21-4-2001 עד 24-4-2001

כמי שעוקב מזה תקופה ארוכה אחר עבודתך המרתקת, תרשה לי
להביע את התרשמותי הכנה ממאגר המילים המרשים שאתה מחזיק ברשותך.

מעטים מאוד המקרים בהם אדם אחד מחזיק ברשותו מאגר כה גדול של דברי שבח
והלל על עבודתם של אחרים, ואתה ראוי להתייצב בראשות הרשימה לצד גדולים
וטובים אחרים שרוחם שורה על פורום ראוי זה.

אני מודה לך גם על שזיהית את הפוטנציאל הטמון ב'חרטבונה'. אני מקווה רק
שתמצא אותו להיות ראוי לשבת בכפיפה אחת עם חלק קטן מיצירות המופת ששלחת
לפורום יקר זה בשנה האחרונה.

עכשיו אני מבינה שחייתי בטעות כל הזמן, מהרגע בו עיני
חזו בשמך על מסך זה (טוב, לא מסך, זה, החלפתי מחשב מאז, אבל לא נהיה
קטנוניים), כשאתה משמיץ בעוז את היצירה הראשונה שפרסמתי, ועד עכשיו, שנה
שלמה של חיים בטעות.

אני יכולה למצוץ לך? בבקשה? אתה מסכים? אני מבטיחה לבלוע הכל מאמי, הכל.

חיממת את ליבי עם ההודעה הזאת, שלא חשבתי שמישהו באמת
יפרסם, תודה על הפירגון.

מה, סיפרת להם שאתה על סף התאבדות ?

למות, פשוט למות מכוחה של אמפאטיה …

וואללה, נראה לי שאפילו ציפורת תוכל לקבל מחמאות, אם רק…

גופה ישותק מהצוואר ומטה בתאונת דרכים,

נכון חברים טובים?

אז תרתמו לעודד אותה בתגובות מפרגנות נכון ?

פחחחח

בדיוק יוצאת מאצלנו משלחת לסיור הגיבוש המסורתי
בפולין, שמא תחפוץ בכרטיס?

זה היה אמור להיות אייקון מסמיק. :*]

ללחוץ על סמיילי בפורום ולעשות קופי?

clubbing channel where youll find all the hottest
club reviews, listings and video footage.
Every week check out the hottest club nights in israel
and the world

חרטבונה – מאת ניאו

שנים רבות אני חי בתחושה שיש מקום בעולם שאליו מתנקזים כל השקרים הקטנים
שבנים אומרים לבנות, אבל בחיים שלי לא חשבתי שהמקום הזה נמצא דווקא מתחת
לבית שלי, בקרית ים ג'.

גיליתי את זה ביום שבו פוטרתי מהעבודה הזמנית בה עבדתי וחברה שלי עזבה
אותי בטענה שאני "לא הישגי". דווקא, בכדי להוכיח לה ההיפך,
למרות שהיא לא היתה שם בכדי לראות. שמתי על עצמי ג'ינס ישן וחולצת טריקו
ענתיקה עם הדפס של המתאבק קוין ואן אריק זצ"ל, ויצאתי לרחוב.

עליתי על אוטובוס קו 53 ושאלתי את הנהג אם הוא יודע איך מגיעים לחרטבונה.
הוא נתן בי את המבט הקבוע שלו, כי אנחנו מכירים מהימים שעוד היתה לי עבודה
והייתי נוסע איתו רגולר, ואז הוא אמר: "אין לי מושג, אבל יש כמה
חארות שיושבים בסוף האוטובוס. אולי תשאל אותם".

אז שאלתי אותם. הם צחקו ועשו הרבה רעש וחשבו שאני משוגע, אבל אחד מהם אמר
לי משפט שאני לא אשכח כל החיים: "כל החרא מתנקז בסוף לים", והם
התגלגלו מצחוק. ירדתי מהאוטובוס והלכתי לים.

