|
טעם המתאדון הנוזלי עדיין מונח על לשונו במרירות לא
נעימה. השליך את כוסית המדיד המטונפת משימוש, מוכנית, מעשה של רגיל ובקי
אל התיק הפתוח לידו. כבר לא מאמין כל כך בהקלה המובטחת. לאחרונה נזקק
למיני תוספות אותן לוקח היה על דעת עצמו. וכי למה לו לדווח לרופאים? אם
יאשרו הרי זה מיותר ואם יאסרו, ממילא לא יפסיק שהרי אחרי שבע שנים עם אופק
לעוד ארבעים שנות כאב, אינו רואה כל טעם בהתייסרות, ואפילו במחיר בריאותו.
ולשם מה לו לשמוע מהם אזהרות על נזקים צפויים? מצב הרוח שלו מחורבן ממילא
ובאופן קבוע.
כבר מזמן בחר במודע בצדה האפל של דילמת האמלט, אלא שגם את בחירתו זו אינו
מממש. פחד, פאסיביות נוחה לשעתה בלבד, קשיים טכניים, וכך עוברים לו הימים
מול העיניים כל אחד רע בערך כקודמו. את שאלת משמעות הקיום כבר יישב מזמן
בדעתו. מבחינתו אין כלל שאלה, לבד מצפייה בעצב אחר שבוע הרודף את קודמו
והבטחה להמשך התקדמות איטי כואב ומעיק לאותה נקודה מרוחקת אליה מגיעים
בסוף הכל. לו היו לו לפחות הנאות קטנות להמתיק במשהו, אלא שאף אלה נשללו
ממנו, וגם בחמלת הסביבה זכה אם בכלל, במידה מועטת ביותר. זו שמורה לחולי
סרטן, בעלי לבבות שבורים, משהו הירואי או מפחיד עד אין קץ. כאב מעולם לא
הרשים רופאים או ידידים (והרי ידידים ממילא מעולם לא היו לו)
הידיעה שיש איכשהו מוות בסוף הקלה באורח אבסורדי על נשמתו הלכודה באין
מוצא. הנה, יהיה מוצא, ודווקא מוצא מכובד טבעי, סוף סוף ייצא מבועת הבידוד
שלו בתוך עולם הכאב הפרטי שלו ויתאחד עם החברה האנושית. מין איחוד שכזה.
באופן מפתיע המתדון דווקא עזר קצת. מעניין, חשב, לכמה זמן? מעניין בתחת,
יש מיליארד דברים יותר מעניינים מזה סביבו ודווקא בזה נדון הוא להתעניין.
נגיסה עדינה מעוגת השמרים הרכה שלא לפורר את היתרה הדלה של שיניים שנותרו
לו, ולעיסה באמצעות הרטבת החומר ומעיכתו תוך שפשוף בחיך. גם את זה לא יוכל
מן הסתם לעשות בקרוב. נבואת איוב של רופא השיניים בנוגע למצבן האבוד של מה
שהיו פעם שיניים. בעצם העדיף שלא לחשוב על כך. בעצם העדיף שלא לחשוב בכלל.
אלא שפריווילגיה זו לא תינתן לו, כנראה, עוד שנים רבות.
כך יושב היה בחדרו בעבודה אליו גרר עצמו יום יום בקשיים עצומים, בכדי
לעבור את הסבל היומי, חושב כמו תמיד על הכרית במיטתו – להניח את
הראש ולשכוח לכמה שעות, ואחר כך לקום בדיכאון נורא.
מחזיק את עצמו ער בכוח, ישוב במשרדו מנותק מבני אדם, מחלומות, ומאיזו
תכלית, הקשיב לקול המזגן העמום, יודע כי במוקדם אם במאוחר יבוא שוב יום
נקם ושילם בו ינסו מנהליו אם בתוכחות ואם באיומים סמויים להניעו לעבוד קשה
יותר, או שלא לאחר, או כל טורח אחר שאינו יכול לעמוד בו. וגם לו יכול היה,
כבר אינו רוצה. הרגיש שמגיע לו פיצוי על כל שנות הסבל הללו, ולא הטפות
מוסר ותוכחה. אינו רוצה לסבול ואפילו במעט. ממילא לא יוסיף הדבר במאום אלא
רק יגרע. "דחה סיפוקים היום למען המחר", אומרת התרבות המערבית,
אבל המחר שלו כבר מזמן נמחק. וטוב שנמחק, ובמודע, מתודעתו, שכן, מחשבות על
המחר סופן התקפי חרדה, ולבית המשוגעים החליט, אינו רוצה להגיע, למרות
הפיתוי המסויים להיות קצת בלתי אחראי למעשיו. מעולם לא היה במין מקום
שכזה, ותחושתו אמרה לו כי מוסד ממין זה עלול להתייחס אל סבלו כאל איזו
גחמה של חולה, ולהניח לו לסבול עד צאת נשמתו.
עוד שלוש שעות, אמר לעצמו, עוד שלוש שעות ייכנס למכוניתו הקטנה ויפליג
הביתה אל תוך המיטה – מקומו הקבוע כמעט. עוד שבוע עבר, והוא
מתכונן לקבל פני שבת המלכה בייסורים המיוחדים לשבתות וחגים.
|
מהמגירה לדיסק 