|
ימי חמישי (או יותר נכון הלילות שבין חמישי לשישי) יש
להם כבר קצב משל עצמם כשאני לבדי. החירות הזאת, בלילה שביום שאחריו לא
אמורים לקום מוקדם, או "לעשות משהו". הישיבה מול המחשב עם
הגיחות למכונת הכביסה. ריח הנקיון באוויר. יותר מימי שבת אני אוהבת את ימי
שישי. כי אחרי שישי הרי שיום שבת, אבל אחרי שבת. אחרי שבת, יום ראשון
המאיים עומד בפתח (מאז ומתמיד שנאתי ימי ראשון).
כשהייתי חיילת אהבתי את תחושת החופש שהייתה נחה עלי אחרי שבוע מעיק בצבא.
"לעלות על אזרחי" (מוזר איך הסלנג הופך לטבעי כל כך שלא יכולה
לחשוב על מילים צבאיות פחות) ו"לרדת העירה" (זה מה שאומרים
הירושלמים, שפה יש לנו משל עצמנו). לשוטט בין החנויות בלי לחפש דבר מוגדר.
מדי פעם הייתי מוצאת "משהו שאני חייבת" רק בשביל לא להרגיש
כאילו "סתם".
אבל בעצם אהבתי פשוט את ההסתובבות, את האנשים. את הישיבה בבית הקפה עם
חברות, מוקפות בשקיות של דברים שקנינו, מלאות שלל ומציאות. מחליפות חוויות
ומתבוננות על העוברים ושבים. בימים של חול רואים אנשים ממהרים, אותות המתח
על פניהם, רק תיירים בודדים משרים על המדרחוב תחושה של חופש (הם וכמה
ילדים שברחו מביה"ס ומסתובבים בעיר בתחושה של מים גנובים). בימי שישי
אנשים הולכים בזוגות, או בחבורות קטנות. מעטים הם המסתובבים לבד ופניהם
עוטים תוגה מסויימת, כאילו נבוכים לנוכח כל הביחד הזה, שאיננו עוטף אותם
לתוכו. הולכים במהירות, כאילו מנסים להעלים את עובדת היותם.
בירושלים ביום שישי בבוקר אפשר להרגיש את השבת עולה ומקיפה ועוטפת. אולי
אלו זרי הפרחים ("זר ורדים בעשר שקל" אומר המוכר בפינה), אולי
זו תחושת החופש באוויר, אבל העיר כאילו עוטה עליה שמלה של חג. ופני האנשים
נחצים בין אלו שממהרים הביתה "לגמור להכין את השבת" לבין הולכי
בטל, כמוני, שנהנים מיום של חופש פתאום. כששעת הצהריים מתקרבת, כבר ניתן
לראות סימני עייפות על פני המוכרים. גם להם מחכה בית, וגם אותו צריך
להכין, והעיר הולכת ומשתתקת לאיטה. רק כמה בתי קפה פתוחים עדיין בנחלת
שבעה. הייתי הולכת אז לתחנת האוטובוס, קונה בדרך זר פרחים לאמא לכבוד שבת
(תמיד אהבתי את הבית עוטה פרחים לשבת), או משהו אחר של "תשומת"
ונדחקת בין האנשים המחכים לו לאוטובוס שיבוא (לפעמים כשהיה מאחר לבוא
הייתי לוקחת מונית. תחושת החירות, להגיע הביתה "כמו נסיכה").
האוטובוס הומה אדם. משתחלת ומוצאת מקום לשבת בפינה, ליד החלון. במקום כזה
שבו לא ממש חייבים לקום גם כשהאוטובוס צפוף. נסיעה ארוכה נכונה לי.
מתבוננת מבעד לחלון על העיר האהובה. מתעלמת מקולות האנשים מסביב. זר
הפרחים בידי מפיץ ריח נעים של שבת. מגיעה לתחנה שלי, האוטובוס כבר ריק
כמעט לגמרי. כשהוא פונה, שנייה לפני הסיבוב והתחנה, נפרשת כל ירושליים
למולי ושבה ונעלמת. יורדת ושואפת לתוכי את האוויר הצלול. יורדת את הירידה
הביתה, מכל צדדי פרחים ועצים ובתים של אבן. הרחוב שקט. כל הילדים כבר
נאספו אל בתיהם. שורות של מכוניות חונות. ותחושה כזאת של חג באוויר.
עולה במדרגות הביתה, פותחת את הדלת. "אבא כבר הגיע?". אמא מרימה
את הראש מהעיתונים שפרושים לידה על הספה. "הוא התקשר שהוא בדרך, ביקש
שתרדי לעזור לסחוב את הדברים". מעקמת פרצוף, אבל יורדת. וכי יש לי
ברירה? ממתינה לו על המדרגות, עוזרת לו לסחוב את השקיות (והוא, כרגיל, עם
הארגז על הכתף. אף פעם לא מצליחה להבין למה הוא חושב שזה יותר נוח).