חלצתי נעליים וגרביים והשלכתי אותם למים. הלכתי על החול הקר לכיוון צינור
הניקוז של השכונה. עוד מרחוק ראיתי את הדייגים עם החכות הארוכות שלהם.
כשהתקרבתי ראיתי שהם כועסים מאוד. "אין פה אפילו דג לוקוס אחד
לרפואה", סינן אחד מהם. טיפסתי על הצינור הגדול ושאלתי אם אני יכול
לשבת שם. "כן", ענה לי שלווה הדייג הגרוזיני, "בתנאי שלא
תוציא מילה מהפה, אחרת…".

התיישבתי על הצינור, רגלי נוגעות לא נוגעות במים המזוהמים ואז שמעתי
צחוקים שחבל על הזמן. הסתכלתי על הדייגים. הם לא הגיבו לצחוק. חשבתי שהם
שותקים בכדי לא להבריח את הדגים. אז גם אני שתקתי.

ואז ראיתי אותן, הללויה. קטנות, חמודות, עם חולצות חושפות טבור ועגיל
בגבה, הן צצו על צינור הניקוז לידי והיו שקועים בעיצומה של מסיבה אמיתית.
כזו שיש לך תחושה שמעולם לא התחילה ולעולם לא תסתיים.

אחת מהן טיפסה על ראשי, בדקה אותו בקפידה ואז שרקה איזו שריקה שהבהירה
שהכל בסדר. הוא אולי פסיכי אבל כשר. וככה ישבתי שם והקשבתי כיצד כל אחת
מהן מספרת את החארטבונה שהביאה אותה לשם. זיהיתי שם כמה חרטבונות שאני
אישית הבאתי לשם, בגלל כמה חארטות שסיפרתי לחברה שלי. חשבתי שאם הייתי
יודע שזה כל כך כיף להן, הייתי מספר לחברה שלי הרבה יותר חארטות. היום אני
יודע את האמת. ואת האמת אני אומר לכם: תמיד נעים לצרף עוד חברה.

בסוף הדייגים הלכו אבל אני המשכתי לשתוק, נשארתי שם כמה ימים ואולי חודש
או יותר אבל לזמן לא היתה משמעות מבחינתי. הייתי בעננים. בעולם של אמיתות
שקריות השקר הוא הדבר האמיתי, ואין דבר יותר אמיתי מזה.

אגב, ההערות הקטנות שלך מעניינות יותר מהפואנטה..

הדבר הכי פחות רע שפורסם כאן לאחרונה.

בשאריות עלובים של כוחות ניסית

להרגע. דמעות פתאומיות. משהו מכסה

את פרק היד. נגיעה שקופה.

איזו עליבות ואיך את מטשטשת

כשמשהו מאוחר מסית את מבטך. האופן

שבו הפרח נח על המדף, הצבע הדהוי

של המילה הישנה הזאת, אהבה.

נגעת ללבי.

כן, זה פשוט יפה.

אבל זה אני, או ששאריות הן עלובות ולא עלובים?

(אבל יפה!)

לפני כמה ימים, הלכתי ברחוב יחד עם חברה שלי, ועצרנו
ליד איזה רמזור שהיה על אדום. פתאום הבחנתי בבחור ובחורה שהיו שקועים
בעיצומו של ויכוח לוהט בלי מילים. הם היו כנראה חירשים אילמים. ב'אנה,
הרגשתי שנכנסתי בטעות לסרט אילם. איזה רוסי שישב על המדרכה וניגן בלליקה,
הוסיף טאצ' של קאלט לכל העסק. בנתיים הרמזור התחלף אבל אני נשארתי תקוע
במקום. חברה שלי התחילה לחצות את הכביש ואז הבחינה שאני לא חוצה את המעבר
לצידה. היא חזרה בחזרה וכעסה עלי שאני לא מרוכז.

