|
בשש חזרנו מהמסיבה לבית של קטי. השמים היו לבנים
והאויר מלא שרידי שרב, אפילו בשעה זו של הבוקר. נהיה לי יבש בגרון, אז
שפכתי חצי בקבוק מים מינרלים, שנזלו לי על כל הפנים והגוף.
הייתי כולי בהתרגשות.
זו הפעם הראשונה שבכלל ניסיתי כזה דבר, אפילו שתמיד, כאילו, זה היה
בסביבה, חשבתי שאני יכולה להגיע לאפקט לבד. הייתי מעולה בלהפנט את עצמי.
אבל מאז שהגעתי לחבורה שאני מסתובבת בה, ראיתי שאין, אי אפשר. אחרת איך
אפשר לרקוד כל הלילה ברציפות ושעוד יהיה אחר כך הכוח לבי"ס ולעבוד.
אז לקחנו את הכדור ביחד באחת, ואז עוד אחד בארבע וחצי שזה קצת מאוחר
(למרות שאני לקחתי רק חצי כדור בכל פעם) עדיין היינו בהשפעה. הלכתי יחפה
והרגשתי זרם עובר לכפות רגלי מהכביש. כשעברנו בבתים של העשירים כולם
התפעלו מיופי הפרחים הסגולים ובמלא צבעים, אבל אני ננעלתי על זוג זקנים
איש ואישה שהצעדים שלהם באופן מדהים היו מתואמים על השניה, כמו שני
רובוטים בדמות זקנים הם היו. הייתי חייבת להמשיך להתסכל עליהם. ותוך כדי
שהסתכלתי השתלט עלי פחד, זה היה מין משהו כזה, כאילו ידעתי שזה לא באמת,
שהם לא אנשים טבעיים אולי רובוטים שעומדים להשתלט על העולם. הם קלטו שאני
מסתכלת עליהם בכזה מבט. עד שבסוף מירי תפסה אותי והחזירה אותי למסלול.
בסוף הגענו לבית של קטי. היו שם מלא בחורות שאני לא מכירה. ישבתי באיזה
חדר וכולן היו יפות, בעצם ככה כולן נראו לי, כמו עטיפות של סוכריות
מרשרשות מלאות נצנצים. זה חלק מהדבר, נראה לי, אבל אחר כך כבר לא היה כזה
מדהים, כשמירי ישבה על המיטה לידי, עם הרגליים משתלשלות מהקימונו הזרחני
שלה. הפנים שלה היו מין גוש מרובע, עם הלסת משורבבת קדימה- לא יפות בכלל
עכשיו. היא ואיזה בחור בגופיה ניסו להסתיר את מה שהיה שם על השולחן, אבל
אני לא הייתי טיפשה מספיק לא להבין. צעקתי עליה בהיסטריה. הזכרתי לה כשרק
הכרנו, היא אמרה שזה בכלל לא מעניין אותה, שהמקסימום זה אקסטות. אבל היא
לא שמה עלי ורק הסתכלה הצידה במין התעלמות.
אז הלכתי משם. הלכתי לשירותים, והבנות שהיו שם צעקו במחאה כשהעפתי אותן
החוצה. בהתחלה, כשרק הבנתי, זה היה כמו זרם חשמלי בכל הגוף, אבל עכשיו
ההלם שקע והשאיר אחריו רק משהו כבד ועצוב. הסתכלתי בראי. עוד מעט 18, ועוד
לא הספקתי כלום. מה כבר הספקתי בחיים. כבר רואים את הקמטים שיהיו לי פעם
בצידי הפה, צניחה קטנה כמעט לא מורגשת של השדיים. בזבוז של חיים. הידיים
שלי נראו ארוכות ולבנות, והכתפיים רזות וזוויתיות כמו של חברה שלי דיקלה,
וחשבתי איזה גועל שעוד מעט יהיו לי כתפיים כמו של דיקלה.
עוד שנה 19.
עכשיו כבר הייתי לגמרי בדאון. הלכתי והתרסקתי על הספה בחדר ממול בהיסטריה
של בכי. כנראה נרדמתי, הדבר הבא ששמתי לב היה גילי, ידיד הומו שלי, מנער
אותי בטירוף. הוא חשב שאני מסטולה, למרות שכבר לא הייתי.
אבל עדיין נשארה ההרגשה הזאת בראש. גילי ואני נסענו באוטו שלו לים וישבנו
שם בבית קפה- בפנים, כי כבר היה נורא חם ושום רוח, דבר מוזר נורא ליד הים,
אכלנו טוסט מוצרלה והמזגן עשה לי קשה לנשום, והסתכלתי דרך הזכוכית על הים
הנוצץ כמו מראה לכוכב אחר, וחשבתי איך סיפורים כאלה מסתיימים כשהגיבורה
פשוט צועדת לה ונבלעת בים, אבל הסיפור שלי בטח לא יסתיים ככה.
|
מהמגירה לדיסק 