לה לה לה.

מה זה מה שיש עכשיו בינינו, בין שנינו, בחלל שעומד ברווח הצר ובחללים
הקטנים בלב, במקומות שמכילים את הרגש.

אז את לא יכולה ללכת באופן סופי ומוחלט, אמנם הכל מוצה, אפילו עד תום, זאת
אומרת, אנחנו לא מסתדרים, לא מסכימים, לא חברים ולא טובים זה לזו וזו לזה,
אבל בכל זאת לא יכולה ללכת ולא שאני כן יכול ללכת אבל אני מדבר עלייך
ברשותך. אז אנחנו עושים אהבה בפם הראשונה בחיים שלנו, אחרי אינספור זיונים
ואנשים שונים ומשונים שעברת את ועברתי אני, עם חלקם חשבנו שאנחנו עושים
אהבה, עם חלקם דיקדנטנו(דקאדנס יענו) או סתם התפרקנו מנוזלים ולחצים.
עכשיו אנחנו עושים אהבה, כבר שנתיים ככה. גם כשאנחנו שונאים אנחנו עושים
אהבה ולא צריך כבר להסביר לעצמנו למה לעזאזל זה ככה ואיך זה קרה שזה כל כך
טוב. וזה ברור כבר שזה לא תפיסה דומה ומתואמת בצורה מושלמת של החושים של
שנינו, זה הרבה יותר גדול, זאת הכרות של עשרות ואולי מאות אלפי שנים. אז
בטח כבר נמאסו עלינו כל הגלגולים האלה יחד, כל הגלגולים שאף פעם לא מוצו
עד תום.

אז תהיה לנו נכות אחרי שנחתוך סופית את אומרת, אין לנו עם אף אחד אחר
הכרות כזאת של נימי ההנאה של הנשמה (הם קשורים איפשהו בצד של הנשמה ונראים
כמו חוטי משי דקים עד בלתי נראים) וזה באסה אה?

אז איך זה קורה בכל זאת

ולאן נעלמה זאתי, אילנית?

אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט.

אתה אוהב

לקחת בידך את ידי

אתה מתרגש

כשאתה מחבק אותי במותני

אתה טומן פניך בשערי

ואת נשימתך עוצר

אבל אתה הכי אוהב שאני כל כך רזה

ואתה את הצלעות שלי סופר…

ושוב…

ציפי…אני חושב שאת נתת משמעות חדשה למילה סופר.

והכיצד ?…בשירך הזה מצויה השורה הנפלאה שבה אותו מאהב סוער שלך מחבק
ומנשק אותך ובין היתר הוא סופר את הצלעות,שלך…

וזה מחזיר אותנו לאחד מהתפקידים שלנו כמשוררים,אנו המשוררים ואת כמשוררת
חייבים לתת משמעויות והגדרות חדשות גם לחברינו הסופרים…קנאת סופרים בתחת
שלהם,

וכמו שזמר העם המהולהל אבי ביטר היה אומר עת גירבץ ותקע נודות עבים על
הפראחות שלו…"שימותו הקנאים"…

ויש לי שיר,אני לא מתימר להיות משורר כמוך ,אך יש לי לעיתים עיקצוץ

בית א:

אני חולם

שיום אחד

אולי מחר

יהיה פחות חם

מחר…(זה בשביל התקווה,כמו שמשוררים עושים)

ואים יורשה לי אז גם פחות יתושים.

עכשיו יותר טוב לי…הוקל לי.

תודה.

אני דווקא אוהב בחורות מלאות

אבל עדיין מצחיק

ויפה

לבשתי שמלה מקושטת כיסים

ומי לא בא ?

שלושה ניחושים…

אורי און 2001