אמרתי לה: שששש…. תסתכלי. היא הסתכלה אבל לא הבינה בכלל את הגדולה של
הרגע. היא התחילה לרמוז שהיא חסרת סבלנות וגם רעבה. אמרתי לה, חכי רגע,
תיכף הסרט נגמר אבל כמו תמיד בויכוחים שלנו היא תמיד היתה זו שאמרה את
המילה האחרונה. "אני הולכת, שלום", היא אמרה בטון זועם אבל אני
חייכתי כמו אהבל ואמרתי, "תיכף אני מצטרף אליך".

הרמזור התחלף שוב לירוק והיא חצתה את מעבר החצייה בלי להסתכל לאחור. אני
נשענתי על עמוד הרמזור והמשכתי לצפות בהם. הוא כעס עליה, היא כעסה עליו.
הוא הניף את הידיים שלו במהירות שלא הספקתי לעקוב אחריה. זה היה משהו
בעניין קניות. אפילו שהם חירשים אילמים. קניות זה שפה אוניברסלית. בסוף
הבחנתי שהתעייפו לו הידיים מלהתווכח איתה כי היא היתה יותר חכמה ממנו. היא
פשוט שילבה ידיים והמתינה עד שהוא התעייף.

כשהוא התעייף היא סימנה לו שהיא הולכת ולו כבר לא היה כוח להרים יד
להתנגד. הרמזור התחלף לירוק, היא חצתה את מעבר החצייה והוא נשאר מאחור.
אחר כך אסף את עצמו וגרר את עצמו למעבר החצייה ונעמד לידי. הנחתי את ידי
על כתפו המותשת ואמרתי: "אחי, אני מבין אותך".

הוא הסתכל עלי כמו על מישהו שירד עכשיו מהירח, ניער את היד שלי מכתפו
ואמר: "זה שאני עושה את כל ההצגות האלה בשבילה לא אומר שאני צריך
לסבול גם את השטויות שלך. תמצא לעצמך חיים".

הרוסי התחיל לנגן את הרפסודיה בכחול ואני הסתכלתי על האיש האדום ברמזור.
כשהוא סוף סוף התחלף לירוק וחציתי את מעבר החצייה אמרתי לעצמי: "יא
טמבל, בפעם הבא תיקח רק סרטים עם תרגום".

שממש חבל שזה רק כמעט.

כי לקחת את כל המצויינות שטמן בפוטנציאלו הטקסט הזה וריסקת אותו בסוף
מעפאן.

מי אתה, תגיד ?

חסיד אומות העולם

פרחי ילדה, פרחי!

מדוע הנך גוועת ברעב?

שאשיר לך ילדה,

אומרים ששירה מצמיחה…

מה רוצה שאביא?

האם האוכל כאן יבש הוא?

האם לא לרוחך הוא?

מדוע את מצטנפת,

שמיכה אביא תכך ומיד

בטח קר לך ואת חולה

זו הסיבה למה פניך נראות

דלוחות ורעבות כאלה?

התכסי בשמיכת הצמר,

כך כן, בטח עכשיו נעים לך,

תודה אפשר להגיד

אני מנסה כמיטב יכלתי ילדה.

עכשיו לגמי מן המרק החם

זה המעט שנותר לי

ואותו אני חולק אתך,

מעטים האנשים כמוני בעולם,

בלתי היית נכחדת.

בואי אקרא לך ילדה,

איזה סיפור את רוצה?

יש לי סיפורים קצרים רבים

חלקם אף זוכר בעל-פה.

למה פתאום את בוכה?

האם המילה סיפור הנחיתה לך מכה?

מצטער אם זה כך, אתן לך מתנה.

רואה את שרביט הקסמים שבין רגלי מונח?

הוא בשבילך ילדה,

שחקי בו שאצרח.

אמרתי שחקי בו!

מדוע את קולי ארים?

כשהשרביט כועס הוא,

דבר זה לא נעים.

שכחתי להגיד ילדה,

שרק אותך בחרתי,

שדיך הבתוליים נעמו לי,

הציתו בי געגועים למולדת,

אחחח, צ'כיה צ'כיה אהובתי.

