|
ריקנות
נוסעת לכיוון מזרח באאודי החדשה שלי…
חור ענק פעור בנשמתי. הגוף שלי חסר.
גוף בלי נשמה הוא בעצם גוויה. אז אני חצי גוויה. נותרה לי הרי חצי נשמה.
רוצים לדעת מי גנב לי חלק מנשמתי? אם זה היה מישהו מיוחד?
לא. זה מה שעלוב בענין. אף אחד מיוחד.
אלה סתם אנשים שנתקלתי בהם. לקחו חתיכה מפה ומשם והשאירו אותי חלולה.
זה לא שלא ניסיתי להשלים אותה.
ניסיתי באמצעות לימודים, ניסיתי על ידי הישגים. למדתי יותר טוב, רצתי יותר
מהר, קפצתי יותר רחוק…
זה רק גרם לי לפגוש אנשים נוספים שחתכו מנשמתי עוד פיסה ועוד אחת.
ניסיתי על ידי זיונים. הזדיינתי עם כל מי שביקש.
ניסיתי גם סמים. קלים.
אבל נשמתי המשיכה להאכל.
בניתי קריירה מפוארת, וכאדריכלית, בניתי גם בניינים מפוארים.
ורק את נשמתי לא ידעתי לבנות.
חשבתי, אנסה להתחתן עם בחור עשיר. התחתנתי.
נשמתי המשיכה להתמעט.
השמוק, אני חייבת לציין לשם ההגינות, לא הזיז לה לנשמה.
בזבזתי את הכסף שלו, והאנשים ששילמתי להם תלשו אף הם את המקטעים מנשמתי
שהיו צריכים.
אולי ילדים? הרי ילדים הם שמחה, אומר השיר.
ילדתי בעצב, ככתוב, תאומים.
והם יונקים ממני חלב מתובל בנשמה. מוצצים אותי עד תום.
חיפשתי מוצא. חיפשתי עיצה.
אבל כל מי ששואלת, מנצל את ההזדמנות ומתכבד אף הוא בנתח משובח ממנה.
אתמול עלה לי רעיון. מצאתי את הפתרון.
במקום לרדוף אחרי השלמות – צריכה להתאים את עצמי למציאות.
עוד מעט אני מגיעה.
רואה חיילים ומחסומים בסביבה.
משום מה, אף אחד לא שואל מה עושה כאן אישה ישראלית צעירה.
כמעט הגעתי.
הנה הבתים המכוערים של רמאללה. ראיתי אותם כמו כולם בטלוויזיה.
הנה השוטרים עם הכאפיות והשפם עוצרים אותי בצד…
הנה המון זועם שועט לכיוון, מכלה עצבים של "יום זעם" נוסף
באאודי שנקנתה ממיטב כספו של בעלי.
רוצה לנקר לי את העיניים היפות שלי.
אבן פוגעת בראשי.
דם נוזל.
צוחקת בהיסטריה מרגישה חצי מעולפת וחצי מאושרת.
לא פוחדת. שמחה. הנה, יצא לי משהו מהאיטיפאדה המסריחה הזאת.
והשוטרים, מדברים בערבית, דווקא שומרים עלי.
למה ?
הרי באתי במיוחד בשביל איזה לינץ' קטן.
והרי ההמון מוכן ומזומן…
מתחננת לשוטרים שיעזבו אותי. מבקשת מהם שיניחו אותי לנפשי.
רוצה שההמון יחתוך מגופי חתיכות ופיסות של חומר.
כך שאגיע למימדים האמיתיים של רוחי.
אבל, להם יש הוראות. מהראיס.
ההמון נהדף. תחבושת הושמה על ראשי.
מוכנסת לניידת מקומית שלוקחת אותי החוצה מהעיר, הרחק מהאנשים שיכולים
להגשים לי חלום.
רואה חיילים צעירים מכוונים רובים.
והדבר האחרון ששומעת הוא צרורות של יריות.
סוף סוף, הנשמה המרוטשת שלי מאנשים, עוזבת גוף מרוטש מכדורים.
בעיתון של מחר יהיה כתוב על נסיון חילוץ נועז של חיילי צה"ל של
ישראלית, כבת 30, שנחטפה, ונרצחה בידי האוייב… פרטים נמסרו למשפחתה.
מבחינתי, החולה מתה. אבל לפחות, הניתוח הצליח.
|
מהמגירה לדיסק 