נכנסים ומניחים את הדברים במטבח. "זכרתן לקנות גם הארץ?" הוא
שואל כהרגלו תמיד. "ידיעות, מעריב והארץ" אני עונה בחיוך ובלבי
חושבת "נודניק, באמת חשב שנשכח?", אבל יודעת שבשביל כולנו שבת
היא לא שבת בלי כל העיתונים… (גם כשכבר גרתי לבד, הרבה אחרי שהדי הימים
האלו נעלמו מן העולם, עוד הייתי קונה בהתחלה לפחות שני עיתונים לשבת, פשוט
כי חייבים).
שולפים את השקית של הפיתות החמות ואת האריזות שבתוכן הפסטרמה. שקיות של
זיתים שצריך להעביר לקופסאות של פלסטיק (אח, היו ימים…) מוציאה מהמקרר
גם מיונז ושתיה קלה ואנחנו מתיישבים. שם, בין כל השקיות והבלאגן ואוכלים
משהו קל. "אמא, שכחתי כוסות, את מוכנה להביא?". "אולי
תקומי את להביא?" היא שולפת למולי את המשפט הקבוע ואחריו שורת המחץ
"את יותר צעירה". משוחחים קצת ואבא מתחיל לעיין בעיתונים של
שבת. ערימה של חרצני זיתים נערמת לאט לאט ליד הצלחת שלו. "את ואבא
שלך מרימים את הזיתים מהקופסא בדיוק אותו דבר", אמא תמיד אומרת.
"מנסים לא ממש להרטיב את האצבעות". ותמיד כשהיא אומרת את זה אני
מוצאת את עצמי בוהה פתאום בידי הניגשות לקופסא, מנסה להבין למה היא
מתכוונת, איך היא רואה את השתקפותו בתנועותי.
לאט לאט אנחנו מתפזרים, אבא עובר לפזר את העיתונים בחדר השינה. אמא הלכה
לה לעשן ואח"כ נרדמה על המיטה מול הטלוויזיה. אחותי ואני מסדרות את
הדברים שנותרו במטבח. מחזירות קופסאות למקום. היא שוטפת את הכלים ומכניסה
אותם למדיח. "בערב תורך". אני אוספת את ערימת חרצני הזיתים
ומנגבת את הפירורים שעל השולחן. הבית מסודר ושקט ורק ברדיו מתנגנים שירים
של יום שישי. מציצה החוצה מחלון המרפסת, הכל בחוץ דומם וחגיגי. אני בוחרת
לי עיתון מתוך הערימה, נכנסת מתחת לשמיכה ומתחילה לקרוא אותו מהסוף
להתחלה. כל אחד אצלנו בבית יש לו את הדרך שלו לקרוא את העיתונים של שבת.
אני, אני תמיד מתחילה את המוסף מהסוף. שנים של הרגל. אני קוראת ועיני
נעצמות.
כשאני פותחת את עיניי כבר חושך בחוץ ואחותי עומדת מעלי. "קומי, אנחנו
רוצים לאכול ארוחת ערב". "מה?" אני שואלת, עדיין עטופה
בחוטי השינה והחלום. "קומי", היא מתעקשת, "אני רעבה".
אני מתעוררת והבית אפוף בריחות פשטידה. השולחן כבר ערוך ועליו סלט הביצים
הנצחי. תמיד היינו צוחקות על אבא שבלי הסלט הזה אי אפשר להתחיל לאכול כי
זה לא יום שישי. אני יוצאת מהמקלחת לובשת בגדים חגיגיים. "את מוכנה
לחתוך סלט?". "כן" (אוהבת לחתוך ירקות, תמיד אהבתי).
"רק אל תעשי אותו חמוץ מדי" אחותי צועקת מהחדר שלנו. "אני
אתן לך לתבל" אני צועקת לה בחזרה. "לכי תעירי את אבא".
הולכת לחדר השינה ומניחה עליו יד "אבא, קום, אנחנו רוצות
לאכול". "מה?!" הוא מתעורר בבהלה. לא משנה מה אעשה הוא
תמיד נבהל כשאני מעירה אותו. "האוכל כבר על השולחן, בוא".
"אני כבר בא" הוא ממלמל. ואני מניחה לו.
אנחנו מתיישבות ליד השולחן. "אבא, נו כבר". "תתחילו, אני
כבר בא". מחכות לו בכל זאת. הוא מגיע, פורס את החלה לפרוסות עבות
ונדיבות (אין כמו חלה של אנג'ל בשבת). "למה שלא תפרוס יותר
עבה?". אנחנו סונטות בו כהרגלנו. "ככה זה יותר טעים", הוא
מחייך. "בתיאבון". אנחנו מחייכים ומתחילים לאכול. ימים שהיו
ואינם.
{@
|ושבת שלום גם!|
|
מהמגירה לדיסק 