כל ילדה שם, מלכה היא בשבילי.

או כן ילדה את מתקדמת,

המרק עושה לך טוב אני בטוח.

שמעתי שמרק עוף מגביר את ההורמונים,

הגזר מצית את העיניים, מחדד את החושים.

אכלי מהר ידה, אכלי מהר, את נעימה לי,

אכלי את המרק כי עם הפולקע אפשר לברוח.

עוד מעט יהיה לנו עוד מה לאכול,

זה לא דיסה, אבל זה מה יש.

שמתי לזה לב בכל השירים שלך – אתה נוהג להגביה את
השפה, ופתאום, טראח, להנחית עליה מכה, ולבוא בביטוי שהוא יומיומי או נמוך.
לא שזה רע, טובי המשוררים משחקים ומלהטטים בין רבדים שונים של שפה, אבל הם
עושים את זה לגמרי במודע, אפילו באירוניה ואצלך לא נוצר הרושם הזה, של
שליטה אמיתית בשפה.

משוררים (טובים), הם המאהבים הגדולים ביותר של המילים, הם שולטים בהן,
משחקים איתן, נכנעים להן, ממציאים דימויים חדשים (תת הכרה נפרשת כמו
מניפה, זה דימוי בן זונה למשל). אתה לא משחק עם השפה, אתה לא מאוהב בה
מספיק.

כמו כן, אתה נוטה לכבול את עצמך בחריזה, וחריזה כפויה הופכת את השיר
למלאכותי.

תשתחרר, תקרא קצת שירה מודרנית, אולי זה יועיל.

את צודקת. אני צריך לתת לעצמי להשתחרר,

אבל קראתי את השיר הזה כמה פעמים ועדיין קשה לי להסכים איתך. במקרה הזה
השפה מדרדרת יחד עם ההדרדרות המוסרית שבשיר.

אבל אני לקחתי לתשומת ליבי. אני עדיין צעיר מאד ויש לי עוד מה ללמוד
ולעבור.

אני לא מתיימר (במקרים מסויימים כן, אבל במקרים אחרים
לא) לכתוב במשקל או בחרוזים.

אני חושב שהחרוז הוא מעין "צימוק" בשיר שגורם לך חשק להמשיך
לקרוא אותו. אני לא כתבתי את השיר בחרוזים אלא שיבצתי בו חרוזים. זה
ההבדל. אני מאמין שזה הופך את הקריאה למהנה יותר.

הנושא של השיר טוב. רק תשתחרר בשפה. אתה קורא שירה? אם
לא, כדאי לך. אתה יודע, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ, רחל, עמיחי, יונה
וולך, שמעון אדף, יאיר הורוביץ, חזי לסקלי. יש ספר מעולה, שכחתי איך
קוראים לו, שמקבץ 66 משוררים, מקום המדינה ועד עכשיו. מצוין. שלא תבין לא
נכון- אני לא אומרת שאתה כותב לא טוב, רק שאתה צריך להפתח למגוון סגנונות.
בהצלחה.

וראיתי עכשיו שהעוזרת הפכה כמעט את כל הספרים שלי
כשראשם כלפי מטה.

אני מקווה שלא נפלו מהם מילים.

שורות מה שאמרתי בארכנות כה מייגעת? אוף.

אולי בגלל זה את כותבת שירה ואני פרוזה 🙂

דחוף דחוף דחוף !!!!!

🙂

שער אותי בנפשך

הלא תטיב לדעת

את איכותה של השראה

כשהבדידות נוגעת

וכשאקרום עור וגידים

הצת בי זיק של שובבות

כמו נפל כוכב אל תוך חיקי

זנבו זוהר מועד לפורענות

את הדמעות אל תשער

הלא תטיב לראות

הן אגל טל על פרח בר

אך זאת אינן יודעות

מקורי ונוגע.

כמובן שברור לי מהיכן נובעת יצירה זו עם הבעה

עמוקה שיכולה לשמש גם אותי תןדה לך.